פבל, מה זה קומיקו?

קומיקו זו אמנות עץ יפנית מסורתית, של יצירת סבכות (מחיצות רשת) עם דוגמאות גיאומטריות ייחודיות, שנוצרות מהמון חתיכות קטנות שמחוברות יחד. ביפן הבתים בנויים באופן קל, כי יש רעידות אדמה רבות וחבל להשקיע. לכן את פנים הבית נהוג לחלק באמצעות מחיצות עץ. סביב המחיצות התפתחה אומנות של יצירת דוגמאות מיוחדות למחיצות, שעם הזמן הפכה לאמנות בפני עצמה.

איך קומיקו מורכב?

כמו פאזל. המון חתיכות קטנות, שבכל אחת מהן יש מגרעת, שלתוכה נכנסת חתיכה אחרת. כך החלקים מתחברים למשושים, שאותם מחברים לדוגמאות המסורתיות באחד משני סוגי מחברים (נקודות מפגש): חפייה, שמחבר שתי חתיכות, או מיצקודה, שמחבר שלוש חתיכות.

עבודת קומיקו היא לא יותר מורכבת מכל עבודת נגרות אחרת, אבל יש בה הרבה יותר חלקים. אלמנט קטן יכול להגיע בקלות ל־600 חלקים, ואלמנט בינוני ל־1,400 חלקים.

כל הדוגמאות שאתה יוצר מסורתיות?

בקומיקו הכל כבר הומצא. יש כ־80 משפחות של דוגמאות מסורתיות, כמו פרח דובדבן או פרח שומשום. אני יכול להגיד שהמצאתי דוגמאות, אבל זה לא מדויק כי הן בעצם שילוב של כמה דוגמאות קיימות.

מה מייחד קומיקו מאמנויות גיאומטריות אחרות, כמו משרבייה או פיליגרן?

אני לא מומחה למשרבייה או פיליגרן, אבל רואה כמה הבדלים ברורים. משרביות, למשל, מבוססות הרבה פעמים על מחומש, ואילו בקומיקו הדוגמאות מבוססות רק על משושים. גם צורת החיבור שונה: במשרבייה אלה הדבקות ובקומיקו אלה ממש מחברים פיזיים, כמעט כל חתיכה מקבלת מגרעת מסוימת ויחד החתיכות מתחברות.

"אני רואה המון גיאומטריה בכל מקום: בכל צדפה בחוף, חוטי חשמל או אריחים בשירותים. פתאום הכל מתחבר. הקומיקו משפיע עליי גם באופי, נהייתי הרבה יותר מסודר"

איך עושים קומיקו?

אני מתחיל מהכנת חומר הגלם: קונה קורת עץ, פורס אותה במסור שולחני ואז עובר להקצעה ידנית במקצועה. אני עובד עם מקצועה מערבית וגם עם מקצועה יפנית, שהיא עדינה יותר. אחרי ההקצעה אני מקבל לייסטים ברוחב 10 מ"מ ובעובי 1–4 מ"מ. ואז אני מתחיל בחיתוך המגרעות במסור השולחני ובאמצעות עגלות (cutting sled) שבניתי, שמתלבשות עליו ומשמשות שבלונה — מאפשרות לי לחתוך את המגרעת בדיוק במיקום הרצוי.

אחרי המגרעות אני חותך את הלייסטים לפי האורכים הרצויים, ומתחיל בבניית התשתית — השלד של הדוגמה, שמורכב מחתיכות ארוכות יותר שאני מחבר ליצירת בסיס. בתוך הרווחים שנשארו אני עושה דוגמאות, בעזרת הרכבת האלמנטים הקטנים, ולפעמים אני משתמש בדבק, נוסף על המגרעות.

אחרי שהקומיקו מתייבש, אני משייף את החלק העליון שלו בניירות לטש. לפעמים אני מוסיף גם גימור בלכה, אם כי באופן מסורתי הקומיקו נשאר חשוף. אבל היום אנחנו בפיוז'ן, אז מותר. בשלב האחרון אני משבץ את הקומיקו בתוך המוצר.

אילו מוצרים אתה מכין ומשבץ בהם קומיקו?

מה שהכי הולך זה קופסאות תכשיטים, אבל אני מייצר גם מגשים, רהיטים, גופי תאורה או סתם אלמנטים לקישוט בשביל נגרים אחרים שבונים מוצר ולא רוצים להתחיל ללמוד קומיקו. עכשיו התחלתי לייצר גם מגבר אקוסטי: תיבת תהודה ששמים בתוכה טלפון נייד והיא מגבירה את הקול בלי חשמל, באופן טבעי.

עד כמה העבודה שלך שונה מהעבודה המסורתית?

המסורת מאוד יפה, אבל מה שעשו לפני מאה שנה זה לא בדיוק מה שעושים היום. באופן מסורתי ביפן השתמשו בדבק אורז, למשל, ואני משתמש בדבק PVA. נוסף על כך, ברוב המוצרים שלי אין נייר, כי הוא מתבלה מהר ולא פרקטי לדברים שעומדים בחוץ. זאת בניגוד למחיצות היפניות המסורתיות, שמחופות בנייר.

איך הגעת לקומיקו?

במשך שנים עסקתי בנגרות כתחביב, והכל למדתי לבד, בדרך של ניסוי וטעייה. אבל הקריירה שלי לא היתה בזה. למדתי תולדות האמנות באוניברסיטה ועבדתי במשך שנים כמורה דרך, עד שבשנת 2000 הקריירה הזאת נקטעה עם האינתיפאדה. ואז הפכתי את אחד התחביבים שלי למקצוע, והתחלתי לעבוד כצלם ועורך וידיאו.

לפני חמש או שש שנים נחשפתי לקומיקו במקרה באינסטגרם של אמן עץ אמריקאי, ונדלקתי. זה היה נראה לי מעניין והתחלתי לחפש קצת מידע. ראיתי כמה סרטונים ביוטיוב וכמה בלוגים, שמהם למדתי איך בונים קופסה וסימנתי לעצמי וי.

ואז נפצעתי בשורש כף היד ובקושי יכולתי לעשות משהו. אבל דווקא קומיקו יכולתי לעשות. מצד אחד קומיקו הוא נגרות לכל דבר ועניין, מצד שני הוא כמו פילאטיס: אתה לא עושה כמעט כלום, אבל אתה עושה ספורט. כך התחלתי לייצר דוגמה אחרי דוגמה, ונכנסתי לזה ממש. הגעתי לקומיקו מתוך סקרנות והמשכתי מתוך מצוקה. וכשהפציעה עברה, התשוקה נשארה.

מה משך אותך דווקא בקומיקו?

בפעם ראשונה שרואים את זה, לא מבינים מה רואים. זה לא כמו עבודת נגרות רגילה של פלטות וקרשים מחוברים יחד. יש בזה איזה סוג של נשמה. הצורות המעניינות מושכות את העין, וזה משהו לא רציונלי. אני חושב שיש בגיאומטריה משהו שמאוד מתחבר למבנה הפנימי שלנו כבני אדם, שנראה לנו טוב כי הוא גורם לנו להרגיש הרמוניה.

היית בכלל ביפן?

עדיין לא. את כל הידע שלי אני שואב מקריאה ומהרשתות החברתיות. אבל אני מקווה להגיע ולהתלמד שם, ואפילו כבר לומד יפנית.

איך הקומיקו הפך לעסק?

השתתפתי בסדנת נגרות מסורתית אצל גיל ארד, וכשהוא שמע שאני עושה קומיקו, הוא שאל 'בא לך ללמד אצלי?'. קודם כל אמרתי כן ואז חשבתי 'אוי, למה אני נכנס'. משם זה התחיל, ואז זה צבר תאוצה מפה לאוזן ובאינסטגרם, ופתאום קיבלתי עוד ועוד הזמנות להכין מוצרים ולהשתתף בתערוכות.

כמי שמתעסק שעות על גבי שעות ביצירת צורות מאלפי חלקים - ראיית העולם שלך השתנתה?

כמובן. קודם כל אני רואה המון גיאומטריה בכל מקום — בכל צדפה בחוף, חוטי חשמל או אריחים בשירותים פתאום נשקפת לעיניי צורה מעניינת. אני מרגיש שהכל מתחבר פתאום.

אפשר לחשוב שמי שעושה קומיקו הוא נורא מסודר, אבל זה לא נכון. מאוד קל לי להיות בלגניסט, והקומיקו מחייב אותי לסדר, מאלץ אותי לאסוף את עצמי ולעבוד נכון. אני מרגיש שזה משפיע עליי גם באופי, נהייתי הרבה יותר מסודר. אני מרגיש שהתשתיות שלי יותר איתנות.