"

הגעגוע תמיד תופס אותי לא מוכנה. הוא עולה, למשל, כשהבן הבכור שלי בן ה־11, אסף, שהדוד שלו אלעד הוא אהבת חייו, שואל פתאום: 'אמא, על מה את חושבת שאלעד חושב עכשיו?', או 'איפה את חושבת שאלעד מוחזק?'. וזה יכול להציף אותי כשמכבי חיפה, הקבוצה שאלעד אוהד, מזמינה אותנו למשחק ואנחנו הולכים עם שלט שלו. כבר 180 ימים שאלעד מיוצג אצלנו בפוסטר, אני נסחבת עם הפוסטר הזה לכל מקום ואני כבר לא יכולה להסתכל עליו, הפלקטיות הזו מכאיבה לי. היא מרדדת את העובדה שאלעד הוא חלק כל כך משמעותי בחיים שלנו, שהוא כבר חצי שנה לא נכנס דרך הדלת, לא אוסף את הילדים שלי, לא לוקח אותם לאכול המבורגר.

"אלעד הוא ציוני מושבע כזה, עובד אדמה במובן התנ"כי כמעט. הוא רכז ההשקיה של ניר עוז, קשור לכל אבן ורגב בשדה, יודע מה גדל בכל חלקה, גאה על כל תפוח אדמה כאילו זה ילד שלו. הוא רווק, אין לו ילדים, אבל יש לו המון ילדים כי במידה רבה הוא הדוד הקולקטיבי של ילדי הקיבוץ, והוא במיוחד הדוד האהוב של הילדים שלי, שמאוד קשורים אליו. בכל שבת שאנחנו בקיבוץ הם הולכים עם אלעד לבריכה, או לשדה או סתם לטיול, והוא נותן להם לנהוג בטרקטור או בטויוטה שלו. אלעד הוא הדוד שמגלים איתו דברים.

"אבל לא רק הם, גם אני נקרעת מגעגוע, ולדברים הכי פשוטים. מתגעגעת לסתם הסתלבטות על ההורים, על הקיבוץ. אלעד מצחיק, ואני מתגעגעת ללצחוק. כל כך הרבה זמן לא צחקתי באמת. עכשיו אני רק דואגת, חרדה, כועסת ועייפה כל כך".

***

"בשבת האחרונה היתה תמימות דעים בקרב משפחות החטופים שהעצרת המרכזית בכיכר החטופים לא צריכה להתקיים במתכונת הרגילה. הבנו שאנחנו כבר חודש ב'יש דיונים', אבל הדיונים האלה הם טחינת מים, הם לא מתקדמים לשום מקום, ואנחנו מבינים שגוררים רגליים, שמתמהמהים, שיש מי שגורם לזה לא להגיע לנקודת הכרעה של עסקה.

"אני מזהה את בנימין נתניהו כבעיה בהתקדמות במשא ומתן. אני לא יודעת אם זה הצורך שלו בשליטה או בלהיות מעורב בפרטי הפרטים, אבל יש צוות מקצועי שהוא מינה, שמורכב מראש המוסד, ראש השב״כ והאלוף ניצן אלון. זה צוות לא פוליטי שביטחון ישראל מנחה אותו. והעובדה שהצוות הזה לא מקבל מנדט מלא וחופש פעולה לעשות את עבודתו, אומרת את שלה.

"יש במשפחות החטופים כאלה שלא מזדהות עם העמדה הזו ולא רוצות להפנות אצבע מאשימה, ואני מכבדת את זה. אף אחד לא מחלק מדריך הפעלה לאיך לפעול כשבן משפחה שלך נחטף: מה נכון לעשות, האם ואל מי להפנות ביקורת, אילו מסרים להחצין. אבל אני ומשפחות רבות אחרות חושבות שצריך להסתכל למציאות בעיניים.

"מתחילת הדרך האמירות של כל מי שנפגש איתנו היו 'תנו לנו לעבוד'. המסר היה שיש מגעים, שהכל סודי, וככל שתדברו זה ירחיק עסקה ויעלה את המחיר. התייחסו אלינו במין כבוד כזה, כמו ש'לא מתווכחים עם משפחות שכולות', אבל גם הדגישו והבהירו שמעורבות שלנו תזיק. המשפחה שלי הוזמנה לפגישה עם בני גנץ וגדי אייזנקוט לפני שלושה שבועות, אבל הבקשה שלנו, של המשפחות, להיות מיוצגות בקבינט, סורבה. כך גם הבקשה להיפגש עם כל הקבינט המצומצם, כשמדובר בסך הכל בשישה אנשים. בכל פעם שראש הממשלה נשאל מדוע אינו מאפשר לנו להיפגש עם כולם, הוא עונה: 'כי פגישות אישיות זה יעיל יותר'. אבל בפגישות אישיות כל אחד מעביר לנו את המסר שלו, ואין אחריות קולקטיבית כקבינט לחיי החטופים.

"חברי הקבינט לא ניצבים מולנו המשפחות ואומרים לנו אמירות ברורות, איפה הפערים, על מה הדברים קמים ונופלים, מה המנדט שניתן. אין שקיפות, וכשאין שקיפות אין לך יכולת לזהות את המוקשים ולהסיר אותם. לכן הפנייה כעת היא לראש הממשלה — הוא מי שמנהל את המדינה, את הקבינט, את המלחמה. הוא הכתובת היחידה: תצליח לשחרר את אזרחי מדינת ישראל החטופים בעזה, או פנה את מקומך".

"אנחנו צועקים 'עכשיו' כי אין להם זמן, אבל גם לנו אין זמן. גם אנחנו מתקשים לשרוד את הסיוט הזה. זה מצב בלתי נסבל לנפש, לדעת שאהוביך נמצאים בגיהינום, בסכנת חיים ממשית, ואין לך אפשרות להציל אותם"

***

"נקודת המוצא שלי היתה תמימה. מאוד ציונית, סולידרית, החזקתי בעמדה ש'עכשיו לא מבקרים ולא מנהלים ועדות חקירה, כי עכשיו מלחמה'. כולנו היינו חזית אחת המומה שאמרה אותו דבר, מתוך הבנה שכרגע יש מלחמה, אבל ברור לנו שעוד שנייה כולם על זה שצריך להחזיר את החטופים.

"השבירה הראשונה שלי היתה ב־9 בנובמבר, כשחמאס שחרר סרטון של אמא שלי ושל יגיל יעקב והודיע שהוא מוכן לשחרר אותם מסיבות הומניטריות. באותו רגע התקשרתי בצעקות לגל הירש, מתאם השבויים והנעדרים, ואמרתי לו: 'לאיזה בית חולים אנחנו מגיעים?'. באמת חשבתי שעוד רגע משחררים אותה. ואז 'הרגיעו' אותי שאני לא טסה לשום מקום, ולא צריך לטוס לשום בית חולים, ואף אחד לא משחרר אף אחד. נאמר לנו שהסרטון הוא טרור פסיכולוגי, וזו תשובה שהיא גם נכונה אבל גם קצת אוטומטית של דובר צה״ל ושל הירש, שכל דבר שהחמאס מפרסם הוא לוחמה פסיכולוגית. אני אומרת את זה לא בציניות, כי ברור לי שזה גם טרור פסיכולוגי, אבל ברור לי גם שזו אמירה שנועדה להרגיע ואפילו קצת להרדים את הביקורת ואת הציפייה שלנו לפעולה מהירה ונחושה לשחרור החטופים.

"לאט לאט, יותר ויותר משפחות מרגישות שיש כאן גרירת רגליים, ואיזה שוויון נפש ביחס לחיי אדם. כשהמשלחת טסה וחוזרת שוב ושוב כי אין לה מספיק מנדט, וכשישיבת הקבינט נעצרת כי נכנסת שבת, או מתבטלת בגלל דיון בחוק לגיוס חרדים, וכשעוד ועוד דברים מגיעים אלינו מגורמים מתוך הממשלה וממנהיגים אחרים בעולם, אנחנו מבינים שלמרות שכולנו חושבים שסוגיית החטופים אינה פוליטית, אנחנו למעשה חלק ממשחק פוליטי גדול. וכששיקולים פוליטיים פוגעים בחיי המשפחה שלך זה כואב באופן בלתי נסבל. זו פגיעה אישית שמכאיבה בכל נים מנימי נפשי, שגורמת לי להשתגע.

"איך ראש הממשלה לא מבין את ההשלכות של זה על החברה שלנו: איך הורים ישלחו את ילדיהם לצבא כשהם לא יודעים אם הצבא יגבה אותם אם חלילה ייחטפו? איך מדינת ישראל שולחת משלחות חילוץ והצלה לכל אסון בעולם, ואילו לאסון שלנו, שקרה לנו בתוך הבית — את האנשים האלה, את אזרחי מדינת ישראל, אנחנו לא עושים מאמץ נחוש מספיק להציל? איך אנחנו מסתכנים בתרחיש אימה של 134 רון ארדים?".

***

"רבים מאיתנו, כולל אני, לא קיבלנו כבר ימים ארוכים אינדיקציה לכך שאהובינו בחיים. אנחנו פוחדים פחד מוות מהזמן שעובר, מגרירת הרגליים. כשבן גביר אומר לראש הממשלה 'נגמרה המלחמה — נגמרה הממשלה', הוא גם מאיים עליו בשפה עבריינית, וגם מתוך הממשלה מצביע מתוך ניגוד העניינים הזה: כשתיגמר המלחמה, תיגמר הממשלה. ומה האינטרס החזק יותר במשחק הפוליטי הזה?

"היום אנחנו מבינים שהדרך היחידה להציל את החטופים היא בהגעה לעסקה. לכן נותר לי רק לשאול את ראש הממשלה, 'האם אתה עושה כל מה שאתה יכול במהירות הנדרשת?' המסחר הזה, שנועד כביכול להשיג עסקה טובה יותר, בכמה חיים הוא עולה לנו עכשיו? כמה אנשים היה אפשר להציל היום, אתמול, לפני חודש, ולא הצלת? איך נסתכל לאנשים האלה בעיניים? איך נגיד לחיילת, לאשה שנאנסת היום, מחר, מחרתיים, שעשינו כל מה שאפשר? הרי לא עשינו הכל.

"אני זועקת 'עכשיו' לא כסיסמה ולא כמו ילד בטנטרום כי לא קיבל ארטיק, אנחנו צועקים 'עכשיו' כי עכשיו עוד אשה נאנסת, כי עכשיו פצוע יכול לקבל עזרה רפואית, כי עכשיו קשיש כמו אריה זלמנוביץ', שלא קיבל את התרופות והמזון שלו, פשוט מת מייסורי גוף ונפש בשבי.

"אנחנו צועקים 'עכשיו' כי אין להם זמן, אבל גם לנו אין זמן. גם אנחנו מתקשים לשרוד את הסיוט הזה. זה מצב בלתי נסבל לנפש, לדעת שאהוביך נמצאים בגיהינום, בסכנת חיים ממשית, ואין לך אפשרות להציל אותם. כמו אבן שנזרקת לאגם, לפגיעה הזו, שלא נגמרת, יש המון מעגלים שמתפשטים. זה אחי, זה אני, המשפחה שלי, המשפחה המורחבת, ובסופו של דבר זו תחושת הביטחון שנפגעת אצל כל אזרח. וככל שזה מתארך, כך הפצע מעמיק והופך קשה לריפוי".

***

"כן, המחיר כבד. אבל הוא לא מחיר החטופים, הוא מחיר המחדל. מחיר ההפקרה שהתרחשה בשבעה באוקטובר. אני חושבת על הבן שלי. שהוא בן השנתון של אריאל ביבס, כמה דברים הוא לומד בשנה, כמה חוויות ראשונות היו לו בשנה הזו. ואיך כפיר ביבס ילמד לעשות צעד ראשון — במנהרה או באזיקים? איך הוא יעשה את כל הדברים שהילדים של כולנו עושים?

"אני לא מצליחה לנשום, והחנק הזה הולך וגובר ככל שחולפים הימים. ואני לא יכולה להימנע מלחשוב מה היה קורה אילו ראש הממשלה היה אומר: 'אני לא מצליח להביא את החטופים' ומפנה את מקומו, כי אולי מישהו אחר יצליח.

"אני לא מסכימה שיצמידו לי תווית של אנרכיסטית או קפלניסטית. גורל החטופים ושחרורם המהיר הם הדברים היחידים שעומדים לנגד עיניי. אני רוצה אותם בבית, אני רוצה את אח שלי בבית, אני רוצה להיות מסוגלת להגיד לו שנלחמתי עליו, שהממשלה נלחמה עליו, שראש הממשלה נלחם עליו, וכך הצלנו אותו.

"חיי אדם נגמרים לנו בעוד הודעה ועוד הודעה ועוד סרטון. כמעט בכל יום אחת מהמשפחות מתעוררת או לסרט אימה באדיבות החמאס או לסרט אימה באדיבות קצין הנפגעים שמודיע לה שאהובה כבר לא בין החיים. כל התרחישים שלנו הם סרט אימה. אבל סרט האימה המשמעותי מכולם, לטווח הארוך, הוא הידיעה שהמדינה שלנו שינתה את פניה. שערכים שחשבנו שהם עמוד השדרה שלנו אינם כאלה. ואז נשאלת השאלה בשביל מה? בשביל מה לגור פה, בשביל מה להתגייס לצבא? כשאומרים לי שאלה קריאות אנרכיסטיות, אני אומרת שאלה לא קריאות אנרכיסטיות אלא התפרקות של חברה. ככה זה נראה, וזה עלינו. לכן הקריאה שלי לציבור היא ההפך מאנרכיזם, היא קריאה לא לתת לחברה הזו להתפרק.

"אין פה שום קשר לפוליטיקה. בן משפחה יקר שלי משרת בעזה כבר המון ימים ואני דואגת לו, חושבת עליו וחרדה לשלומו. הוא היה אמור להשתחרר ומאריכים לו את השירות. אז אני זה משפחות החיילים, ואני משפחות החטופים, ואני משפחות הנרצחים, תתמודדו".

***

"ב־17 באפריל אלעד יהיה בן 48. אני לא נושמת לקראת התאריך הזה. לפני כמעט חצי שנה, ב־7 באוקטובר בשעה 9:30, הוא ענה לי לטלפון ואמר לי: 'כרמן, אני לא יכול לדבר, יש מחבלים אצלי בבית'. מאז לא דיברנו.

"אני מתגעגעת אליו כל כך. מתגעגעת אפילו לוויכוחים איתו. אחד הוויכוחים הקבועים שלנו מעורר בי היום תחושות מורכבות מאוד. במשך שנים ארוכות אלעד היה אחד מחברי הכבוד ב'מסדר הדר' (מערך פעילים להשבת הדר גולדין ואורון שאול). מדי שישי בצהריים הוא התייצב ליד קיבוץ רעים וסייע לבני משפחת גולדין בהקמה של ההפגנה. עד שאלעד נחטף, באמת לא הבנתי את הדבר הזה. היום אני מרגישה אשמה על שהייתי כל כך לא רגישה והתנצלתי גם בפני אחותו של הדר.

"אלעד הבין הרבה לפניי שזו החובה המוסרית של ישראל להחזיר את החללים, את החיילים, את החיים, את המתים, את כולם. לכן כשאנחנו צועקים 'כולם!', זו לא סיסמה, אלא מאבק שאלעד ניהל הרבה לפני שנחטף. והיום אני קוראת לכל המדינה לצאת לרחובות למענו, למען כל החטופים, כדי לעשות את מה שהוא הבין מזמן שראוי לעשות".

הביאה לדפוס: רוני דורי