ב

ני בן ה־5 הכיר ילד בן גילו בגן השעשועים. נוצרה ביניהם דינמיקה נהדרת, ואז עלה הרעיון שנזמין אותו אלינו לביקור. דיברתי עם אמו, תל־אביבית מקועקעת שטרם מלאו לה 30, וקבענו ביקור שבו הילד יגיע אלינו לאחר צהריים שלם, והיא תאסוף אותו רק בערב. לקראת הביקור — יומיים מראש — היא שלחה ווטסאפ עם הוראות הפעלה, שלפיהן הילד, נקרא לו א', "לא אוכל חטיפים, לא שוקולד, לא סוכריות. לארוחת ביניים אפשר רק פרי אחד. אם א' ירצה לאכול אצלכם ארוחת ערב, אני מעדיפה שלא ישתה חלב. הוא מאוד אוהב סלט, ואם אפשר גם לתת לו לחם מלא. א' לא צופה בטלוויזיה או במסכים בכלל ועדיף שישחקו במשחקי קופסה, לא ברובים ולא בכל מה שקשור לאלימות". קראתי את ההודעה הזאת כמה פעמים, ואז הראיתי אותה לבת הזוג שלי, ואמרתי לה שאני לא מתכוון למלא את כל ההוראות האלה. היא העמידה אותי על מקומי: "האמא ביקשה, לכן תעשה את זה".

זו הפעם הראשונה שאנחנו נתקלים ברשימת איסורים כה גורפת שנשלחת מראש, אבל זה לא שאנחנו לא מכירים את התופעה. למעשה, לפעמים אנחנו מרגישים חריגים — אנחנו מרשים לילדים מסכים, הם אוכלים ממתקים וחטיפים, אין לנו בעיה עם הלחם הכי פושטי בסופר. אבל אנחנו מוקפים הורים, רובם צעירים מאיתנו, שגיבשו את תמהיל ההגבלות הייחודי להם, כלומר לילדיהם. פעם לא עשינו מזה עניין, אחר כך למדנו להתבדח על זה, אבל עם הזמן, אני מודה, כל העסק נהפך לאיזה ענן שאופף הכל, ושמטפטף לתוך ההורות שלי תחושת אשם גוברת. אני באמת לא חושב שאני עושה משהו לא בסדר, אז למה אני מרגיש כאילו כן?

מסכים וסוכר נהפכו לאיום הגדול ביותר על הסיכוי לגדל ילדים בריאים ונורמליים. איגודים של רופאי ילדים בארץ ובחו"ל פרסמו הנחיות נוקשות בנושא, מאמרים ומחקרים מצביעים על הנזק שהמסכים גורמים. מדברים על הפגיעה בתקשורת, על השמנת יתר, על דיכאון ועל שלל השלכות נוספות. על הסוכר כמובן יש יותר מחקרים, שקושרים אותו להשמנת יתר, סוכרת, הפרעות קשב ואלימות. אז ההורים מנסים להימנע מסוכר ומסכים.

זו כבר תופעה מתרחבת. בבית הספר ביכורים במרכז תל אביב, למשל, ההורים מתבקשים להתחייב שלא יקנו לילדים סמארטפון עד כיתה ז'; הגיל המקובל היום הוא סביב כיתה ד', אבל לא מעט הורים עושים זאת מוקדם יותר. וכן, להרבה הורים ברור שהמון זמן מסך זה לא בריא. אבל החיים מספיק קשים. בת זוגי ואני נותנים לבננו לשחק בטלפון כשאנחנו עייפים או כשאנחנו זקוקים לקצת שקט כדי לעסוק בעניינים אחרים. גם ממתקים מותר לו, עם פחות הגבלות מבמשפחות אחרות. כן, זה לא בריא, אבל גם הורים עייפים ועצבנים זה לא בריא. אנחנו יכולים לגרום יותר נזק ממסכים.

באחרונה נוספו עוד הימנעויות לחיי ילדינו. חלקן בגלל רגישויות בריאותיות, שמגבילות חלב, אגוזים, שומשום, בוטנים וגלוטן; חלקן אידיאולוגיות: יש מסביב כבר לא מעט ילדים טבעונים וצמחונים. אני כמובן לא אתן לילד טבעוני שמגיע אליי הביתה כוס חלב או חביתה ואפילו לא פרוסת לחם רגילה. אכבד אותו כפי שאני מכבד אדם דתי ששומר על כשרות. אבל המשמעות היא שכל ביקור בבית של "חילוני מזון" כמונו נהפך למטלה. וזה עוד לפני שהגענו לקבוצת מחמיצי הפנים על שימוש בכלים חד־פעמיים, שאני מודה ומתוודה שאליה אני דווקא משתייך.

אנחנו נותנים לבננו לשחק בטלפון כשאנחנו עייפים או זקוקים לקצת שקט כדי לעסוק בעניינים אחרים. גם ממתקים מותר לו. כן, זה לא בריא, אבל גם הורים עייפים ועצבנים זה לא בריא. אנחנו יכולים לגרום יותר נזק ממסכים

כל זה מחייב זהירות חברתית גדולה. בגינת המשחקים, לפני שאתה שולף מהתיק חטיף, אתה צריך לגשש ולבדוק שמא תסכן מישהו, או תעצבן מישהו. לא נעים. בגן כל ההגבלות הובילו למתכון אחד בלבד לעוגת יום הולדת שמותר להביא. אחסוך מכם את הדיונים בקבוצת הווטסאפ של ההורים על משלוחי המנות בפורים: היו מי שציפו שכל המשלוחים יהיו טבעוניים, והדיון גלש במהירות לפילוסופיה חברתית.

"אני רוצה להביע את דעתי בנושא", כתב אחד ההורים, "כמובן וחלילה לא אישי, אלא רק תפיסתי בנוגע לנושא. אם אין עניין בריאותי ובטיחותי, חיוב למוצרים טבעוניים במרכיבי החטיפים במשלוח המנות הוא בעייתי ומנוגד לתפיסתי הליברלית. אני חושב שיש כאן גם בלבול בין המושג 'שוויון' למושג 'זהות'".

הצלחתי לא לשקוע בשאלות של שוויון וזהות כי דבקתי בקונקרטי. למזלי, הגרלנו משלוח מנות לילד טבעוני. הכי קל להתמודד עם מקרים של טבעונות, צליאק או רגישויות אחרות — אין התחבטויות וייסורים, אתה יודע בדיוק מה אסור. דווקא עם כל השאר העניין יותר מסובך. אף פעם אי אפשר לדעת איפה הילד עומד במדרג ההימנעות מסוכר ומפחמימות ריקות. ואף פעם אי אפשר לדעת אם הילד בכלל יאכל משהו מכל מה שתארוז לו או תציע לו.

את זה אני מכיר מהצד האחר, כאבא לילד בררן למדי שמתקשה לנסות מאכלים חדשים. ואני רוצה שיאכל. לפעמים הוא מתעקש רק על פרוסה עם ממרח שוקולד או על מעדן חלב, ואני מוותר; עדיף שיאכל סוכר משיישאר רעב. וחוץ מזה, אני מזכיר לעצמי, גם אני אוכל לפעמים מתוק. בני אדם נמשכים למתוק. האם הימנעות ממנו היא לא התעללות?

כשאני רואה ילדים שמבקשים מהוריהם ממתקים ואלה לא מאפשרים זאת, אני מוצא את עצמי מרחם על הילד. כן, ההורים צודקים, ובכל זאת. מה זה עושה לילד, ומה זה עושה ליחסים עם ההורים? ועל הדרך, מה זה עושה גם ליחסים שלי עם הורים אחרים?

לא מזמן ישבתי במסעדה עם חברה וילדינו. הבן שלי ביקש מיץ ענבים, בתה ביקשה גם. קניתי מיץ לשניהם. לאחר שנפרדנו החברה שלחה לי ווטסאפ זועם: "לא סתם לא קניתי לבתי מיץ ענבים סינתטי מלא בסוכר, אני מנסה לחנך אותה לא לשתות את הדברים האלה ועובדת על זה קשה. ראית שהיא ביקשה ולא קניתי לה, ואתה, בלי למצמץ, שובר את המילה שלי". התנצלתי, הסברתי שכוונותיי היו טובות ושכלל לא הייתי מודע למתיחות שנוצרה סביב העניין, ושלו הייתי יודע לא הייתי קונה מיץ גם לבני. פעם קיבלתי טלפון מאב זועף, שהסביר שבנו חזר הביתה וביקש שוקולד. כשנענה בשלילה, הוא התלונן ואמר שאני נתתי לו שוקולד, ואמר שאני אבא טוב והוא, אבא שלו, רע. התנצלתי והבטחתי שזה לא יקרה שוב. מילא השאלה אם אני מגדל את הילדים שלי באופן בריא, מתברר שאני צריך לחיות גם בחשש תמידי שמא אני מקלקל ילדים של אחרים, או סתם פוגע ביחסיהם עם הוריהם.

גם לתוך היחסים בין בני זוג זה נכנס. מסכים וסוכר הם קרקע פורייה למתיחות גוברת בשאלה איך נכון לגדל ילדים, שלפעמים היא רק כסות לתחרות סמויה בשאלה מי הורה טוב יותר. המתוק עורר הרבה ריבים חמוצים ביני לבין בת הזוג עוד בימים שהבכורה היתה פעוטה, ובהמשך גם עם הבן הנוסף. כשהיא הביאה תרכיז פטל הביתה, למשל, התעצבנתי ממש. "למה לחשוף אותו לזה אם הוא לא יודע מה זה? שישתה רק מים", טענתי, ושלפתי עוד נימוקים מתוך הריאיון שערכתי עם פרופ' מריון נסל, מחלוצי המאבק במשקאות ממותקים, שכבר לפני כמעט עשור הסבירה לי איך תאגידי המזון גורמים לנו להתמכר לסוכר. אחרי כל זה, שאני אתן לילד סוכר? שאני אגדל אותו להיות אוביס? בתגובה בת הזוג הזכירה לי שסיפרתי לה שהפרופסורית הודתה שהיא עצמה שותה לפעמים פחית קולה, וחתמה בכך שאני לא צריך להיות פנאט: "אני מאפשרת לך לחיות כמו שאתה רוצה, אז אני אחיה כמו שאני מבינה, ואם אני לא מונעת מעצמי משקאות מתוקים, גם לא אמנע אותם מילדיי". את הטיעון הליברלי הזה אני שולף כשהיא כועסת עליי שאני קונה בשר: "אתה יודע איזה נזק גורם הבשר לכדור הארץ? הוא הרבה יותר גרוע לאקלים מהסוכר או הכלים החד־פעמיים שאתה כל כך יוצא נגדם. שלא לדבר על המחקרים שקובעים שהוא גורם נזק לגוף".

בקיצור, אנחנו במאזן אימה: אני דורש פחות מתוק, היא צמחונית על סף טבעונות, ובאמצע יש שני ילדים לגדל. הבכורה אפילו היתה צמחונית במשך כמעט שנה, עד לביקור ברוטיסרי משובח בפריז. היא נשברה, ואני שמחתי שסוף סוף יש לי שותפה לבשר טוב. כן, אני יודע שגם זה לא בריא, הרגל רע כמו עישון או שתייה, שגם שהורס את הפלנטה. אני יודע הכל. הבעיה שאם לרגע אני שוכח, תמיד יהיו מסביב מי שיזכירו לי.

איך הגענו לעידן האיסורים והנזיפות? מהר, בעיקר. שמונה שנים מפרידות בין בתי הבכורה לבני הצעיר. ראיתי את ההרגלים משתנים לנגד עיניי. אני בן 52, בן דור ה־X, ועכשיו ההורים סביבי, בני דור ה־Y, קפדנים וקיצונים יותר מבני גילי. אין להם אמצע. אם סוכר לא בריא, אז צריך להפסיק איתו לגמרי. אם פחמימות זה גם סוכר, נמנע גם אותן מהילדים. ואת מספרם הגדל של הטבעונים כבר הזכרנו. רק לפני כמה שנים, עם הבת הבכורה, פגשתי בגינות המשחקים הורים יותר נינוחים ופשרנים, והנה אנחנו בדור שכולו הגבלות ומלחמות. בימים גשומים או חמים מדי, למשל, כשאי אפשר לצאת לחצר, גננות נוהגות להראות לילדים טלוויזיה; יש הורים שהורו להן לא לעשות את זה. מדי פעם, אם הגננות חילקו סוכרייה, קבוצת הווטסאפ גועשת, ויהיו מי שיתנדבו לשוחח עם הגננת על המחדל. עם הבכורה, בדרך לגינת המשחקים הייתי קונה חבילת "שלוקים" שהיתה מחלקת לחברים; כשעשיתי את זה עם הבן הצעיר חטפתי מבטי נזיפה; עכשיו נהוג להביא פירות וירקות ועוגיות קוואקר עם סוכר חום.  הבמבה והבייגלה נעלמו מהגינות בגלל הילדים האלרגים, ואיתם הלכו בדרך כל חטיף גם הביסלי וכל השאר.

השורשים של זה לא באמת חדשים. הימנעות מדברי מתיקה, לפחות חלק מהזמן, מאפיינת דתות שונות. חשבו למשל על חיים נוצריים שדוגלים בפשטות, צניעות וסגפנות. מה לנו ולתענוגות החיים. בילדותי שומן מן החי היה איום נורא, ואזהרות מפני מסכים אנחנו שומעים לפחות משנות השישים, מימי הזינוק הגדול של הטלוויזיות; כבר אז הסבירו שהן משחיתות את נפש הילדים, פוגעות בדמיון, יוצרות בערות. לי בילדותי היה חבר שהוריו אסרו עליו לצפות בטלוויזיה, והוא היה בא לבקר אותי רק כדי לעשות זאת. אחרים שגדלו בבתים ללא ממתקים הלכו גם הם לחברים כדי להשביע את התשוקה.

המשמעת אצלנו התרופפה מאוד במלחמה, וכאמור מראש היא לא היתה הדוקה מדי. למעשה, שחררנו לגמרי. הילדים היו בטלפונים ומול הטלוויזיה כמה שרצו, בלי שום רגשות אשם מצדנו. ואז קרה משהו לא צפוי: לילד נמאס. אחרי שעות מסכים ללא הגבלה, הוא התנתק מהם, והעדיף לשחק במשחקי דמיון. גם עם המתוקים אנחנו רואים את זה: לפעמים פשוט נמאס לו. כשחברים שאוסרים עליהם מתוק נחשפים לממתקים הם לא מגיעים לשלב שבו נמאס להם. הם לא מפסיקים.

בשבועות האחרונים חזרנו לשגרה יחסית. אנחנו מאפשרים פחות מסכים ופחות ממתקים - ואנחנו עדיין מרגישים קצת אשמים. אבל לפעמים מגיע רגע שמצליח לחלץ אותי מכל האשמות האלה. לילד יש בובת פליימוביל של מוצרט, אז יצא שסיפרנו לו מי הוא היה, השמענו לו קצת מוצרט, אחר כך התגלגלנו לבאך. יום אחד, כשחבר ואמו באו לבקר, הילדים היו שקועים במשחק ברכבת עץ אנתרופוסופית, ואז הבן שלנו אמר: "Alexa, play Mozart please". האמא של החבר פערה עיניים. "הוא תמיד ככה?", היא שאלה, ואני חייכתי ועניתי: "בטח". לפני כמה ימים הבן שלי סיפר לאמא אחרת בגינת המשחקים שבכל יום כשהוא מגיע הביתה הוא חולץ נעליים ומיד ניגש לשטוף ידיים.

ביומיום הילד לא ממש שומע מוצרט, והוא רוחץ ידיים רק אם אנחנו מבקשים. אבל הוא ראה ממה אנחנו מתלהבים והפנים את כללי המשחק של המבוגרים, יודע איך להרשים אותם. יש לו צורך למצוא חן, ואולי זו תכונה שתעזור לו בעתיד.

בסוף ככה זה עובד, כל הורה ומה שהוא מביא הביתה, מה שהוא מתעקש עליו, מה שהוא משחרר, הגאוות שלו, האשמות שהוא סוחב. הרצון לגונן על ילדינו מנזקי העולם ולגדל אותם באופן הטוב ביותר גורם לנו לדרוש מהם את מה שאנחנו לא מיישמים על עצמנו, להגשים את מה שאנחנו רוצים להיות: טובים יותר, נכונים יותר, בריאים יותר. סבתותיי, שעברו מלחמות והגירה וצנע, דאגו להאביס אותי ואת הוריי, שלא אהיה רזה וחיוור. הן לא חלמו להיות מוטרדות מטריגליצרידים בדם. אבל יש כאן גם עניין של צורך בשליטה. ומכיוון שכבר די ברור שלא נוכל לתקן את כל העולם, או את עצמנו, באמצעות ילדינו, נראה לי שצריך לדעת גם לשחרר, או לפחות להיות נינוחים יותר.