חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// הזינוק במבקשי הקצבאות הוא קצה קרחון /// "שעת נעילה" מעוררת דיון מפתיע /// נתניהו משחק במקל וגזר /// ואול־יר מביאה לפה את אמריקה. בקטע רע
הבטחת הכנסה
לא מבטיחה כלום
השבוע חשף שירות התעסוקה כי מאז פרוץ משבר הקורונה כמעט הוכפל מספר תובעי קצבת הבטחת הכנסה מ־59 אלף ערב המשבר ל־115 אלף כיום. התופעה חמורה במיוחד בקרב בני 21 עד 30, שמספרם בקרב התובעים זינק כמעט פי 5. גל נוסף של תובעי הבטחת הכנסה צפוי ביולי 2021 אחרי שיסתיימו דמי האבטלה למובטלי הקורונה.
כל המספרים הללו מעידים על כישלון הממשלה במיגור העוני, מגיפה חברתית שהיא מעדיפה להתעלם ממנה. אלא שהסיפור שמסתתר מאחורי המספרים חמור אף יותר. קצבת הבטחת ההכנסה אמורה להבטיח קיום בכבוד, אבל גובהה המגוחך — 1,400–2,200 שקל לחודש ליחיד, למשל — לא יחלץ אף אחד מעוני מרוד. גרוע מכך, רבים מתובעי הבטחת ההכנסה, בייחוד אלה שבני זוגם עובדים, לא יזכו כלל לקבל אותה בגלל דרישות הסף המופרכות. זוג עם ילדים, למשל, שמשתכר 5,500 שקל, כלומר קצת יותר משכר מינימום ליחיד, אינו זכאי אפילו לקצבה חלקית. המוני עניים נשארים כך מחוץ למעגל מקבלי הקצבה העלובה — זה נתון בלתי נסבל שראוי כי יעמוד במרכז הבחירות הבאות, אלה שנתניהו כל כך חפץ בהן.
/// שחר אילן
חיסון או סגר?
משחקים בבוץ
אם עד לפני חודש צמד המילים "חיסון לקורונה" היה אבסטרקטי עבור כל מי שלא מגיע מעולמות הרפואה, הרי שבשבועות האחרונים הוא הפך למוחשי עבור כולנו. החיסון כמעט פה, בין שפייזר תעשה זאת ראשונה, מודרנה, אסטרהזנקה או כל חברה אחרת שנמצאת בשלבי המרוץ המתקדמים. בעולם כבר בונים מסלולים להובלה בהקפאה ומגבשים תוכניות לשלבי החיסון באוכלוסייה. ומה בישראל? הציבור שחולם על הגזר, מקבל בינתיים רק את המקל. רגע אחד מבטיח ראש הממשלה בנימין נתניהו שתכף ממש יהיה חיסון המוני וברגע הבא מאיים בסגר מחנוכה עבור בפורים ועד פסח. אז לאיזה נתניהו עלינו להאמין? שוב הוא נוקט את הטקטיקה האהובה עליו — להשאיר את נתיניו בבוץ, בעודו מבטיח להם שביב תקווה. חסרי אונים, אבל לא יותר מדי, שלא יחזרו להפגין לו מתחת לבית. וככה מבחינתו אפשר להמשיך עד שיימצא חיסון או שהוא ינצח בבחירות הבאות, מה שיבוא קודם.
/// סופי שולמן
טרנד הדוקו־דרמה
ביקוש מפתיע לאמת
"שעת נעילה" הישראלית (כאן11) והעונה הרביעית של "הכתר" (נטפליקס) מעוררות לאחרונה מחאה מאותה סיבה: הסטייה שלהן מהאמת ההיסטורית. שתיהן שייכות לז'אנר הדוקו־דרמה, שבו סיפור המסגרת נאמן להיסטוריה, אבל עלילות המשנה כפופות לחירות האמנותית של היוצרים, ובכל זאת גם בארמון ווינדזור וגם בקרב חלק מבוגרי מלחמת יום כיפור מתעורר זעם על הדרך שבה הדמיון הולבש על המציאות.
המשפט הישראלי ניסה להתמודד לא פעם עם השאלות האלה, ב"קסטנר" של מוטי לרנר ובייחוד ב"ג'נין ג'נין" של מוחמד בכרי. גם עלילות אריק שרון בלבנון, כפי שתוארו בכתבתו של העיתונאי עוזי בנזימן, נדונו בהרחבה בבתי המשפט בתל אביב ובניו יורק. ובכל הסיפורים האלה התברר שבית המשפט אינו הזירה המתאימה לבירור אמת היסטורית. בגלל חופש הביטוי; מכיוון שהאמת היא לפעמים תלוית גרסה ונרטיב; ובעיקר משום שלבית המשפט אין באמת כלים לבחון אמיתות היסטוריות. אבל הדיון שמתעורר כעת סביב האמת העובדתית בשתי הסדרות דווקא מעודד. בזמנים של פייק ניוז ו"עובדות אלטרנטיביות", נחמד לגלות שלאמת הישנה והטובה עדיין יש ביקוש.
/// משה גורלי
אול־יר
הפתעה צפויה
השם אול־יר (All Year) לא אומר הרבה לרוב הישראלים, אבל השבוע חוללה חברת הנדל"ן האמריקאית הזאת לא פחות מרעידת אדמה בשוק ההון הישראלי. החברה, שבשליטת יואל גולדמן, הודיעה למלווים הישראלים שהיא נאלצת לעצור את החזרי ההלוואה שנטלה — עניין פעוט של 2.4 מיליארד שקל. לשם השוואה, לאי.די.בי פתוח היה חוב של כ־2 מיליארד שקל, והסדר החוב שלו פרנס את העיתונות הכלכלית במשך שנים. גם הסדר החוב השני והמדובר מאוד של אפריקה ישראל הגיע ל־2.25 מיליארד שקל. אבל אול־יר שונה מהן, כי היא תקבל הסדר חוב נוסח אמריקה.
ההבדל בין הסדרי חוב מקומיים לאלה האמריקאיים נעוץ בפערים התהומיים בין התרבויות. בארצות הברית הסדר חוב הוא לא אירוע חריג במיוחד, בעוד שאצלנו זה אירוע מביש, עדות לכישלון ואות קין בהמשך הדרך. לכן אם כל גופי ההשקעות שמיהרו לשים כסף על אול־יר מצפים שהחשש מביוש יזיז לגולדמן כמו לדנקנרים וללבייבים, הם עומדים להתבדות. על הדרך כדאי שיכו על חטא על כך שהתעלמו מתמרורי האזהרה שהיו באול־יר מהרגע שנכנסה לישראל, כמו בחירתה להסתיר את שוכריה הגדולים. כל משקיע שמסתנוור בקלות לא צריך להתפלא כשהוא שוקע בבוץ.
/// גולן פרידנפלד
מילת השבוע
//
דור סער־מן
הבהלה לקניונים היא געגועים לנורמלי הישן
הקניונים שזכו בהגרלה ונפתחו השבוע פיצלו את הישראלים לשניים: מחציתם גדשו את החנויות והיתר בהו בהלם בתיעוד של מי שבזמן מגפה נדחסים במקום סגור. למה כל כך דחוף להם להסתכן בקניון כשיש חנויות באינטרנט ומשלוחים?
כשהקניונים הראשונים קמו בישראל בשנות השמונים, הם סימנו מהפכה דרמטית בתודעה הישראלית: מחברת צנע שמושתתת על אתוס סוציאליסטי לחברת שפע, שרק רוצה לבזבז במקום ששמו נגזר מהפעולה הכי בזויה לסוציאליסט — קנייה. הרעיון בקניון הוא לספק חוויה שלמה של צרכנות, להיות מוקף בחלונות ראווה, להתמודד עם מוכרים ממורמרים, למדוד בגד, להידחס בתור למקדונלד'ס, להיתקל במכרים. אפשר ללעוג לזה, אבל קניון הוא לא מקום שבו קונים ומוכרים טובין, אלא מרכז חווייתי בכלל, ועבור הישראלים שלא גדלו בעידן של תלושי מזון או אנטי־מחיקון, זהו ה־מקום שבו מתרחשים החיים עצמם.
בעידן שבו אנחנו מסתגרים בבית מפני מגפה שאין לה תאריך סיום ברור, החזרה לסיבוב בקניון מספקת לנו נורמליות שהלכה לאיבוד. גם כשהפה והאף מכוסים במסכה, אנחנו יכולים לשטוף את העיניים. אכול וקנה, כי מחר נמות. כל שיטוט עקר בין החנויות מקבל נופך נוסטלגי: מצטופפים בתור כמו פעם, לפני הקורונה; פוגשים אנשים באופן אקראי; ממששים מוצרים לפני שקונים אותם; ומקבלים אותם מיידית, במקום לחכות לשליח. העבר נהפך לעתיד שאליו אנחנו עורגים.
