ה

רשת גועשת בשבועות האחרונים מ"אייל קטן", מיני־סדרה (נטפליקס) על גבר שמתמודד עם סטוקרית ופוסט־טראומה מאונס והתעללות. הסדרה, שמבוססת על אירועים אמיתיים שעבר היוצר והכוכב הראשי שלה ריצ'רד גאד, הפכה ללהיט ענקי ברחבי העולם — הישג לא שגרתי לדרמה צנועה עם שחקן ראשי די אנונימי. כה גדולה הסנסציה שהמעריצים נכנסו לטרפת חקירות בניסיון לפצח ולחשוף ברבים את הזהות האמיתית של האנשים שפגעו בגאד במציאות.

בסדרה גאד הוא דוני דאן, קומיקאי סקוטי צעיר, שעובד כברמן בלונדון, עד שקריירת החלומות שלו תתניע. ערב אחד הוא מציע כוס תה חינם לאשה אומללה ששמה מרתה, שמתיישבת על הבר, והדבר מתגלה כטעות פטאלית שתרדוף אותו במשך שנים: מרתה מפתחת קשר אובססיבי לדוני, מופיעה בפאב כל יום, מפליגה בסיפורים על קריירת עריכת הדין המפוארת והפיקטיבית שלה, מגלה את המייל שלו ומציפה אותו בעשרות הודעות ביום, מתקשרת אליו בלי סוף (גאד סיפר שבמציאות הוא קיבל מהסטוקרית שלו יותר מ־41 אלף מיילים ו־350 שעות של הודעות קוליות) ומסבכת את חייו בשלל דרכים.

בהמשך הסדרה אנחנו נחשפים להיסטוריה הכאובה של דוני — לעובדה שהוא עבר אונס ומסכת ניצול והתעללות ממושכת כמה שנים קודם בידי תסריטאי מצליח, ולאופנים שבהם הטראומה הזו ממשיכה להשפיע עליו, לפגוע בו ולשבש החלטות שלו.

הטראומה שלנו תכאיב לנו עוד שנים רבות קדימה, אבל לא תהיה הדבר היחיד שיגדיר אותנו. עם מודעות עצמית וחמלה, עם הידיעה שיש בנו עוד מרכיבים, נוכל לדרוש משאבים שיופנו לטובת שיקום

קל היה לבנות את דוני כמו דמות אומללה שנופלת קורבן ולהתמקד רק באספקט הזה שלה, וקל היה לבנות את מרתה כדמות של נבל מפלצתי, מישהי שהממד היחיד שלה הוא של סטוקרית סדרתית עם הפרעת נפש שמסוכנת לסביבה. אבל הגדולה של הסדרה היא היכולת להראות עוד קווי אופי גם אצל מרתה ובעיקר אצל דוני. לאורך הסדרה מראים לנו גם את הידידות של השניים — בלי להקל בחומרת המעשים של מרתה. דוני מתאר את הצחוק שלה בחיבה אמיתית. במקום שבו היינו מצפים שיזלזל בה או ירחם עליה הוא רואה אותה כאדם. הוא מודע לכך שהוא העריך את המחמאות שהיא לא הפסיקה להרעיף עליו ואף את חדות העין שלה, שמבליחה לפרקים בין בליל המלל והטירוף. הוא מציין גם את העובדה שמדובר במישהי שעברה בעצמה דברים קשים לפני שהפכה לסטוקרית, שהוא אפילו לא הקורבן הראשון שלה — ושוב, כל זה בלי לגרוע לרגע מהאחריות שלה למעשיה.

גם ההתייחסות לדוני כפוסט־טראומטי מורכבת. הוא לא נכנס למשבצת של דמות שזו כל המהות שלה — מישהו שנרצה להריע לו או לחבק אותו בגלל מה שעבר, וזהו. דוני אנושי, והסדרה בהחלט חומלת עליו, אבל היא גם מראה אותו ברגעיו המכוערים, למשל כשהוא מתנהג באופן מביש כלפי בחורה טרנסית שמצאה חן בעיניו. הוא גם עושה הרבה טעויות בשיקול הדעת, כמו בן אדם עגול ואמיתי, ואפילו מקבל הזדמנויות להתקדם בקריירה בזכות ההחצנה של הפגיעה שעבר. לאורך כל הדרך ברור שהוא אדם שלם שגדול מסך חלקיו, וחשוב מכך — מסך הפגיעות בו. רחוק מלהיות אחת מדמויות הפלקט שהתרגלנו לראות בסדרות משטרה או בסרטי נקמה.

דוני אינו הדמות הטלוויזיונית הראשונה שחורגת מהתפיסה הפשטנית של קורבנות. כך למשל הגיבורות של "קצה האגם" (2013) ו"לא ייאמן" (2019) הן שורדות אונס, והטראומה מעצבת את חייהן בהווה, אבל הן גם הרבה מעבר לכך — אנחנו נחשפים לתכונות רעות שלהן, לתשוקותיהן (אפילו המיניות) ולקווי עלילה שאינם נוגעים רק לטראומה. השיא הגיע ב"להרוס אותך" (2020), שהגיבורה שלו, שורדת אונס, היא גם אדם יהיר, לעתים בלתי נסבל, שעושה טעויות על ימין ועל שמאל ולפעמים פוגעת בקרובים לה ממניעים אנוכיים. כל זה לא גורע מהפגיעה שעברה ומהחובה המוטלת על הצופים לגלות כלפיה חמלה — כי חמלה אינה פרס ששמור לאנשים נחמדים.

"אייל קטן" מלווה את דוני בניסיונות שלו להפסיק להרגיש אשם על העוולות שעשו לו ולהשתקם מהפגיעות החמורות — אבל כל הזמן הזה הוא גם ממשיך להיות בן להוריו, גם אדם שמנסה להתאהב ולהיות בן זוג, גם יוצר שרוצה להצחיק ולהצליח. הבחירה להציג לנו את הפגיעה כמשהו כבד משקל עם השלכות קשות, ובאותה נשימה גם להראות עוד צדדים בחייו, קלילים יותר או מורכבים יותר — הופכת את הצפייה למטלטלת באמת. כי היא מספקת תמונה ריאליסטית של החיים אחרי שקרה הנורא מכל, של היומיום כשמנסים להמשיך הלאה מהמקום הכואב.

אי אפשר לראות את ההתמודדות הזאת, כישראלית ב־2024, שלא דרך הפריזמה של 7 באוקטובר — טראומה שעבור רבים מאיתנו עדיין מתהווה, ורחוקה מלהסתיים. המצב שבו כולנו נתונים, בין שהוא עדיין טראומה או כבר פוסט־טראומה, יכאיב לנו עוד זמן רב, שנים רבות, כנראה גם עשורים קדימה. אבל הוא לא יהיה הדבר היחיד שיגדיר אותנו מעתה ועד עולם. טראומה מעצבת אותנו, נארגת שתי וערב בהתפתחות שלנו ומשפיעה על ההחלטות שלנו. אבל עם מודעות עצמית וחמלה, עם הידיעה התמידית שיש בנו עוד מרכיבים, שאנחנו לא רק תוצר של טראומה — נוכל לדרוש משאבים שיופנו לטובת שיקום וריפוי.

דוני מבין לקראת סיום הסדרה שכשנופלים לתהומות הייאוש של הפגיעה, קל להידרדר ולהפוך למרתה בעצמך. היכולת לראות את הכאב והאנושיות של מי שהרעה לו היא חלק מהמפתח לשחרור שלו עצמו מן האשמה, הבושה והכאב על כך ש"איפשר" לעצמו להיות קורבן שוב. הוא לא נכשל, רק היה אנושי.

כל הישראלים מסתובבים עם פצע פעור כרגע. הסיכוי שלנו לסגור אותו, גם אם זה ייקח שנים, טמון ביכולתנו לזכור גם את הכישורים והשאיפות שלנו כפרטים וכחברה, את הזהות שלנו שמוגדרת מעוד תכנים וערכים. הדרך להרגיש שלמים היא להכיר בכל החלקים שלנו.