מ

דרום ליפן, בתחתית האוקיינוס השקט, נמצאת תהום כה עמוקה שאפשר לטמון בה את האוורסט ועדיין להיוותר עם שני ק"מ של מעמקים. זוהי תהום צ'לנג'ר — הנקודה העמוקה ביותר הידועה לאדם, שמצויה 10,984 מטר מתחת לפני הים. תהום צ'לנג'ר היא חלק משקע מריאנה, שקע אוקיאני שנוצר בגבול שבין שני לוחות טקטוניים עתיקים ומתרחשים בו תהליכים גיאולוגיים ייחודיים, כמו הרי געש עצומים של בוץ תת־ימי; פתחי אוורור מרהיבים שאחד מהם פולט פחמן דו־חמצני נוזלי; ובריכת גופרית שחורה, שנצפתה רק בעוד מקום אחד במערכת השמש — איו, אחד מירחי צדק.

בשקע מצויה סביבת גידול מהנדירות בעולם, שבה יצורים חיים מתקיימים זה לצד זה באמצעות פוטוסינתזה וכימוסינתזה — אנרגיה שמופקת מכימיקלים ונדרשת במקומות שאור השמש לא חודר אליהם. האזור כה ייחודי שב־2009 הכריזה ארצות הברית על שטחו אנדרטה לאומית ימית, וב־2017 הכריז עליו אונסקו אתר מורשת עולמית. ב־2019 נמצאה בתחתיתו שקית ניילון אחת.

ויקטור וסקובו, הצוללן שמצא את השקית, היה האדם השלישי אי פעם שהגיע לקרקעית השקע. לפניו היו האוקיינוגרפים דן וולש וז'אק פיקאר ב־1960, והבמאי ג'יימס קמרון ב־2012. וסקובו צלל עמוק יותר מקודמיו, לעומק של כמעט 11 ק"מ, כחלק מניסיון רב־לאומי לחקור את הנקודות העמוקות ביותר בחמשת האוקיינוסים. בדרכו מטה ראה דגי חילזון ורוד, תולעת אכיורה וכמה מינים חדשים של סרטנאים מסוג שטצדאים. בתחתית השקע מצא גם עטיפות ממתקים.

נוכחות הלכלוך במקום זכתה למעט מאוד כותרות, והתקשורת התמקדה בעיקר בכך שוסקבו גבר על קודמיו וצלל 16 מטר עמוק יותר מוולש ופיקאר. העובדה שבשטצדאים נמדדו רמות זיהום גבוהות של כימיקל רעיל ואסור לשימוש (PCB), כאילו חיו בנהרות המזוהמים ביותר בעולם, לא משכה תשומת לב מיוחדת. שתי מסקנות היו באותו הרגע בלתי נמנעות: אף בית גידול על פני כדור הארץ, מבודד ככל שיהיה, לא נמלט מהשפעת המין האנושי; והאנושות אדישה להשפעתה ההרסנית והבלתי פוסקת.

"התעלמו מסכנה ידועה"

הזיהום השיטתי והנרחב של האוקיינוסים לא החל בהזרמה ישירה של שפכים או פלסטיק אלא בחסות מלחמות, כשהים עצמו הפך לזירת קרב. עליית מדרגה התרחשה במלחמת העולם הראשונה, אז התחילו מדינות להשליך לים במכוון או להטמין בו תחמושת קונבנציונלית וכימית שלא רצו להחזיק בה יותר, בין שהיתה מקולקלת, בלתי שמישה או שנאסר להשתמש בה בעקבות הפסד. עמוק יותר היה טוב יותר, אך לא כעיקרון מחייב.

אחרי מלחמת העולם השנייה התופעה התגברה ולים הושלכה כל תחמושת אפשרית — מוקשים ימיים, פצצות אוויריות, רימונים וראשי טורפדו, לצד מכלים מלאים בחומרים רעילים כמו פצצות וקלעי גז חרדל, מימן־ציאנידי, ארסן־טריכלוריד ודיפניל־כלורסין (המכונים קלארק 1 וקלארק 2), פצצות זרחן לבן, ציאנוגן־כלוריד, תרכובות סארין, לואיזיט ופצצות פוסגן. אתרי ההטמנה התפרשו על כל הימים והאוקיינוסים, משונית האלמוגים הגדולה באוסטרליה, דרך נובה סקוטיה והוואי ועד הים התיכון.

השלכת תחמושת לים כפרקטיקה מקובלת נמשכה לפחות עד 1975, כשוועידת לונדון שמה סוף רשמי לנוהג. השינוי הואץ אחרי שדייגים משו מהים פצצות חרדל ומכלי גז עצבים וסבלו מכוויות קשות ולעתים ממוות. בוועידה לא התייחסו לנשק שכבר הושלך. "התפיסה באותה העת היתה שהמשמעות הסביבתית של השלכת התחמושת לים מינורית", מסביר ל"כלכליסט" הביולוג הימי פרופ' ג'ק בלדובסקי (Bełdowski) מהאקדמיה הפולנית למדעים.

בלדובסקי מנהל פרויקטים ומחקרים בנושא בנאט"ו ובאיחוד האירופי, ומוצאו הפולני רלבנטי לסיפור. במונחים סביבתיים, הים הבלטי, שנמצא בחלקו בשטחה של פולין, הוא הקורבן הגדול ביותר של פירוז גרמניה הנאצית. בעקבותיו הוטבעו בים כ־190 אלף טונות של חומרי לחימה כימיים, לצד כמות לא ידועה של חומרי לחימה קונבנציונליים. העובדה שסביב הים הבלטי חיים 90 מיליון בני אדם, שהוא רדוד יחסית ושהתחדשות המים בו דלה, תרמה לכך שהתרחשו בו מאות אינטראקציות מסכנות חיים בין האדם לנשק שהושלך לתוכו.

פעולות גומלין אלו ממשיכות להתרחש, כשהמפורסמת שבהן התחוללה בספטמבר 2022 — אז פגעו מטעני נפץ בשני צינורות הגז התת־ימיים נורד סטרים בים הבלטי, כחלק מהמלחמה בין רוסיה ואוקראינה. הדף הפיצוצים פגע בנשק כימי מתקופת מלחמת העולם הראשונה שהוטמן בסמוך לצינורות, והדבר הרעיל את המים באגן בורנהולם בגז חרדל. רמות גז רעילות תועדו באזור במשך 34 יום. הסכנה היתה ידועה כבר בעת הנחת הצינורות. "כשבנו את נורד סטרים גילו את מצבורי התחמושת הכימית", מציין בלדובסקי, "והוסיפו 200 ק"מ של צינורות רק כדי לעקוף את הבעיה ולא לטפל בה".

הנשק ששוכן בקרקעית האוקיינוסים אינו כימי בלבד. בדו"ח שכתבה ב־1993 ועדה שהקים נשיא רוסיה דאז בוריס ילצין, תועדו שלושה עשורים של השלכת תחמושת גרעינית למים שליד קבוצת האיים נובאיה זמליה. מחקר מ־2019 מעריך כי כ־17 אלף עצמים רדיואקטיביים פזורים על פני אלפי קילומטרים רבועים של ים, ובהם צוללת גרעינית שלמה ו־18 כורים גרעיניים. הפיזור כה חשאי ורנדומלי, שצוללן שחיפש מלפפוני ים באוקיינוס השקט ב־2016 נתקל בחלק מפצצה גרעינית שנשא מפציץ אמריקאי, שנפגע בתרגיל באזור 66 שנה קודם לכן.

הארגון למניעת הפצה של נשק כימי הדגיש בדו"ח מיוחד כי הסכנה מתחמושת מוטמנת זו מיידית: ארגוני טרור מושים נשק שהוטמן בעומק נמוך יחסית של עד 30 מטר; דייגים מוציאים את התחמושת בטעות, נפצעים ונהרגים מחשיפה אליה (האחרון שבהם נהרג בינואר אשתקד); תחמושת נשטפת לחופים ונאספת בידי מקומיים; ופיתוח הולך וגובר של תשתיות ימיות הקשורות לחקלאות, חוות רוח, כבלים וצינורות נפט או גז מביא להיתקלויות רבות עם חומרים מסוכנים.

בין השאר מזכירים ב־OPCW את "בעיית הענבר" שקיימת בעיקר בחופי גרמניה, שבהם זרחן לבן שהושלך למי הים נשטף לחוף ונאסף בסקרנות בשל מראהו הענברי. גושים דמויי ענבר אלו נשרפים אוטומטית כשהם מתייבשים, ומגיעים לטמפרטורה של עד 1,300 מעלות צלזיוס שמסכנת את המחזיקים בהם. בינתיים, אין כל פרוטוקול או נוהל המורה כיצד לפעול כדי לזהות תחמושת במעמקים, ואיך למפות את קרקעית הים או לכרות בה באופן בטוח.

בזמן שרבים חגגו את ההכרזה של TOC, כמה מדענים העזו לשאול: אולי עדיף לא לנקות את GPGP? "זהו לא אי של זבל, זו מערכת אקולוגית מזוהמת בפלסטיק", אמרה ל"כלכליסט" הביולוגית הימית ד"ר רבקה הלם (Helm), שחקרה את החיים על אי הפלסטיק. "כמות הפלסטיק באי בהחלט בולטת, אבל כמות החיים מדהימה". הלם לא מתבססת על תצפית אנקדוטלית. במחקר ממאי אשתקד בהובלת אוניברסיטת האל באנגליה, שבו היתה שותפה, קבעו החוקרים: "ככל שמצאנו יותר פלסטיק, כך מצאנו יותר חיים".

"בעלי חיים אלו, המכונים Neuston, נתונים לאותם כוחות רוח, זרמים וגלים שהפלסטיק נתון להם", מסבירה הלם. על פני המים הפתוחים, בין חתיכות הפלסטיק, מצא המחקר שבו הלם היתה שותפה מגוון ביולוגי יוצא דופן, כמו כפתור ים כחול, מדוזה שקוטרה עד שלושה ס"מ ונראית כמו דסקית כחולה מוקפת מחושים בצבעי תכלת,

By-the-Wind Sailor, מעין רכיכה סגלגלה עם מפרש קטן וקשיח שנושא אותה על פני הים, והדרקון הכחול, חלזון ים שאינו יודע לשחות ונע בעזרת הרוח והזרמים.

אף שהפלסטיק חדש יחסית, נוכחות המינים הללו לא. "המינים הספציפיים האלו אמורים להיות בדיוק שם", אומרת הלם. "הם כנראה חיו באזור זה של האוקיינוס אלפי שנים לפני שזה הפך לכתם אשפה". וכך, הכוונה הטובה של TOC עלולה להיות הרסנית למגוון הביולוגי והאקולוגיה של האוקיינוס הפתוח. בנוסף, השימוש ברשתות מעיד כמה מעט ידוע למדע על עושר החיים בפלסטיק. "בחקר הפלסטיק בים די נפוץ להשתמש ברשת כדי לאסוף את הפלסטיק, להוציא אותו מהרשת ואת היתר לזרוק הצדה. כל החיים שנאספים פשוט נזרקים מהחלון", אומרת הלם.

ב־TOC מודעים לכך, והזמינו דו"ח השפעה סביבתית של הרשתות שהם מתכננים להטיל. אך גם הדו"ח, מציינת הלם, לא מסייע להעריך את ההשפעה של מהלך הניקוי על היצורים החיים במים. "מרבית בעלי החיים פשוט ייקרעו מהרשת", היא מסבירה ומוסיפה כי מחקרים מצאו שמרבית היצורים החיים שישרדו בפעולה ימותו בתוך יממה מהחזרתם למים. שיעור התמותה של היצורים הללו גבוה מאוד גם אם מוציאים כל אחד מהם בעדינות מהרשתות ומחזירים אותם למים.

"כשהתחלתי לחקור את הנושא חשבתי, כן, זה בעדיפות עליונה, הרגשתי שזה ציווי מוסרי. זה מגעיל שכל הפלסטיק הזה היה באמצע האוקיינוס הפתוח, כל כך רחוק מהחוף. איך בני אדם יכולים לעשות דבר כזה? וכן, תמכתי מאוד בניקוי הפלסטיק, בייחוד בשיטות עדינות לסביבה, לא בהכרח כמו TOC, שכל אחת מהספינות שלו שורפת, בערך, מיליון ליטר דלק בכל נסיעה, וגוררת רשת ענקית שמסוכנת לחיים הימיים", אומרת הלם. "בנובמבר הלכתי למשא ומתן השלישי של האו"ם בנושא אמנת הפלסטיק בקניה והתחלתי לשנות את דעתי".

מה למדת?

"הדבר הראשון הוא הכמות העצומה של ציוד דיג שמושלך לים מדי שנה בכוונה. יותר מ־70% מהפלסטיק ב־GPGP מגיע מציוד דיג, והמגמות האלו רק מחמירות. אנחנו צריכים לעצור את הפלסטיק במקור ולמצוא דרכים להפעיל לחץ על התעשיות האלה לאסוף פלסטיק, להפסיק לזרוק את הרשתות שלהן כשהן מסיימות איתן. הדבר השני היה כשנציג מבנגלדש אמר לי שבמרכז הבירה שלהם עובר נהר, ואפיק הנהר עלה בשלושה מטרים בגלל כל הפלסטיק בתחתית שלו.

"זאת אומרת שיש מקומות בעולם שהמערכות הטבעיות שבהם מזוהמות מאוד, הנהרות סתומים ונוצרות בריכות עם שפע של מלריה. אפשר לראות את האופן שבו זיהום פלסטיק מסכן אנשים כרגע. כשאני חושבת על כמות הכסף, הזמן והמאמץ האנושי שהושקעו כדי להגיע לאמצע האוקיינוס הפתוח ולאסוף פלסטיק אני מרגישה קצת אשמה. הייתי כל כך ממוקדת בדבר הסימבולי הזה, המיתולוגי, כתם האשפה הגדול של האוקיינוס השקט, שפספסתי את הקטסטרופות הסביבתיות שמתחוללות סביבנו".

בינתיים, מחקרים נוספים נעשים על כתם הפלסטיק. אחד מהם, שהשלים לאחרונה המרכז לחקר הסביבה של מכון סמית'סוניאן בארה"ב, מצא כי באי הפלסטיק יש פי שלושה יותר חיים מאשר על גופים צפים אחרים בים. חלק מהמינים, התגלה, הם כלל לא תושבי הים הפתוח אלא חיות ואורגניזמים שאמורים לגור בחוף, ומצאו עצמם נאחזים בפלסטיק הנסחף כדי ליצור קהילות חדשות. מעבר של חיים מהחוף לים אינה תופעה חדשה, ומתרחשת לרוב על גבי אצות, עץ וסלעים צפים. אך הפלסטיק מאפשר ציפה ממושכת משום שהוא לא מתכלה או נאכל כמו החומרים האורגניים, ומייצר הזדמנויות חדשות לשנות את קהילות החיים באוקיינוס. כך, בדרכו שלו, הטבע מנצח שוב.