ה

הזמנה לפסטיבל "אתחלתא דגאולה" בסוף השבוע שעבר עוטרה בנרות שבת דולקים וציור של בית המקדש בתוך נופים פסיכדליים. צד אחד שלה הבטיח תפילות, סיפורי מעשיות, חברת תהלים לילדים וזמרים חסידיים, הצד האחר הציג רשימה שכולה באנגלית, עם משבצות זמן עד הזריחה ואחריה ושמות כמו Hiper Space ו־Psychotic Dream. מיקום האירוע נמסר למשתתפים רק שעות אחדות לפני שהחל. כשהגענו לשם — לחוות מייסטר שבחצור הגלילית — ביום חמישי בשעת לילה מאוחרת, גילינו שזה לא רק נראה כמו מסיבת טבע, זו מסיבת טבע.

למתבונן מבחוץ, המראה מפתיע. אוהלים וקרוואנים פזורים סביב יקב. שולחנות שאולתרו מדיקטים של חברה קדישא ולצדם כיסאות כתר פלסטיק. בר מאולתר שמוכר רק וודקה רד בול וערק אשכוליות. תאורה צבעונית. יריעת יוטה מפרידה בין רחבת הנשים לרחבת הגברים. משפחות שלמות או רווקים, חובשי כיפות סרוגות וחרדים וברסלבים (רבים מאוד מהגברים שפגשנו נקראים נחמן). וכולם רוקדים, בין עצי זית.

לנוכחים, שום דבר מזה לא מוזר. זה הכי טבעי בעולם. "טראנס זה חסידות, זה לרקוד, לסגור את העיניים, להניף את הידיים לשמים", מסביר לי יענקי היל (22), זמר חסידי. "כולם עומדים יחד, לא משנה איך אתה נראה. יש את הקטע הזה בעולם החסידי — שאתה נראה ככה וככה ושייך לאלה ולאלה, אבל במסיבות זה לא משנה, כולם אחים, ובשבילי זה דבר מאוד מהותי".

ברוכים הבאים לסצנת הטראנס החסידי, זו שבה המוזיקה מחברת שלל זרמים של היהדות. זו שמקיימת מסיבות זריחה ואפטר פארטי בהפרדה. זו ששולחת דתיים וחרדים גם למסיבות טבע של חילונים, וזו שבמסיבות האלה מושכת גם חילונים לעמדות הנחת תפילין ופותחת להם ערוצים פחות ממוסדים אל האל. אם אתם מחפשים בימים אלה אחדות מפתיעה שצומחת מהשטח ממש, דעו שהיא באה עם די.ג'יי.

בהפרדה

מתחזקים, תרתי משמע

"יש ביקוש אדיר למסיבות מהסוג הזה", מסביר לי, בשולי המסיבה, יעקב ישראל גלן (34) מההתנחלות גבע בנימין שליד ירושלים. הוא מתפרנס בעיקר מקו לחלוקת מזון קפוא, אבל כתחביב וכהשלמת הכנסה הוא גם מארגן מסיבות. "זה התחיל בקיץ האחרון, אבל בשמחת תורה הכל נעצר. בט"ו בשבט אמרנו שחייבים עוד פעם, וארגנו אחת גם בפורים". לפסטיבל הוא הגיע כאורח, "עם כל המשפחה שלי, שלושה ילדים, הגדול בן 12". הוא גדל כחסיד ברסלב, בן לחוזרים בתשובה, טראנס התחיל לשמוע לפני כ־15 שנה, ומאז לא הפסיק. "הגל הזה של מסיבות טראנס הולך ומתחזק, בייחוד בשנה האחרונה. יש התפתחות מסיבית של מסיבות בהפרדה ובקדושה. הקדושה נמצאת באנרגיות שמסביב, וההפרדה היא למי שרוצה. אתה יכול גם לרקוד עם זוגתך בכל רחבה. ממתי חרדי יכול לצאת עם אשתו?".

זו עדיין סצנה קטנה יחסית. קבוצות־קבוצות שמארגנות מסיבות לעצמן (יוזמי הפסטיבל הזה, למשל, חיים בצפת), אבל השמועות עוברות מהר ולכל אירוע מגיעים משתתפים נוספים, מאות בכל פעם, ובסך הכל לפי ההערכות קהילת הטראנס הדתית־חרדית מונה כבר אלפי אנשים. אנשים מגלים אותה לאט לאט.

"יש לזה ביקוש עצום", אומרת אור אהרון (23) מירושלים. "אני אישית הגעתי כי אמרו שיהיו ניגונים ושירה ומוזיקה חיה, אני פחות מתחברת לטראנסים, יותר אוהבת מילים, אבל יש כאן אווירה של התחברות לנפש, ואין כאן תועבה. אני מרגישה כאן בטוחה ונינוחה".

היא אכן לא רוקדת, אלא יושבת עם חברה, שפרה (22). "אנחנו לא צריכות להגן על עצמנו כאן. אני לא הייתי רוקדת ליד גברים", מסבירה גם שפרה את הקסם של האירוע. שתיהן שומרות נגיעה, ושתיהן גלויות ראש (כיסוי הראש הבולט במסיבה, אגב, היה אותה כריכת בד גבוהה שנהפכה לטרנדית בשנים האחרונות). גם צעירות אחרות שאיתן דיברתי סיפרו שהן אוהבות לרקוד, אבל במסיבות של חילונים הן מרגישות מאוימות. ומה לגבי בן זוג, אני שואל את שתי הצעירות הירושלמיות, ייצא מכאן משהו? הרי במסיבות של החילונים זה קורה. "הלוואי", הן צוחקות, ומיד מרצינות. "בסיטואציות כאלו זה לא קורה כי אנחנו נכיר דרך שידוך", אומרת אור. היא מספרת שהיא בת למשפחה חרדית, אבל לא מגדירה עצמה חרדית. "אני אוהבת שההיכרות יותר רשמית", היא מחדדת, אבל שפרה מודה ש"אם אכיר כאן מישהו אז אולי ארצה לשמור על קשר, זה תלוי בסיטואציה".

השעה 2 בלילה, ברחבת הגברים רוקדים כ־50 בני אדם — כמו בבית הכנסת, הם קרובים יותר לארון הקודש, ובמקרה הזה לעמדת הדי.ג'יי. מאחורי יריעת היוטה רוקדות רק ארבע נשים; לקראת שיא המסיבה, בשש בבוקר, יצטרפו אליהן עוד, אחרות נשארות ישובות סביב. חלק מהן לבושות שמלות ארוכות, אחרות במכנסיים, לא כולן עם כיסוי ראש, וחלק בכלל רקדו ברחבת הגברים.

את השעות עד השיא אני מעביר בשיחות עם הנוכחים. אחד מספר לי שחלק מהמשתתפים צמחו בקהילה של הרב אליעזר ברלנד, אדם שנוי במחלוקת גם בקהילה של הברסלבים, שבין השאר הורשע במסגרת עסקת טיעון בעבירות של מעשים מגונים ותקיפה ונידון ל־18 חודשי מאסר. רוקדים סביבי אנשים שעזבו את הקהילה הזאת, אחרים שעזבו וכבר הספיקו לחזור. לא מעט מאנשי הסצנה הם דור שני לחוזרים בתשובה. יש גם אברכים, הניכרים בלבושם. יש חוזרים בתשובה. חלק ממי שאיתם שוחחתי מתארים את עצמם או את אנשי הסצנה "הילדים האבודים של החרדים, המופרעים ביותר". משתתפים אחרים מסודרים יותר, כאמור גם בעלי משפחות ובעלי מקצועות. הטראנס מגיע לקהילות השונות האלה מהשוליים, אבל מחלחל פנימה. בחתונות של חסידות גור עדיין מזמינים כלייזמרים, בחתונות אחרות כבר מנגנים טראנס לקראת סוף הערב. וזה טראנס אמיתי, BPM מהיר ומתגבר; לא להיטי הפופ שהולבשו מילים חדשות, שכבר לפני שנים התחלנו לשמוע מזמרים חסידיים, ולא מה שנשמע מהרמקולים של ניידות הברסלבים. בהיעדר מילים, הטראנס האמוני הוא פשוט... טראנס.

לקראת הזריחה אני נחשף ליופיו של אתר המסיבה — לא רק היקב והזיתים, גם הגפנים והבוסתן. אוויר גלילי נקי ממלא את הריאות. גם הרחבות מתמלאות. לא רחוק מכאן נרשמת הפוגה קצרה בין המתקפות של חזבאללה, אבל כאן לא חושבים על זה. די.ג'יי עולה ודי.ג'יי יורד וחלק מהם מתקבלים בחיבוקים ובעידוד ככוכבים. בצד עומד אוהל המתנפחים שממתין לבוקר, לילדים.

צ', מארגנת מסיבות: "יש כאן מהפכה. אחרי הנובה אנשים התחילו לצאת יותר למסיבות, ויותר אנשים מתחברים אל הגאולה. הדור של היום מאוד יהודי ורוחני"

ביחד

הרוחניות של אחרי 7 באוקטובר

האפשרויות הרוחניות הגלומות במוזיקת הטראנס לא חדשות; מי שאוהב אותה מדבר על זה כבר שנים. אבל האפשרות שהיא תפגיש את מי שהרוח שלהם מגולמת בהלכות הדת עם מי שחווים את הרוחני אחרת היא התפתחות חדשה בקהילת מסיבות הטבע של ישראל. "בשנים האחרונות מגיעים הרבה חרדים וגם דתיים למסיבות רגילות, אבל יש התחזקות גם אצל החילונים", אומר רועי פינצי (43), יוצר טלוויזיה, איש טראנס ותיק ומי שחתום על התיעוד המקיף ביותר של הסצנה המקומית, הסדרה הדוקומנטרית "להיות עם חופשי" (2021). לדבריו, אחרי 7 באוקטובר המשולש חילונים־רוח־טראנס רק מתחזק: "לא מדובר על דת, הטרמינולוגיה שונה, אבל המהות היא אותה מהות — יש חיבור לאלוהות. אנשי הטראנס לא יקראו לזה ככה, אבל החיבור ליהדות קיים באבו אבואה. אנשים מגלים שיש איזשהו כוח עליון שמסדר לנו פה את הדברים, גם אם הם לא ירצו להגיד את זה לילדים במילים האלה. בחודשים האחרונים שמעתי עדויות מאנשים שהבינו משהו עמוק מאוד במקום הזה של אמונה".

עדות לכך מספקת גם צ', רק בת 18, שארגנה לפני שבוע את מסיבת הטבע הראשונה שלה. היא מספרת שגדלה בחיק התנועה להתחדשות יהודית, Jewish Renewal, זרם שהגיע מארצות הברית ומתמקד בהיבטים המיסטיים והרוחניים, על בסיס זרמים ותיקים יותר ביהדות ובדגש על חוויה רוחנית בלתי אמצעית. הטראנס מתיישב על זה היטב, והיא רואה סביבה עוד אנשים שמבינים את זה.

"יש כאן מהפכה", אומרת צ'. "אחרי הנובה אנשים התחילו לצאת יותר למסיבות ואני מרגישה שיותר אנשים מתחברים אל הגאולה. הדור של היום, בישראל ספציפית, הוא דור מאוד יהודי ומאוד רוחני, שלא מחלק את העולם לשחור ולבן, וזה מתבטא היטב במסיבות טראנס. תראה במסיבות האלה אנשים שמניחים תפילין ומתפללים ורואים את החיים בצורה רוחנית ויהודית, רוקדים עם ציציות וכיסוי ראש, אבל בלי מחיצה ובלי לשמור נגיעה".

מבחינתה, הטראנס מוביל את האדם להתעלות רוחנית גבוהה, אפילו יותר מתפילה בבית הכנסת. "לא סתם זו מוזיקה שמאוד נפוצה דווקא כאן — היא יוצרת תהליך שמחבר אותך לעצמך, לטבע ולאנשים סביבך. הרבה אנשים חווים את זה גם בעזרת השפעה של סמים פסיכדליים, אבל זה לא הכרחי. היו מסיבות שלא לקחתי כלום, סתם שתיתי, והיו אנרגיות כל כך אינטנסיביות שנכנסתי ממש לטראנס. המסיבות האלה לוקחות אותך למקום הזה. הגעתי לתובנה לגבי אלוקים והדתיות שלי — והייתי בשמים. יצאתי משם בתחושה של עם ישראל חי, חי באחדות. אני ממש הרגשתי באותו רגע שהגאולה בדרך".

המילה "גאולה" נשמעה מפי לא מעט אנשים בסצנת הטראנס הדתי שאיתם שוחחתי. אבל נדמה שאצל כל אחד מהם יש לה משמעות קצת אחרת. "גאולה יכולה להיות הרבה דברים", אומרת צ'. "כשאני מדברת על גאולה אני מדברת על ממש אחדות — אחדות ישראל ואחדות העם, ולא צריך מלך כי אנחנו כולנו מלכים".

כשאני שואל אם האחדות המדוברת היא רק יהודית — מה למשל היה קורה אם ערבים היו מבקשים להשתתף במסיבה — צ' מודה ש"זו באמת שאלה קצת מאתגרת. אני אישית עמדתי בכניסה למסיבה שלי והיו שם ערבים. זה היה קצת לא נעים, לסובב אחורה אנשים שבאו לחגוג. אבל זה גרם לי לתחושה של 'מה הקשר? למה באתם לכאן?'. קהילת הטראנס היא מאוד ישראלית, מאוד יהודית, מאוד רוחנית. מה הקשר לערבים? גם קשה לרקוד עם אנשים שנדמה לך שהם רוצים לרצוח אותך רק בגלל שאתה יהודי".

הם לא סובבו אחורה אנשים שבאו לחגוג, אגב. גם צ' הבינה שאם הם באו לרקוד איתה כנראה שהם לא רוצים לרצוח אותה, "לכן הכנסנו אותם, אבל זה לא משהו שהוא כל כך נפוץ. זו גם היתה רחבה יהודית מאוד, אתה ראית את האנשים שהיו שמה".

ראיתי אותם. זו לא היתה מסיבה בהפרדה, האירוע של צ' שהתקיים לפני שבועיים בעמק האלה. פגשתי שם בעיקר חוגגים בני 16 עד 25. חלק חילונים לגמרי, חלק נראו כתלמידי ישיבות ואולפנות, חלק היו עם לוק של נוער גבעות: כיפות גדולות ופאות ארוכות. גם כאן חזר השיח שקושר בין הדת למוזיקה.

"הצלילים הראשונים בתורה יצאו מבית המקדש. זימרו אותם כדי לשמח. טראנס זו מוזיקה שנחשבת לכזאת. רבי נחמן מברסלב אומר שצריך לשמוח ולרקוד, זה מביא להתעלות", אומר לי עשהאל (18) מבית שמש, חבוש כובע מצחייה בצבע חאקי שאוסף את פאותיו. או עילי מוגילנר (20) מרחובות: "אני לא ממש מהסצנה של הטראנס, באתי לכאן כי הרבה חברים שלי באו. אני פחות מתחבר למוזיקה, אבל היא באמת מקפיצה ומחברת בין אנשים, ובסוף מה שמחבר אותנו זה הלבבות של כל אחד והקדוש ברוך הוא, כי בתכלס המשיח קרוב מאוד, וזה הזמן שלנו להתעורר". הוא בדיוק סיים להניח תפילין בדוכן בשולי המסיבה, והוא מדבר על הטבח בנובה, על כך שזו "זכות מאוד גדולה למות כי אתה יהודי", על זה ש"מה שקרה בא לעורר אותנו כי רוצים להשמיד אותנו וגם את הרוח שלנו", וכמובן על רבי נחמן, "שאמר שצריך להיות תמיד בשמחה, לא משנה מה. זה מצב של גדולה, בלי זה אין לך את החירות, אין לך את הכוח והסיבה לחיות, אבל צריך להיות בשמחה עם לב שבור".

רועי פינצי, שמתעד את סצנת הטראנס: "כשאתה רוקד זה דומה מאוד למצב שבו נמצאים חסידים כשהם מתפללים. קורה שם קסם שקשה להסביר במילים"

בני הזוג נועה אורן ונחמן גולדברג, בני 20, הגיעו למסיבה ממצפה חגית, מאחז ליד כפר אדומים, עם בנם מעיין מיכאל, בן תשעה חודשים. "אני מוציא את הילד למסיבות, והוא ישן באוטו. פעם אשתי שומרת עליו ופעם אני", מסביר נחמן. "השבח לאל שזכינו להגיע, לשמוח, אין דבר יותר טוב מאשר להיות בשמחה. במסיבת הטבע יש שמחה גדולה, וזה מה שאלוקים רוצה מאיתנו". גם הוא מדבר על קדושה, על התקרבות לבורא בריקוד, על גאולה, על אנשים שמתחברים. "מה שמיוחד זה שיש כאן כל מיני אנשים — ההוא חילוני, ההוא דתי, והם רוקדים יחד כי זה מה שאלוקים רוצה". נחמן קושר את המסיבות גם לתורה, אבל נועה אשתו מציינת שהיא לא דתייה והיא לא חושבת שזה קשור לתורה: "יש כאן אהבה, וזה יותר מהתורה. יש כאן אנשים מכל הסוגים, ורואים כאן בן אדם כבן אדם. זה מה שיפה, לא שופטים כאן אנשים, כל עוד הם לא ערבים". ונחמן מאשר: "נכון, בטראנס יש אהבה הדדית, כולנו אחד, כל עוד אין ערבים".

האהבה ההדדית במסיבה ההיא לא חלה על המג"בניקים שהגיעו לסגור אותה. "המשטרה פוצצה את האירוע", אומרת לי צעירה מאוכזבת ביציאה. "הם היו מאוד אלימים והרביצו לאנשים". לא פחות מחמישה רכבים של מג"ב ספרתי שם, אולי היו יותר, כאילו מדובר באירוע ביטחוני חמור ולא בכמה אנשים שרוקדים בקרחת יער מוקפת אורנים, בין פרחים בשיא האביב לכמה חבר'ה שפוכים על ספסלים ומחצלת. צ' מספרת שהשוטרים החרימו להם את הציוד אבל היא ובן זוגה לקחו אותו חזרה מהניידת, ועכשיו היא בעיקר נשארה עם חובות. "זו המסיבה הראשונה שאני מארגנת, לפני כן רק תקלטתי. לקחתי כסף מאנשים — ובסוף הדי.ג'יי שהזמנתי לא עלה בגלל המשטרה. עכשיו אני צריכה למצוא איך לארגן הופעה או להחזיר להם את הכסף, דבר שמעמיד אותי במצב לא פשוט". גאולה, קדושה, מה שאלוקים רוצה — בסוף מישהו נשאר עם איזה חוב ביד, מאוכזב.

סגל הוא לא דמות המפתח היחידה בסצנת הטראנס שחזרה בתשובה. גם אשר חביב (57) עשה זאת. אם היה לסצנה מנהיג, זה היה חביב, המפיק המרכזי של המסיבות בימי השיא שלהן. ב־1998 הוא ארגן הפגנה בכיכר רבין תחת הכותרת "תנו צ'אנס לטראנס", במחאה על הפעילות הנמרצת של המשטרה לסגירת מסיבות, בעיקר בגלל השימוש הנרחב בהן בסמים. 40 אלף בני אדם הגיעו להפגנה ההיא, שחתמה באופן סופי את המעבר של הטראנס מהשוליים של יוצאי הודו למרכז התרבות הישראלית. המשטרה, כמו שאתם מבינים, ממשיכה לסגור מסיבות. וחביב כבר לא בעסק. ב־2000 הוא חזר בתשובה, לא משתייך לשום זרם ביהדות — "אני זרם בפני עצמי" — והפסיק להפיק מסיבות, אם כי במרפסת בדירתו בנתניה עדיין רועמת מערכת הגברה אדירה, שמלווה אותו ואת אשתו כשהם שקועים בהכנות לשבת.

אלוהים היה שם, הוא אומר, בכל שנות הטראנס שלו, מיום ליום יותר ויותר. "אני לא עושה סמים, אני מגיע לשמחה מהריקוד עצמו, מהמוזיקה, מהבסים. יש לזה קשר ישיר לתפילה — דרך הריקוד אתה מזדכך ומדבר עם אלוהים". הוא אפילו ניסה לארגן מסיבת תפילה המונית בכותל; המשטרה, שתמיד הקשתה את עבודתו, לא אפשרה לו לעשות זאת. היום, הוא אומר, כולם כבר רואים את הקשר בין יהדות, ישראליות וטראנס. "אני שתלתי את השתיל הזה, ועכשיו אחרי הנובה החבר'ה כבר באים לקרקע מוכנה ופורייה, כבר מבינים את הנקודה האלוקית", אומר חביב. "פעם אנשים חיפשו את הסמים, היום הם מחפשים את אלוהים, ואני מסתכל על זה כמו אבא גאה, מתענג לראות לאן הגיע המסע שהתחלתי לפני 35 שנה לבד, כמו דון קישוט או כמו אברהם אבינו. אז כולם היו נגדי, היום כולם מבינים את הקשר בין טראנס, יהדות, אמונה וגאולה".

ההתפתחות הזאת, הוא מודה, מדגדגת לו לחזור, אבל בינתיים מי שעושה זאת היא אשתו נטלי חביב (50). היא הפיקה איתו מסיבות אז, ובשלוש השנים האחרונות היא שוב עושה זאת — מארגנת מסיבות טראנס לנשים בלבד, שהלכו וגדלו עם הזמן. "אני לא רוקדת באירועים, בשבת אי אפשר לצאת, אז המסיבות האלה נולדו פשוט מתוך צורך אישי שלי, ואחרי שהתברר שיש עוד הרבה כמוני", היא מסבירה. "אחרי מסיבות אני מקבלת תגובות כגון 'שנים לא רקדתי'. זה באמת הדבר שהכי הציק לי מאז שחזרתי בתשובה — שאני לא יכולה לרקוד. והרבה אמרו לי שמאז שהן רוקדות יש להן שלום בית. אבל לא רק חרדיות ודתיות מגיעות, זה קיבוץ גלויות. מגיעות בנות עם רסטות, עם כיסוי ראש, בלי כיסוי ראש". החילוניות, אומרת חביב, מגיעות "כי זה מרחב מוגן מבחינתן. אתה לא מבין איך הן משתוללות — את יכולה לרקוד, להזיז את האגן מפה לשם בלי שאף אחד זומם עלייך ובלי שאף אחד יסתכל לך על התחת. את יכולה לעשות מה שאת רוצה. לקראת הבוקר אתה רואה איך הן צועקות. ההיא שוכבת על הרצפה, עושה עיגולים עם הידיים והרגליים, אי אפשר להסביר את זה. צריך לבוא כדי להבין, כי מי שלא היה במסיבה כזאת לא יבין במה מדובר, זה החופש האולטימטיבי".

לא בכדי רועי פינצי קרא לסדרה שלו "להיות עם חופשי"; החופש, הוא אומר, הוא חלק מרכזי במסיבות, והטראנס הוא תרפויטי. "ראיתי אנשים שהגיעו למסיבה מדוכאים ועם קשיים גדולים — בעיות בבית, בזוגיות, עם הילדים. הם באים לשעה, לשלוש שעות, ללילה שלם, לא משנה לכמה זמן, ויוצאים חדשים. נכנס להם אור לעיניים, לחיים שלהם חוזר האור, ועם זה הם שבים הביתה". והאור הזה הוא אולי הניצוצות שסגל מדבר עליהם. "יש בריקוד הזה משהו פנימי עמוק מאוד, איזשהו קול פנימי שאתה פוגש אותו", אומר פינצי. "כשאתה עוצם עיניים ומתרכז ורוקד בתנועה מעגלית זה דומה מאוד למצב שבו נמצאים חסידים כשהם מתפללים. אתה לא עסוק בחוץ ובאחרים אלא בעצמך, ובתוך המקום הזה קורה איזה קסם שקשה להסביר במילים. הרבה אנשים מחברים את זה למקום של הדת ומוצאים את אלוהים. אולי זו לא אותה דת כמו שמיישמים אותה במאה שערים ובמקומות אחרים, אבל עבור הרבה יהודים — זה זה".