סמוטריץ' נגד עסקה

די לפאתוס

"כניעה משפילה, הענקת ניצחון לנאצים, גזר דין מוות לחטופים, סכנה קיומית ומיידית למדינת ישראל", כך תיאר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בסוף חג הפסח את עסקת החטופים המתגבשת ודחיית הפעולה ברפיח. סמוטריץ' לא הסתפק בזה אלא גם קרא לראש הממשלה  להביט על ההיסטוריה היהודית - אסתר, נחשון, ומשה - להתאזר בגבורה ולהיכנס מיידית לרפיח.

הפאתוס של סמוטריץ' הוא רק אילוסטרציה. היה אפשר לקחת את נאומו המליצי ולהשתמש בו הפוך, כנאום שדווקא תומך בעסקה. הרי באותה מידה אפשר לטעון כי דווקא דחיית העסקה היא "הענקת ניצחון לנאצים, כניעה משפילה" וכמובן "גזר דין מוות לחטופים". לא במקרה, גם בקרב תומכי העסקה ניתן למצוא נואמים בפאתוס ובביטחון סמוטריצ'י.

את הבעיה הטמונה בפאתוס העודף הזה מדגימה ההגדה שקראנו בשבוע שעבר, שמנגידה בין החכם לבין הרשע: הרשע אומר וקובע, החכם שואל ומברר. הרשע עורך הכללה ("העבודה הזאת"), ואילו החכם יורד לפרטים ("מה העדות, החוקים, והמשפטים").

התגובה לשיח של הרשע היא תגובה אלימה (הקהה את שיניו) - תגובה שאינה מאפשרת להתקדם ולהגיע להחלטה ציבורית משותפת, נבונה יותר. השיח שהחכם מייצר, לעומת זאת, הוא שיח ענייני, שיורד לפרטים, שיח שמברר איך בדיוק ייראו תנאי העסקה? מה בדיוק ההתחייבויות לגבי הפסקת האש? וכמובן, מה יקרה ביום שאחרי?

גם השיח הציבורי שלנו זקוק לחכמים ולתמים. כי שיח של סימני קריאה, של ביטחון עצמי מופרז והאשמת היריב בכל מה שרע, לא מקדם אותנו לשום מקום, רק להקהיית שיניים הדדית.

/// שלמה טייטלבאום

הנמל בעזה

אור בקצה הרציף

במוצאי החג השני של פסח, כשחלק מהישראלים חוגגים ואחרים לא מסוגלים לעשות זאת, פרסם הפנטגון תמונות שמתעדות את הקמת המזח הימי החדש בעזה, שישמש נמל זמני לקליטת סיוע הומניטרי. אף שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן הכריז על התוכנית להקמת המזח בנאום "מצב האומה" שנשא לפני כחודשיים, ראש הממשלה בנימין נתניהו — שדחה בעבר הצעות דומות — טוען כי הוא זה שאחראי ליוזמה.

העובדה שנתניהו מבקש כעת לקבל קרדיט על הקמת המזח הזמני מפתיעה. נדיר שנתניהו יוצא נגד הבייס ודעת הקהל, ובימים האחרונים הקמת הרציף סופגת ביקורת כפולה מימין ומשמאל, שלוותה בתליית שלטי הכוונה יצירתיים הנושאים את הכיתוב "נמל בנימין". הלעג לנתניהו ברור. אחרי שנקט במשך שנים אסטרטגיה של מצור על הרצועה, נעתר ראש הממשלה לדרישה להקים שם רציף זמני שייתכן שיהפוך לקבוע בהמשך, ובתסריט פסימי ישמש את חמאס.

למרות הכל, הקמת נמל ברצועה היא צעד מבורך, שעשוי להחזיר את הגלגל מאות שנים לאחור, לתקופה שבה העיר שימשה נמל סחורות משגשג. אם בישראל יש מי שמקווים כי עזה תהפוך ביום מן הימים לשכנה ידידותית ותידמה לעיירת נמל מצליחה כסינגפור או דובאי, הקמת רציף סחורות היא צעד הכרחי. אומנם אף אוניית קרוזים לא צפויה לפקוד בקרוב את הרציף בנמל בנימין, אבל בימים כה אפלים אפשר להסתפק גם בסירה עם מנות קרב שתקל את הרעב החמור שממנו סובלת האוכלוסייה ותעניק תקווה לעתיד טוב יותר במזרח התיכון — גם אם כרגע הוא נראה דמיוני.

/// יובל שדה