/// הפיצול במחאה מועיל לנתניהו /// עסקת החטופים ראויה לדיון רגיש, לא מתלהם /// רשות ניירות ערך צריכה להפסיק את ההתחכמויות של חברות הביטוח /// הנמל בעזה עונה גם על אינטרס ישראלי
כיצד ומתי ניפטר מהממשלה המזיקה וההרסנית ביותר בתולדות המדינה? שני תרחישים יכולים לקרב את הקץ. הראשון, פוליטי — שיימצאו די חברי כנסת ישרים ואמיצים שיעזו להצביע נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו. זה לא יקרה, והסיבה היא גם המסובב. אפסותה של הממשלה והקואליציה נגזרת מחדלון האישים של שריה חבריה — וזו בדיוק הסיבה שלא יימצאו מורדים נגדה מבפנים.
התרחיש השני הוא קץ דרכה של הממשלה באמצעות לחץ שיגבר ויתעצם ברחובות. וגם כאן עצוב להודות: קפלן זה לא מה שהיה פעם. הסיבה המרכזית היא הפיצול בין יעדי המחאה. בין הקריאה להפלת הממשלה לבין הקריאה להחזרת החטופים. שתי המחאות לא מצטברות לכוח משמעותי, והפיצול מונע מקפלן להתרומם לימים שלפני 7 באוקטובר. מהבחינה הזו נתניהו הצליח: גם להחריב פעמיים את ישראל - בהפיכה המשטרית וב־7 באוקטובר ואילך - וגם להחליש את המחאה נגדו, דווקא כשזו הופכת קריטית להישרדותנו.
/// משה גורלי
"כניעה משפילה, הענקת ניצחון לנאצים, גזר דין מוות לחטופים, סכנה קיומית ומיידית למדינת ישראל", כך תיאר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' בסוף חג הפסח את עסקת החטופים המתגבשת ודחיית הפעולה ברפיח. סמוטריץ' לא הסתפק בזה אלא גם קרא לראש הממשלה להביט על ההיסטוריה היהודית - אסתר, נחשון, ומשה - להתאזר בגבורה ולהיכנס מיידית לרפיח.
הפאתוס של סמוטריץ' הוא רק אילוסטרציה. היה אפשר לקחת את נאומו המליצי ולהשתמש בו הפוך, כנאום שדווקא תומך בעסקה. הרי באותה מידה אפשר לטעון כי דווקא דחיית העסקה היא "הענקת ניצחון לנאצים, כניעה משפילה" וכמובן "גזר דין מוות לחטופים". לא במקרה, גם בקרב תומכי העסקה ניתן למצוא נואמים בפאתוס ובביטחון סמוטריצ'י.
את הבעיה הטמונה בפאתוס העודף הזה מדגימה ההגדה שקראנו בשבוע שעבר, שמנגידה בין החכם לבין הרשע: הרשע אומר וקובע, החכם שואל ומברר. הרשע עורך הכללה ("העבודה הזאת"), ואילו החכם יורד לפרטים ("מה העדות, החוקים, והמשפטים").
התגובה לשיח של הרשע היא תגובה אלימה (הקהה את שיניו) - תגובה שאינה מאפשרת להתקדם ולהגיע להחלטה ציבורית משותפת, נבונה יותר. השיח שהחכם מייצר, לעומת זאת, הוא שיח ענייני, שיורד לפרטים, שיח שמברר איך בדיוק ייראו תנאי העסקה? מה בדיוק ההתחייבויות לגבי הפסקת האש? וכמובן, מה יקרה ביום שאחרי?
גם השיח הציבורי שלנו זקוק לחכמים ולתמים. כי שיח של סימני קריאה, של ביטחון עצמי מופרז והאשמת היריב בכל מה שרע, לא מקדם אותנו לשום מקום, רק להקהיית שיניים הדדית.
/// שלמה טייטלבאום
בעולם העסקי מרבים למצוא פתרונות יצירתיים כדי לעקוף את החוק. האחים יוסי ושלומי אמיר, למשל, קנו לפני כחודשיים 24.9% משופרסל, כדי לא להגיע ל־25%, הסף שקובע כי הם "בעלי שליטה". שולטים, אבל לא אוהבים הגדרות. או חברות הביטוח, שעוקפות את ההגבלות על שכר הבכירים ומעניקות למנכ"לים הפורשים שלהן מיליוני שקלים בדמות "מענק אי־תחרות". יפתח רון־טל יקבל כך ממגדל כ־3.4 מיליון שקל כדי שלא יתחרה בה — כאילו מדובר באיזה גאון ביטוח שמחזיק בידו את לחש הקסם לפיצוח הענף. ניר כהן יקבל מהראל אפילו יותר, כ־5 מיליון שקל במשך שנתיים. עוד אחד שמחזיק את הנוסחה הסודית של קוקה־קולה.
במקרה של האחים אמיר, רשות ניירות ערך לא אהבה את התרגיל שלהם. היא לא יכולה למנוע את העסקה, אבל היא כן הטילה על השניים הגבלות שונות, למשל לגבי התפקידים שיחזיקו בחברה. שיהיה ברור שהם לא יכולים גם להתחכם ולהתחמק וגם לוודא שמי שמפקח עליהם הוא הם עצמם (במינוי של אחד מהם למנכ"ל והשני ליו"ר שמעליו). זו הרוח הנכונה, ועכשיו הרשות צריכה להחיל אותה גם על חברות הביטוח: חלאס עם ההתחכמויות, די עם המעקפים, ואם מישהו מצא פרצות — הרגולטור צריך למצוא איך לסתום אותן.
/// גולן פרידנפלד
במוצאי החג השני של פסח, כשחלק מהישראלים חוגגים ואחרים לא מסוגלים לעשות זאת, פרסם הפנטגון תמונות שמתעדות את הקמת המזח הימי החדש בעזה, שישמש נמל זמני לקליטת סיוע הומניטרי. אף שנשיא ארה"ב ג'ו ביידן הכריז על התוכנית להקמת המזח בנאום "מצב האומה" שנשא לפני כחודשיים, ראש הממשלה בנימין נתניהו — שדחה בעבר הצעות דומות — טוען כי הוא זה שאחראי ליוזמה.
העובדה שנתניהו מבקש כעת לקבל קרדיט על הקמת המזח הזמני מפתיעה. נדיר שנתניהו יוצא נגד הבייס ודעת הקהל, ובימים האחרונים הקמת הרציף סופגת ביקורת כפולה מימין ומשמאל, שלוותה בתליית שלטי הכוונה יצירתיים הנושאים את הכיתוב "נמל בנימין". הלעג לנתניהו ברור. אחרי שנקט במשך שנים אסטרטגיה של מצור על הרצועה, נעתר ראש הממשלה לדרישה להקים שם רציף זמני שייתכן שיהפוך לקבוע בהמשך, ובתסריט פסימי ישמש את חמאס.
למרות הכל, הקמת נמל ברצועה היא צעד מבורך, שעשוי להחזיר את הגלגל מאות שנים לאחור, לתקופה שבה העיר שימשה נמל סחורות משגשג. אם בישראל יש מי שמקווים כי עזה תהפוך ביום מן הימים לשכנה ידידותית ותידמה לעיירת נמל מצליחה כסינגפור או דובאי, הקמת רציף סחורות היא צעד הכרחי. אומנם אף אוניית קרוזים לא צפויה לפקוד בקרוב את הרציף בנמל בנימין, אבל בימים כה אפלים אפשר להסתפק גם בסירה עם מנות קרב שתקל את הרעב החמור שממנו סובלת האוכלוסייה ותעניק תקווה לעתיד טוב יותר במזרח התיכון — גם אם כרגע הוא נראה דמיוני.
/// יובל שדה
הידיעה על כך שהנהג של איתמר בן גביר עבר באדום ופגע בנהג אחר נראתה עניין שולי במעלליו של השר לביטחון לאומי. הנזקים שהאיש גורם הרי מצויים במקומות אחרים: בהתנגדות לעסקאות לשחרור חטופים, בלחץ שמסרס את ראש הממשלה, בהידרדרות האלימה של המשטרה, בחלוקת אקדחים נרחבת, בגזענות הגוברת בציבור.
ובכל זאת, הנסיעה באור אדום היא תמצית המהות של בן גביר. הוא אולי חושב ש"לא עוצר באדום" זו מחמאה, הרי הטיקט הפוליטי שלו היה שהוא היחיד שיעשה משהו, ואדום זה גם תשוקה וחשק ורגש עז, והוא בטח משוכנע שבשם אהבת העם והאל אפשר לעשות הכל. אבל לא לחינם האור שאומר לעצור הוא אדום, הצבע שמסמן אזהרה, סכנה, אירוע חמור, אפילו אסון. והנה בן גביר, לא רק נציג אכיפת החוק שחושב שהוא מעל החוק, ולא רק בעל אחריות גדולה שמתעקש להתעלם מסכנות ואסונות — האיש עצמו הוא סכנה, מחולל אסון. התאונה הזאת היתה רמזור אדום שמזכיר לנו שאנחנו — עוברי אורח במקומות שבהם הוא נוסע והציבור כולו — אלה שצריכים להיזהר ממנו, כי הוא הולך וצובע הכל בשחור.