סנט מוריץ
מאיר אורבך
ודיאנה בחור ניר
סנט מוריץ
//
מאיר אורבך ודיאנה בחור ניר
"ממשלת ישראל עשתה עבודה מחרידה בהצגת המדינה, ובמשך שנים רבות"
מייקל מוריץ עשה מסלול קריירה נדיר, מעיתונאי מצליח למשקיע ההון סיכון "הטוב בהיסטוריה", שידע לזהות ראשון סטארט־אפים שישנו את העולם, מגוגל ויאהו ועד יוטיוב ופייפאל. בריאיון בלעדי הוא מספר על תודעת הפליט היהודי שהביאה אותו לביקור הזדהות עם משפחות החטופים, מצביע על הטעויות הישראליות שמסייעות לחמאס לשלוט בנרטיב של 7 באוקטובר, חושב שאת המאבק בקמפוסים עדיף שינהלו אחרים במקומנו, מהמר על כך שרוב חברות ה־AI ייכשלו, ולא מפסיק להעריץ את אלון מאסק
מוריץ. "הגעתי לישראל כי הסנטימנט נגדה כל כך שלילי, וכי שמעתי ממכרים וחברים שלי כמה הם מרגישים נטושים פה". צילום: S Capital
כ
שמדובר במייקל מוריץ, קשה להפריז בסופרלטיבים. מוריץ (69) ייכלל בכל רשימה בינלאומית של משקיעי ההון סיכון הטובים בהיסטוריה, ורבים בתחום מגדירים אותו הטוב מכולם, "מייקל ג'ורדן של הענף". כשותף־מנהל בסקויה קפיטל העולמית, מוריץ היה הראשון לזהות ולהשקיע בענקיות ששולטות עד היום בעולם הטכנולוגיה בכלל, ובאינטרנט בפרט — מגוגל, יוטיוב ויאהו, דרך פייפאל ואנבידיה, ועד קייאק וסקייסקנר — כולן השקעות בשלבים ראשונים, כשאיש כמעט לא הכיר את מייסדיהן. ב־2006 ו־2007 דירג אותו המגזין "פורבס" שנתיים ברציפות במקום הראשון ברשימת "מגע הזהב של מידאס", ב־2008 ו־2009 הוא דורג במקום השני. הונו האישי נאמד ביותר מ־5 מיליארד דולר, ובין השאר הוא בעליו של תואר אביר מסדר האימפריה הבריטית.
לסקויה היתה זרוע שפעלה מישראל במשך שנים רבות, ומוריץ, יהודי־בריטי שחי בארצות הברית, ביקר בארץ פעמים רבות. אבל כעת, הוא אומר, "זה הביקור הראשון שלי בישראל למטרות לא עסקיות מאז שהייתי ילד בן 5".
מה גרם לך להגיע?
"הגעתי כי הסנטימנט נגד ישראל כל כך שלילי. שמעתי ממכרים וחברים שלי כמה הם מרגישים נטושים פה, והחלטתי לבוא".
זה קשור להיותך בן למשפחת מהגרים?
"סבי לחם במלחמת העולם השנייה, סבתי היתה אחות בצבא, ושניהם נרצחו בידי הנאצים. הוריי הצליחו להימלט מהגורל הזה, אבא שלי נמלט בשנות השלושים מגרמניה הנאצית, אמא נמלטה ברכבת הילדים (רכבת שבה פונו 10,000 ילדים יהודים לאחר ליל הבדולח ונקלטו באנגליה במשפחות אומנה)".
בכנס של בוגרי סטנפורד לפני כחמש שנים סיפר מוריץ: "כשהמשפחה שלך עוברת חוויה כזאת, זה צובע הכל בענן כהה של פחד וחרדה שיום אחד העולם שלך יישמט מתחת לרגליך. היתה לזה השפעה מכרעת על הוריי, שהגיעו כפליטים לוויילס, ועליי כאחד משלושת היהודים היחידים בבית הספר שבו למדתי. תמיד הרגשתי אאוטסיידר".
"הוריי היו פליטים שהשתקעו באנגליה", הוא אומר עכשיו, "וכנער צעיר שגדל בבית של פליטים חשבתי שזה לעולם לא יוכל לקרות שוב, שתקופת הפוגרומים הסתיימה, אבל הוריי תמיד טענו: 'אם זה קרה, זה יכול לחזור'. 7 באוקטובר הוכיח שאכן כך. מדובר בעצם בהמשך עצוב של ההיסטוריה".
אתה מזהה קו מחבר בין חמאס לנאציזם של אז?
"מי שתקפו את ישראל ב־7 באוקטובר חשים עוינות עמוקה כלפי יהודים. בין שהסיבה דתית או כלכלית, בסופו של דבר השורשים זהים: בשני המקרים מדובר במי שמעדיפים עולם בלי יהודים. מבחינת התוקפים אין הבדל בין יהודי שגר בתל אביב ליהודי שגר בברלין, לונדון או ניו יורק. אתמול למשל קיבלתי דואר שנאה לתיבת הדואר שלי בסן פרנסיסקו. זה לא קורה לעתים קרובות, וכשרואים את ההפגנות האנטי־ישראליות האדירות בארצות הברית, דואר כזה בתיבה הוא מספיק עבורי כדי לקבל תזכורת".
"ישראל חייבת לצאת מהקיפאון ולהיכנס למשימה העצומה של שינוי הנרטיב שנוצר סביבה. כי המצב מסובך, ולא עוזר שהמנהיגות הפוליטית נחטפה בידי קיצונים. מדובר בעבודה של שנות דור. שינוי לא יתרחש במהירות"
"ישראל צריכה שר הסברה"
מוריץ הוא בעל תואר שני בהיסטוריה מאוניברסיטת אוקספורד ותואר שני במינהל עסקים מאוניברסיטת וורטון. אבל סיפור ההצלחה של מוריץ התחיל בכלל בעולמות העיתונות והכתיבה. הוא היה עיתונאי מוביל במגזין "טיים", כשבמקביל כתב שני ספרים על שתי חברות ענק שנקלעו לקשיים — אפל וקרייזלר — שהתמקדו במנהליהן האגדיים, סטיב ג'ובס ולי איאקוקה. קשריו הייחודיים והידע העמוק שרכש הביאו את דון ולנטיין, מייסד סקויה העולמית, להפוך אותו ב־1986 לשותף־מנהל בקרן, תפקיד שבו החזיק עד 2012.
בשנים האחרונות חזר מוריץ לאהבתו הישנה וייסד את אתר העיתונות San Francisco Standard. הוא עדיין רואה בעצמו עיתונאי בנשמה ואדם שמבין משהו באופן שבו בוחרים לספר סיפור. והסיפור של ישראל, הוא סבור, מסופר באופן שגוי לחלוטין: "ישראל לא הצליחה לשלוט בנרטיב, שנשלט בידי חמאס", אומר מוריץ. "הטרגדיה והאימה של 7 באוקטובר נשכחו במערב בגלל שני דברים: הוויזואליה שיוצאת מרצועת עזה, והסטטיסטיקה שהופצה בידי חמאס ומצוטטת בהרחבה בתקשורת המערבית. המספרים עצומים, יש בעזה כיום הרבה יותר הרוגים מכפי שנהרגו בישראל ב־7 באוקטובר, וזה נראה רע מבחינת ישראל.
"במערב אין הבנה של ההיסטוריה של האזור הזה. ישראל היא הדוד במזרח התיכון, לא הגוליית, אבל במערב תופסים אותה כגוליית. והסנטימנט הוא תמיד נגד מי שנתפס ככוח החזק יותר. זה הנרטיב".
גם אחרי 7 באוקטובר, כשהיינו הקורבן המובהק?
"כן, כי הוויזואליה והתחכום של הנשק הישראלי מספרים סיפור של עליונות: כיפת ברזל, טילים מתקדמים, תקיפות מל"טים, נושאות מטוסים אמריקאיות בים התיכון. התפיסה הזו של כוח צבאי מדהימה ביחס לכך שיש כאן רק 7 מיליון יהודים בערך, ומה שלא נלקח בחשבון הוא שאותם יהודים חיים בשטח שמוקף במנהיגים וב־450 מיליון איש שברובם עוינים כלפיהם. ממשלת ישראל עשתה עבודה נוראית, מחרידה, בהצגת המדינה, ולא רק עכשיו, בששת החודשים האחרונים, אלא במשך שנים רבות. ישראל נכשלה בהצגת תמונה מדויקת של עצמה, לרבות כשל מוחלט בכל ההיבטים של התקשורת במערב — ואני לא מדבר רק על יחסי ציבור".
כישלון בהסברה הוא תשובה נוחה מדי מבחינת ישראל.
"זה יכול להיות תירוץ, אבל כיום על ישראל להבין שהיא חייבת לצאת מהקיפאון ולהיכנס למשימה העצומה הזאת בכל הזירות עם תוכנית מחושבת לעומק".
בכלל אפשרי לשנות נרטיב במצב הנוכחי?
"אני מהסס לומר את זאת, כי המצב כאן מסובך. אבל ברור שלא עוזר בכלל כשקיצונים מהימין כובשים משרדי ממשלה חשובים ומתבטאים באמירות שנאה, שמנוגדות לכל מה שרוב האוכלוסייה מייצגת. התחושה היא שהמנהיגות הפוליטית של המדינה נחטפה בידי קיצונים, ומובן שלאנשים במערב יש סלידה מזה. הייתי רוצה להיות אופטימי, אבל מדובר בעבודה של שנות דור. שינוי לא יתרחש במהירות".
מוריץ ודניאל אלוני, ששוחררה משבי חמאס. "הקושי להשמיע את קולם של 133 החטופים הוא חלק מבעיית השיווק של ישראל"
הפגנה למען השבת החטופים בתל אביב, השבוע. "לכל אזרח יש אחריות לסייע ולהשפיע על הדימוי של ישראל בעולם". צילומים: S Capital, אי.פי.אי
נפגשת כאן גם עם חטופים שחזרו מהשבי. זה היה חשוב לך באופן אישי?
"היו כל כך הרבה קורבנות ב־7 באוקטובר והלב יוצא אליהם. המעט שאני יכול לעשות הוא להראות להם שהם לא נשכחו. אבל אני יודע שזאת לא נחמה. האזרח הישראלי לא שכח אותם. הקושי להשמיע את הסיפור ואת הקול של אותם 133 חטופים זה חלק מבעיית השיווק של ישראל".
כאדם שמבין משהו בנרטיבים, מה צריך לעשות אחרת כדי לראות שינוי בתפיסה של ישראל בעולם?
"קודם כל להבין שלכל אזרח יש אחריות לסייע ולהשפיע על הדימוי של ישראל בעולם. שנית, ההנהגה הפוליטית צריכה לעסוק בלבסס את מעמדה של ישראל כמדינה שמכבדים אותה. וצריך להיות קמפיין חינוך מסיבי, פוליטי, בקמפוסים ברחבי המערב, כדי לפעול לשינוי הנרטיב ברשתות החברתיות. זו מחויבות ענקית ולא פשוטה, והיא חשובה ברמה כזו שנחוץ שר שאחראי ל'שיווק' המדינה בעולם".
היתה לנו שרת הסברה, אבל התפקיד שלה שימש סידור עבודה לצורכי פוליטיקת פנים.
"בתפקיד הזה צריך מישהו שמנהיג המדינה מאמין בו, ובמידה רבה המנהיג עצמו הוא קצין השיווק הראשי של המדינה. זה אתגר גדול. במגזר הפרטי, למשל, המנהיג של חברת טכנולוגיה נוטה להיות מנהל המוצר הראשי שלה. זה תפקיד שבו צריך לחשוב על מה המוצר, על איך הוא משפיע על השוק ומה המעלות שלו".
אם מדברים על שיווק מדינה כמו שיווק מוצר טכנולוגי, אהבנו לחשוב על עצמנו במונחים של "אומת סטארט־אפ", התהדרנו בביטוי הזה. אנחנו באמת נתפסים ככאלה בחוץ?
"אף פעם לא אהבתי ממש את הביטוי הזה. הוא קצת יהיר. יש הרבה יותר סטארט־אפים באמריקה מאשר כאן. ועוד יותר מזה בסין. אז אם יש אומת סטארט־אפ, זו ארצות הברית או סין, לא ישראל. באוזניים מערביות, האמירה שישראל היא 'אומת הסטארט־אפ' נשמעת מאוד שחצנית. זה גם לא ממש עוזר לישראל כרגע, אפילו מחמיר את תפיסתה כגוליית. ישראל צריכה להיות צנועה יותר".
עדיף להיות האנדרדוג?
"בהחלט. אנשים לא מבינים שיהודים הם 7 מיליון איש שחיים בין כמעט חצי מיליארד ערבים שמקיפים אותם. אף אחד במערב לא חושב על זה, אף אחד לא חושב על האחוז הזעיר של שטח הקרקע שתופסת ישראל ביחס לשטחים של המדינות שמקיפות אותה. אנשים לא מבינים את הסטטיסטיקה הזו. במערב לא מבינים כמה האזרחים חשים פגיעים בסביבה הזאת, מוקפים אויבים מצפון ומדרום כשמאחוריהם ים. ולמרות המציאות הזאת, ישראל עדיין נתפסת כגוליית".
מה שקורה כעת יפגע לטווח ארוך בהשקעות כאן?
"אני מתאר לעצמי שמשקיעים במערב סבורים שיש עכשיו, אחרי 7 באוקטובר, סיכון נוסף בהשקעה בישראל. האם זה ימנע מהם להשקיע בה? לא, אבל זה מהווה מחסום נוסף. וצריך לקוות שחרמות לא יגבירו לחץ ציבורי על קרנות ציבוריות להימנע מהשקעות בישראל".
בישראל הסייבר הוא ענף חזק מאוד באופן יחסי.
"מדינה צריכה ללכת על היתרון היחסי שלה. החברות הטובות ביותר שיוצאות מישראל באות מתחום שממנו באות דמויות מובילות בתחום. שם נמצאים סיכויי ההצלחה הגבוהים ביותר".
"מבין את נשיאות האוניברסיטאות"
מוריץ הוא אחד התורמים הבולטים לאוניברסיטאות בארצות הברית, וכחלק מראייתו את טעויות ההסברה הישראלית, הוא לא מתלהב מהעליהום הישראלי על המוסדות הללו והעומדים בראשם. "זה לא עוזר שיהודים מובילים את ההאשמה של האוניברסיטאות באנטישמיות", הוא אומר.
מי צריך להוביל את זה?
"חשוב שלא יהודים יקומו ויגידו שזה לא בסדר, ואני אתן דוגמה לא מאוניברסיטה, אלא מעיר. כשנאמרו דברים מאוד אנטישמיים בכמה שימועים במועצת העיר בסן פרנסיסקו, ואיש מחברי המועצה לא באמת התנגד להם, היה לראשת העירייה לונדון בריד, אשה שחורה, האומץ לקום ולומר 'לא היינו סובלים הצהרות כאלה כלפי שחורים, היספנים, או אסייתים, לכן לא נסבול התבטאויות כאלה כלפי יהודים'. יש לזה הרבה יותר עוצמה מאשר כשזה מגיע מאנשים כמונו, שרוצים להגן על הזכויות שלנו. זה לא צריך להיות רק מאבק של יהודים. לא, לא, לא. דברים רעים קורים כשרוב האנשים שותקים. כי השתיקה מדברת — היא מה שמאפשר לרוע לחדור ולחלחל לתוך העולם".
זה לא קרה באוניברסיטאות העילית. בשימוע בקונגרס ראשות האוניברסיטאות התקשו לגנות את האנטישמיות. מה הרגשת אז?
"רגשות מעורבים. הרגשתי שהאופן שבו התנהלו הדיונים הזכיר את ציד המכשפות של שנות החמישים. הדברים היו נוקשים מדי ואלימים מדי כלפיהן, והרגשתי שנשיאות האוניברסיטה קיבלו תדריכים והכנה נוראית מעורכי הדין ואנשי היח"צ שלהן.
"הזדהיתי איתן כי הרגשתי שהן נלכדו באש הצולבת בין עורכי דין שנתנו להן עצות גרועות לבין פוליטיקאים שרצו לרצות את הקהל שלהם. אני מבין שזה היה קשה לאוזניים ישראליות, אבל זה מה שהרגשתי. הרי ברור שהן לא אנטישמיות או גזעניות. יש לי תחושה שאם תדברו עם נשיאות האוניברסיטאות האלה, תעריצו אותן. הן נזרקו למצב שהן לא היו מוכנות לו, ויש לי סימפתיה כלפיהן. אני לא אשפוט אותן לחומרה".
אבל האווירה בקמפוסים כיום עוינת ליהודים. מעוזי הנאורות התגלו כמעוזי חמאס. איזה היגיון מעוות מביא את האקדמיה למקומות כה חשוכים?
"זה חלק מבעיית השיווק של ישראל. הרי מתועד היטב כיצד קבוצות מוסלמיות קיצוניות חדרו לאוניברסיטאות ב־40 השנה האחרונות, בזמן שישראל שתקה. היום היא משלמת את המחיר".
ועדיין, זה גם עניין של גבולות שהאוניברסיטה צריכה להציב. קלישאת ההפגנות "מהנהר ועד לים" משמעותה השמדת ישראל, אבל באוניברסיטאות זו אמירה לגיטימית.
"קשה מאוד להילחם בבורות ובדעות קדומות. אני לא יודע איך רוב האמריקאים מרגישים, אבל יש תחושה שלישראל יש בעיה עם חוסר ההבנה של הדור הצעיר במערב, שלא עד הסוף מבין את המקום שלה בעולם. רבים לא מבינים גם את בעיית הפליטים היהודים שלפני 1948, לא מודעים לעובדה שהיו 800 אלף פליטים שחיו במדינות מזרח־תיכוניות, נזרקו מהן ובאו לכאן בלי שום תמיכה הומניטרית או סיוע של האו"ם. אף אחד לא מכיר את ההיסטוריה הזאת במערב, וגם זה חלק מבעיית השיווק של ישראל".
"אף פעם לא אהבתי את הביטוי 'אומת הסטארט־אפ'. הוא קצת יהיר. יש הרבה יותר סטארט־אפים באמריקה, ועוד יותר בסין. זה גם לא ממש עוזר לדימוי של ישראל כרגע, ואפילו מחמיר את תפיסתה כגוליית. ישראל צריכה להיות צנועה יותר"
"פספסתי את נטפליקס. לאובר הגעתי באיחור"
סקויה קפיטל פעלה בישראל מאז 1999 באמצעות קרן ייעודית שהקים חיים סדגר, עם הרבה רוח גבית מצד מוריץ. היא גייסה כאן חמש קרנות שהשקיעו יותר ממיליארד דולר בחברות בשלב הסיד, ונהנתה מאקזיטים כמו אדאלום שנמכרה למיקרוסופט ב־320 מיליון דולר, למונייד שהונפקה לפי שווי של 1.7 מיליארד דולר, ומוביט שנמכרה לאינטל תמורת מיליארד דולר. ב־2016 סקויה ישראל נבלעה בסקויה העולמית, שמנהלת מארצות הברית את השקעותיה בארץ. לדברי סדגר ופטרבורג, "ביקורו של מוריץ והתמיכה שלו בישראל בימים קשים אלו הם הבעת אמון במדינה ובהייטק המקומי".
מוריץ עצמו פרש זה מכבר מסקויה קפיטל, אחרי ארבעה עשורים. כיום הוא יו"ר קרן ההשקעות סקויה קפיטל הריטג', שמשקיעה בעיקר כספים של השותפים בקרן. לביקור הנוכחי הגיע כאורח של קרן S Capital, שמנוהלת בידי סדגר ואיה פטרבורג. בביקור ההזדהות פגש, מלבד את נציגי משפחות החטופים, גם את נשיא המדינה יצחק הרצוג, מילואימניקים ויזמים בחברות הפורטפוליו של הקרן שאירחה אותו.
אתה לא מתגעגע לימים שבהם תפקידך היה לזהות ראשון שצוות אנונימי של עשרה אנשים יצליח להקים חברת ענק?
"אתמול פגשתי עם חיים (סדגר) מייסדים של 20 חברות קטנות, לחלק מהן עוד אין מוצר, וזה היה מרגש. כולם מתחילים כאנדרדוג, כמו ה'דוד' שהזכרנו, וצפוי להם מאבק גדול כדי לגרום לחברות שלהם להצליח".
זה עניין של חוש ריח, היכולת לזהות בשלב מוקדם את החברה שעומדת להיות ענקית?
"לא, זו היסטוריה שנכתבה מהמראה האחורית של הרכב. כשאתה משקיע בחברה כמו זו שפגשנו אתמול, אתה מקווה שזה יעבוד, שהמוצר יתקבל בהתלהבות בידי הלקוחות, אבל אתה לא יודע את זה בזמן אמת. מעולם לא הייתי מעורב בהשקעה שהפכה לעסק מצליח מאוד, בלי שחששתי קודם לכן שהעסק עומד להיכשל. אפילו לא בחברה אחת".
גם לא כשעבדת עם מייסדי גוגל בהתחלה?
"גם אז לא. המודל העסקי הראשוני היה שונה מאוד מהמודל העסקי שאנחנו מכירים היום, ובמהלך שמונת החודשים הראשונים של ההשקעה החברה הפסידה סכום כסף אדיר וחששתי שייגמרו לנו המזומנים. בסופו של דבר זה לא קרה".
אנחנו עומדים בפתחה של מהפכת ה־AI. מה דעתך על התעשייה שקמה סביבה?
"יש טירוף השקעות עצום סביב כל מה שקשור בבינה מלאכותית כיום, ורוב החברות הללו ייכשלו — בדומה לחברות האינטרנט המוקדמות, שקמו בין 1998 ל־2000. אלא שמתוך כל החברות ההן צמחו כמה עסקים משמעותיים מאוד, ואותו הדבר יקרה בבינה המלאכותית. כך שמבחינת המשקיעים, רבים מהם לא יהיו מרוצים מאוד מהבינה המלאכותית שלהם".
ואיך תשפיע המהפכה על הציבור הכללי?
"גלים חדשים של טכנולוגיה, כגון המהפכה התעשייתית, נתפסים תמיד כאיום חריף, בייחוד בגלל פגיעה אפשרית במשרות ובשוק העבודה. אני לא יודע אם האיום של הכחדת משרות הוא אמיתי. טוענים שגל של תוכנות בינה מלאכותית יאפשר לעשות דברים עם פחות אנשים, אבל התשובה מורכבת.
"במדינות שבהן הצעירים בני פחות מ־50 הם מיעוט, זו יכולה להיות ברכה שמכונות נכנסות לתפקידים כאלה. במדינות אחרות, שבהן יש דורות גדולים נטולי השכלה, זה עשוי להיות בעייתי. כך שיהיו שני סוגי אנשים: אלה שעובדים עם AI ומרוויחים ממנה, ואלה שנפגעים. אני רק מקווה שההיבטים המועילים של AI יגברו על השליליים".
אילו טכנולוגיות יבססו את הענקיות של העתיד, להערכתך?
"למדתי להיות מאוד צנוע בניסיון לחזות מה יהיה הדבר הגדול הבא, כי הוא תמיד מגיע מזווית לא צפויה. ואתן דוגמה אחת: ב־2008 סקויה השקיעה ב־Airbnb. כיום כולם מכירים את Airbnb, אבל אז זה היה בלתי נתפס שהיא תתפתח לחברה בגודל כזה, עם היתרונות שהיא מביאה לכל כך הרבה אנשים במקומות שונים ברחבי העולם, ושמיליוני חדרים יוזמנו בפלטפורמה זו מדי יום, יותר מרשתות מלונאות גדולות רבות. מעולם לא צפיתי את זה, כמו שמעולם לא דמיינתי שטסלה תייצר 2 מיליון רכבים בשנה".
אז ודאי גם החמצת השקעות בחברות טובות בראשית הדרך. באובר, למשל, השקעתם רק בשלבים מאוחרים יותר.
"הייתי מעורב בהמון השקעות שלא עבדו או נכשלו, מסיבות שונות. אובר היתה חברה שנולדה אחרי הגעת האינטרנט, הרבה אחרי שבועת הדוט.קום התפוצצה, והיה לי קשה לדמיין שהיא תביא לאנשים רבים ברחבי העולם חופש תחבורתי. לא צפיתי את זה, חשבתי שהיא יכולה להיות לכל היותר שירות לימוזינות נישתי ברמה גבוהה. נטפליקס היא עוד השקעה שהחמצתי. היא החלה כעסק של שליחת קלטות בדואר, ובשלב ההוא בחרנו לא להשקיע בה".
"מנהיגים לא אוהבים חברות ענק שמאיימות על אחיזתם במדינה, ובמתח ביניהם המדינה תמיד מנצחת. אבל המנהיגים צריכים לפחות להתבייש בכך שהם לא יכולים לבנות אפילו 2 ק"מ של רכבת תחתית בזמן שלקח לאלון מאסק לבנות את טסלה"
מאסק. "אף אחד אחר לא עשה את מה שהוא עשה ובקנה מידה כזה בעידן שלנו"
ג'ובס. "הוא נפגע מהכתבה שלי עליו, שנערכה באופן סנסציוני ולא הוגן כלפיו. זמן קצר לאחר מכן עזבתי את 'טיים'". צילומים: רויטרס, אי.אף.פי
פעם עיתונאי, תמיד עיתונאי
איך מתגלגלים מתפקיד של עיתונאי לניהול אחת מקרנות ההון סיכון הגדולות בעולם.
"כבר באוקספורד ידעתי שאני רוצה להיות עיתונאי שעובד עבור 'הדיילי טלגרף' או 'הגרדיאן', ששלטו אז בעיתונות הבריטית. אבל בגלל הוראות איגוד העיתונאים, לא היה ניתן להעסיק מישהו באנגליה לפני שהועסק משך זמן בעיתון קטן קודם, ואני רציתי להגיע לליגת העל. כשפגשתי בזמנו את עורך 'הדיילי טלגרף', הוא אמר לי: 'לו הייתי בגילך, הייתי מתחפף מאנגליה ועובר לאמריקה'. המפגש המוזר הזה נתן לי את האומץ לעזוב, יחד עם מלגה שקיבלתי. יצאתי לארצות הברית ב־1976 בלי לדעת לאן זה יוביל".
עשית עבודה טובה מאוד כעיתונאי, אתה מתגעגע לזה?
"ברגע שאתה עיתונאי, אתה תמיד נשאר כזה באיזשהו אופן, אלא אם כן חצית את הקווים ליחסי ציבור — ואז תשכח מלהיות עיתונאי שוב. כיום אני עדיין כותב טורים מדי פעם, ופתחתי לפני שנתיים וחצי את הסן פרנסיסקו סטנדרט. זה אתר ששואף להיות מקור החדשות והמידע המהימן ביותר בסן פרנסיסקו. אני משקיע בזה הרבה זמן ואוהב להיות מעורב. בכל יום אנחנו דנים על סיפורים, על מגמות, על מה לסקר ומה החמצנו. אני מת על זה. להיות מעורב בחיי היום־יום של עיר דרך עיתונות זה מדהים".
למה עזבת את התחום בזמנו?
"כי הייתי מתוסכל ולא רציתי להזדקן כעיתונאי. הקמתי עם שותף חברה קטנה לפרסום ניוזלטרים בתעשייה (טכנולוג'י פרטנרס), שנרכשה בהמשך. דרכה פגשתי המון אנשים בתחום הטכנולוגיה וההון־סיכון. עברתי לקליפורניה, הכנתי רשימה של חמש חברות הון־סיכון שבהן הכרתי מישהו. ארבע דחו אותי — וזה לא פלא, כי הייתי עיתונאי, בוגר תואר בהיסטוריה וחסר ניסיון בעמק הסיליקון. אבל אז דון ולנטיין, מייסד סקויה, שכנראה רצה לשפר את תדמית הקרן בכל הקשור לייצוג מיעוטים, החליט להעסיק בוגרי לימודי היסטוריה כמוני. כך התחלתי".
נראה שזה עבד לא רע.
"כשאתה משקיע בתחומים רחבים כל כך, אין סיכוי שתוכל להיות מומחה בהכל. לכן חלק מהכישורים שאתה צריך דומים לאלו שנדרשים בעיתונות: לדעת לעבור על הרבה נתונים ולהחליט לפיהם אילו שלושה יזמים צעירים יהפכו להיות חברת ענק מצליחה".
סיקרת במשך שנים את סטיב ג'ובס וגם כתבת עליו ספר. איך היה לעבוד עם אייקון כזה?
"ב־1984, כשפרסמנו את "The Little Kingdom: The Private Story of Apple Computer", המוציא לאור היה מודאג שאפל תקרוס ותיעלם. כשסטיב ג'ובס פוטר מאפל, שוב חשבו שהחברה תיכחד, אבל סטיב חזר. ב־1997 (כש־IBM הציגה את המחשב האישי) היו מי שאמרו: 'זה רק עניין של זמן עד שאפל תפשוט רגל', וכיום היא אחת משלוש החברות בעלות השווי הכי גבוה בעולם. זו הדוגמה להבדל שיכולה לעשות מנהיגות של אדם אחד בשינוי כיוון של חברה".
היית ביקורתי כלפיו?
"לא, הייתי מעריץ גדול. כשזרקו אותו מאפל חשבתי שזו טעות נוראית. אבל היתה כתבה שלי על סטיב שהוא מאוד לא אהב, ובצדק. הוא נפגע ממנה, וגם אני הייתי לא מרוצה. היא נערכה מאוד מאוד גרוע ובאופן סנסציוני ולא הוגן כלפיו. העובדות היו נכונות, אבל הדברים הוצגו באופן נבזי (הכוונה לאזכור בתו הלא מוכרת של ג'ובס, ליסה — מ"א ודב"נ). זמן קצר לאחר מכן עזבתי את 'טיים'.
"במבט לאחור, מאז מלחמת העולם השנייה יש רשימה קצרה של אנשים בעמק הסיליקון בסדר הגודל הזה. מייסדי אינטל (בוב נויס, גורדון מור, אנדי גרוב), ביל גייטס, לארי פייג' וסרגיי ברין (גוגל), מארק צוקרברג, ג'ף בזוס, ג'נסן וונג (אנבידיה) וסם אלטמן. זו הרשימה. ומעל כולם, אלון מאסק. באמת".
אלון מאסק?
"קשה לי לחשוב על אדם אחר שהנדס שתי חברות מצליחות כמו טסלה ו־SpaceX, בתעשיות שונות לחלוטין ובניגוד לכל הציפיות. אף אחד אחר לא עשה את זה בקנה המידה הזה בעידן שלנו. אף אחד".
מה אתה מעריץ בו כל כך?
"הוא עשה שני דברים: הוא הציב את העולם על מסלול של רכבים חשמליים, והוא דמיין לחלוטין את עתיד החלל והפך את ספייס אקס לעסק החשוב בתחום. תמכנו באלון במימון כשאף אחד לא גיבה אותו. ב־1998 הוא ניהל חברה ששמה X.com, שהתמזגה עם חברה ששמה פייפאל. לא היה לנו מושג מה עומד לקרות, אבל השקענו בו. כיום הוא שם שזוכה להכרה ברחבי העולם לא פחות ממנהיג מדינה, וההשפעה שלו אפילו גדולה יותר מזו של מנהיגים של לא מעט מדינות".
אנו חיים בעולם שבו לחברות כמו גוגל, פייסבוק וספייס אקס יש באופן מובנה השפעה עצומה.
"ההיסטוריה של מדינות מול חברות גדולות היא לא היסטוריה טובה מבחינת החברות. המדינות בהכרח תמיד מנצחות. מנהיגים פוליטיים לא אוהבים חברות חזקות מאוד שמאיימות על אחיזתם במדינה, והאנטגוניזם הזה קיים בין שבאיחוד האירופי, בסין או בארצות הברית. הם פשוט לא אוהבים את זה.
"אבל לפחות במובן מסוים, מנהיגים פוליטיים צריכים להסתכל על החברות האלה ולהתבייש בכך שהם לא הצליחו להשיג הרבה, בזמן שהיזמים האלה בנו את אפל וגוגל ופייסבוק וטסלה ואנבידיה ובייטדאנס (החברה־האם הסינית של טיקטוק). רוב המנהיגים הפוליטיים לא יכולים לבנות 2 ק"מ של רכבת תחתית בזמן שלקח לאלון מאסק לבנות את טסלה".
