ז

ה עגלגל, חמים, בגודל של גלגל עין שנשלה מארובתו. ורך. מעיך. זה מפחיד כשזה מתפקע בין האצבעות ומגיר עליהן פְנים חם ומלכלך. על מזלג לא תצליח להשחיל את זה. אולי בכף? בסוף אתה אוכל מהיד. כן, זה בהחלט גלגל עין מבושל, ולו רק כי זה לא מזדהה כשום דבר אחר. או שכן? ואיזו עוד אימה מחכה בצלחת? האצבעות ממששות, הפעם בזהירות יתרה. משהו ספוגי. פטרייה? קציצה? ממה? היד מתלכלכת ממטבל בצלחת. הוא מרגיע. הוא מוכר. לא מזוהה, אבל מוכר. חומוס או טחינה, או משהו אחר לגמרי.

על הסכו"ם ויתרת מזמן. כשבתדרוך מחוץ לחדר החשוך המארח המליץ לאכול בידיים "כי זה כל הכיף", ניכר היה שהוא פונה אל חסרי התרבות שלרוב פוקדים את המקום. לא אליך, שיודע לשמור על צלם אנוש גם בחושך. אבל כשנכנסת והתעוורת באחת, והושיבו אותך והכירו לך את השולחן, הצלחת כאן, המפית כאן, ונאבקת למזוג מים מהקנקן לכוס ולמרוח משהו לא ברור על פרוסת לחם, הבנת שסכו"ם זה לחזקים. אתה תאכל בסתר עם הידיים.

ונדרשת לידיים לא רק כדי לאחוז במזון, אלא כדי להעז לאכול אותו. אם היית מתוודע לגלגל העין רק כשהיה מתפקע וניגר בין שינייך, זה היה נורא ממש. לא היתה עוזרת שום טענה של המלצר שזאת רק עגבניית שרי צלויה עם אורגנו ונגיעת שמן זית. להפך, אולי זה היה הורס לך את העגבניות. וספק אם היית מאמין לדבריו. הוא בעצמו עיוור מלידה.

מסעדות חשוכות כמו מסעדת בלקאאוט בנמל יפו, היחידה מסוגה במזרח התיכון, נולדו לפני כ־25 שנה באירופה, כהזמנה להתנסות בחוויית החיים של עיוורים. ההתנסות קשוחה, כי היא מייצגת פחות את חוויית החיים עם עיוורון, ויותר את חוויית אובדן הראייה, אובדן טרי של החוש השימושי לנו ביותר. והאובדן הזה הוא יותר מהתמודדות. כשהוא טרי, הוא חור בתפיסת המציאות. ואין דרך טובה יותר להדגים את זה מאשר טעם.

לא זיהיתי בצלחת כמעט כלום: לא קבב דגים, לא מילויי כיסונים, אף קרם ורוטב. הטעמים הרגישו מוכרים, וטובים בסך הכל, אבל השמות לא יצאו לי מהפה. הגוף זיהה, המוח לא. זאת החוויה במסעדות חשוכות — משחק זיהוי, שבו הרואים מתגלים כגרועים להפליא. יצא לי לאכול ארוחות עם תפריט סודי, ולהפליא בכמה ניחושים. בבלקאאוט הושפלתי. מלצרים במסעדות חשוכות בעולם סיפרו בעבר על סועדים שלא הבדילו בין תפוח אדמה לכרוב אפוי, זיהו מרק ליים מקסיקני כמרק עגבניות (להגנתם, יש בו גם עגבניות); וסופרת המסעות האמריקאית לאה ליין כתבה ב־2011 להאפינגטון פוסט שהיא לא יודעת אם הגלידה בקינוח, במסעדה החשוכה בְּלינְדֶה קוּ בציריך, היתה בטעם וניל או שוקולד.

מה היעלמות הראייה עושה לחוש הטעם? האם מאחורי המשפט "טעם הוא חוויה רב־חושית" או "אוכלים עם העיניים" עומדת איזו נוירולוגיה מסתורית, שבה המוח מצרף את קרני האור שנלכדו בעין לפרודות הכימיות שנדגמו בלשון, ויחד רוקח מהן תחושת טעם, שבלי האור — פשוט תהיה חלקית וחסרה?

כנראה לא. סביר יותר שחוש הטעם שלנו פשוט מוזנח ומדולדל. התרגלנו להסתמך על העיניים.

כשחקרו את חוש הטעם של עיוורים, גילו שהחושים האחרים לא בדיוק "מפצים". לעיוורים אין רגישות גבוהה יותר לטעמים, או סף זיהוי נמוך יותר לניחוחות. הם קולטים בחושים בדיוק כמו מי שרואים. אבל הם מאומנים יותר בפיענוח. החיים העניקו לעיוורים הכשרה של טועמים מקצוענים, כמו אלה שמזהים את היין בלי לראות את התווית.

הרואים כל הזמן מסתכלים ב"תווית". כשבניסויים צבעו יין לבן באדום, טועמים דיווחו על טעמי יין אדום. כשהכהו בירות קלילות, דיווחו על טעם "כבד" יותר. מיצי תפוחים שנצבעו כתום נחוו כמיץ תפוזים, ומיצי תפוזים שחורים — כקולה בלי גזים. הראייה יוצרת את הציפיות ואת תחושת הביטחון, ואלו מרדימות את תשומת הלב לפרטים הקטנים.

החשיכה מעירה אותה מחדש. המידע שהתרגלנו לקבל "חינם", באוטומט — מה אוכלים, עד כמה זה טרי ונקי — כל זה פתאום איננו, ודחף ההישרדות מעיר מחדש את המוח, שאוסף ומנתח כל פרט שמגיע מהחושים האחרים כדי להחליט אם להכניס את זה לגוף. וכשזאת הארוחה החשוכה הראשונה, לרוב הניתוח הזה הוא מעט מדי ומאוחר מדי. היינו צריכים "להקשיב לטעמים" קודם. וכך חווים ארוחה אחרת, מאוד מורגשת, מאוד נזכרת, אבל רק לעתים רחוקות כזאת שנזכור כטעימה במיוחד, או שנרצה לעבור שוב. בעצם, לארוחות בחשיכה צריך להתייחס במקרה הטוב כמו לסעודה מולקולרית שמבקשת להעניק חוויית טעם יוצאת דופן, או כמו לפעילות מדעית. אולי אם יחשבו עליהן כך, וינסו לחזק אותן ככאלה, זה יעיר מחדש את הטרנד.

עד אז, בהחלט כדאי לפקוד מסעדה חשוכה לפחות פעם אחת, ואז לחזור לחיים של טעימה עיוורת.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"