בעיטה במוח

//

אוריאל דסקל

איך הגישה הבאסקית לכדורגל יכולה להציל את העולם?

מיקל אויארסבאל, קפטן ריאל סוסידאד (מימין), נאבק על הכדור מול אויאן סאנסט מאתלטיק בילבאו (באדום־לבן). "חשוב לנו לנצח, אבל חשוב יותר שמי שמייצגים אותנו יהיו חברי הקהילה שלנו". צילום: אי.אף.פי

בעיטה במוח

אוריאל דסקל

מוסף כלכליסט | 02.02.23

ל

פני שבועיים, במסגרת הליגה הספרדית, נערך הדרבי הבאסקי בין ריאל סוסידאד לאתלטיק בילבאו. 32 כדורגלנים השתתפו במשחק. 21 מהם היו באסקים, מהם 19 גדלו במחלקות הנוער של המועדונים הללו. למעשה, אלו שני המועדונים היחידים באירופה שיכולים לקיים משחק ברמה גבוהה כל כך, עם כל כך הרבה שחקנים מקומיים שכולם מבינים שהם מייצגים ערכים של אוהדים, קהילה ועם. ואלו הרי המטרות החשובות ביותר לכל מועדון כדורגל.

העניין המרשים עוד יותר בשתי הקבוצות המעולות הללו הוא שהאוכלוסייה הבאסקית לא גדולה במיוחד: פחות מ־2.5 מיליון. במחוז גיפוזקואה, שממנו מגיעה ריאל סוסידאד, יש רק 720 אלף איש.

ב־2022 שוחחתי עם אנדוני איראולה, מנהל בכיר במשרד הנשיא של ריאל סוסידאד, לכתבה במוסף זה, בניסיון להבין איך קורה דבר כה ייחודי. "אחד היעדים של המועדון הוא ש־60% משחקני הקבוצה הבוגרת יהיו מקומיים", הוא הסביר לי. חשוב לנו לבסס את הקבוצה הבוגרת על האקדמיה שלנו: 80% משחקני האקדמיה הם מהמחוז, ו־7% מהם מגיעים לקבוצה הבוגרת. זה שיעור גדול ביחס לאקדמיות האחרות, שבהן זה בדרך כלל פחות מ־3%. מנגד, אנחנו מבינים שרוב השחקנים באקדמיה לא יהיו מקצוענים, אז המטרה שלנו היא להכין אנשים טובים, לא רק שחקנים טובים. אלה נערים בני 15–16–17, וחשוב לנו להפוך אותם לאנשים מתפקדים וערכיים".

ומה עם לעשות כסף? "אנחנו ארגון קהילתי, ומתקשרים רק עם נותני חסות שהקהילה מאשרת", אמר איראולה. "אנחנו גם חברים בוועדה המייעצת בנושאים חברתיים לראש העירייה של סן סבסטיאן, לצד עמותות ואיגודי עובדים. כך שריאל סוסידאד היא ארגון עם אג'נדה קהילתית שנשמעת ומקובלת, באזור שתושביו הרגו בעבר אלו את אלו בגלל מחלוקות פוליטיות". במילים פשוטות, המטרה של ריאל סוסידאד, אחד המועדונים הבריאים באירופה, היא לא להרוויח או אפילו לנצח — אלא לפעול למען הקהילה. וזה עדיין לא מונע ממנה להתחרות ברמות הגבוהות ביותר של הכדורגל.

באתלטיק בילבאו הנושא הקהילה משמעותי עוד יותר, מאחר שהקבוצה החליטה שלא ישחקו אצלה שחקנים שאינם באסקים או גדלו באזור הבאסקי. במונחים כלכליים קלאסיים נראה שהגבלת היצע השחקנים היא דרך לא יעילה לנהל קבוצה.

ואולי בעצם כן?

"זה דווקא מאוד יעיל, אם אתה שואל 'מה חשוב לי'", הסביר לי פרופ' איגנסיו פלסיוס־הוארטה, ראש צוות זיהוי הכישרונות של המועדון וכלכלן בלונדון סקול אוף אקונומיקס, בריאיון ב־2014. "לברצלונה, למשל, חשוב שישחקו אצלה שחקנים קטלונים, אבל חשוב להם יותר לנצח. לי חשוב לנצח, אבל חשוב לי יותר שמי שמנצחים בשביל בילבאו הם משפחתי או חבריי. אני מעדיף להיות בליגה השנייה, אבל להיות מיוצג בידי האנשים שלי. הגאווה שלי נובעת מלראות את הקהילה שלי מצליחה או נכשלת ביחד. זה גורם לשחקנים שלנו להתאמץ יותר על המגרש. אנחנו גם משקיעים יותר באקדמיה שלנו מאשר קבוצות אחרות — זה הרי המשאב היחיד שלנו. וכך המועדון נותן לשחקנים גם את הזהות שלהם, הם נותנים את הזהות למועדון, והתהליך הופך את החברה המשפחתית הזאת למצליחה ויעילה בשוק קשוח".

ההיגיון הכלכלי שמנהל אותנו כיום רואה רק סוג אחד של ניצחון: רווח אישי. התוצאה היא ש־800 מיליון איש חיים בחוסר ביטחון תזונתי, בעוד הונם הכולל של המיליארדרים גדל ב־2.7 מיליארד דולר כל יום

התפיסות של ריאל סוסידאד ואתלטיק בילבאו הן יוצאות דופן בכדורגל המודרני, שבו המטרה היא לנצח כמה שיותר, והשאיפה של רבים מבעלי הקבוצות היא להרוויח על חשבון הקהילה, ולא לפעול למענה. ואת התפיסה הייחודית הזו של הבאסקים צריך ללמוד גם מחוץ לעולם הכדורגל. אנחנו מצויים בסיטואציה גלובלית המחייבת שינוי בתפיסות של הצלחה וצמיחה. חיינו על הפלנטה הזו ממש תלויים בכך.

בתחילת ינואר, עמותת Oxfam, ארגון שמורכב מ־21 ארגוני צדקה שמטרתם להילחם בעוני, פרסמה את הנתונים החשובים באמת: מאז 2020, האחוזון העשיר ביותר בעולם שאב שני שלישים מהצמיחה הגלובלית. לראשונה זה רבע מאה, העלייה בעושר הקיצוני מלווה בעלייה בעוני הקיצוני. המצב פשוט אבסורדי: על כל דולר שהרוויח אדם ב־90% העשירונים התחתונים, כל מיליארדר הרוויח 1.7 מיליון דולר. 800 מיליון אנשים ברחבי העולם סובלים מחוסר ביטחון תזונתי, ובינתיים הונם המשותף של המיליארדרים גדל ב־2.7 מיליארד דולר מדי יום. זה קורה בעיקר מפני שהם אינם משלמים חלק ראוי בעוגת המיסים. לפי אוקספם, מס עושר של 5% על המולטי־מיליונרים והמיליארדרים בעולם יניב 1.7 מיליארד דולר בשנה, ויחלץ 2 מיליארד אנשים מעוני. הנתונים הללו פשוט מרתיחים. ניק האנאוור, מולטי־מיליונר שמבקר בחריפות את השיטה הנוכחית, הזהיר את חבריו המיליארדרים ש"בסוף יגיעו אלינו עם קלשונים". האמת היא שמפתיע שזה עוד לא קרה.

הכסף הגדול עיוור לשיקולים כמו היכולת שלנו לשרוד בעולם הזה. חוקרים מהארוורד ומאוניברסיטת פוטסדאם פרסמו לאחרונה מאמר שמראה איך ענקית הנפט אקסול מובייל גיבשה "תחזיות מדויקות" של ההתחממות הגלובלית כבר במחקרים שערכה בשנות השבעים והשמונים, אבל זרקה את המדע לפח כדי שלא יפגע בעסקיה.

זו שאלה פשוטה: מה שווה כל הכסף בעולם, אם הנתונים החשובים באמת מלמדים שהתפיסה הכלכלית הנוכחית שלנו הרסנית? איך אפשר להסתכל על המצב בעולם אחרי שנים של "צמיחה", ולא להבין שצריך לשנות את המסלול? הרי ברור שצריך למסות את המיליארדרים בכבדות. ברור שצריך לשים סוף לזיהום של תעשיית הנפט והגז. ברור שצריך להתנער מפוליטיקאים פופוליסטיים שעוסקים רק ב"כוח, כבוד וכסף" ולהתחיל להקשיב, בדחיפות, לאזהרות המדענים ואנשי המקצוע. ברור שהמטרות של הדורות הבאים כבר לא יכולות להיות צבירות הון דמיוני, או צמיחה חסרת רסן. צריך, איכשהו, שיותר חברות ורשויות יתנהלו כמו ריאל סוסידאד או אתלטיק בילבאו.