/// היועצים המשפטיים על הכוונת /// העמלות בביט קוברות את רפורמת שטרום /// בתי הקולנוע מתרוקנים
יום לפני החתימה הגורלית של שר התקשורת בנימין נתניהו על האישור שיאפשר לשאול אלוביץ' למכור את מניותיו ב־yes לבזק — העסקה שהולידה את תיק 4000 — התעוררה בעיה. היועצת המשפטית של משרד התקשורת דנה נויפלד התעקשה להכניס סעיף שמאפשר למשרד התקשורת להשתמש נגד בזק באמצעי אכיפה כגון קנס כספי, לנוכח העובדה ששלושה חודשים קודם הפכה החברה לבעלת השליטה ב־yes בלי אישור המשרד.
מיטב המוחות בקבוצת אלוביץ', שהיו חברים בקבוצת הווטסאפ "דנה בננה" שנחשפה ב"כלכליסט", התכנסו כדי לבחון איך לטרפד את הסעיף שנויפלד ביקשה להכניס והיה עלול לפגוע בעסקה. שאול, בנו אור, היועץ אלי קמיר, מנכ"ל yes רון אילון ועמיקם שורר, יד ימינו של שאול, החלו להתכתב ביניהם: "יש סעיף נוסף שהורג אותנו", הציף אור, ציין כי "אלי עובד על מחיקתו" והוסיף: "אם למישהו יש רעיון איך שוברים את הבננה, מוזמן". מנכ"ל yes מצדו הגביר את הלהבות והסביר שנויפלד "החליטה לעשות צרות". שאול פנה לקמיר: "מישהו חייב ליישר אותה", וקמיר ענה "אני מטפל". "סומכים עליך אלי", סיכם אור. הסוף ידוע: אלוביץ', באמצעות מנכ"ל משרד התקשורת אז, דאג שהסעיף יוסר והעסקה הושלמה. כמה שנים לאחר מכן נפגשה הקבוצה כולה להעלות זיכרונות בבית המשפט המחוזי בירושלים.
נויפלד היתה אחת מרבים שנקלעו לסיטואציה שלא בטובתם ונקראו להעיד מטעם התביעה בתיק 4000. וכמו שאר עדי התביעה, גם היא הפכה יעד למתקפות מצד שופרות נתניהו, שנכנסו לה לחיים האישיים, העלילו עליה אינטרסים זרים ואג'נדות נסתרות, אף שכל מה שעמד לנגד עיניה היה טובת הציבור. צחוק הגורל הוא שנויפלד בהתנגדותה היתה דווקא עשויה להציל את אלוביץ' ונתניהו מכתבי אישום. אילו היו מקשיבים ולא רק מנסים "לשבור את הבננה" ואת כל מי שרק עמד בדרכם לאישור העסקה, היו נחסכים מהם מהלכים שבגינם הועמדו לדין.
נויפלד, כיועצת משפטית, פעלה לטובת הציבור. אבל נויפלד, כמו הרן לבאות שהעיד השבוע גם הוא בבית המשפט, עלולה להיות השריד האחרון לתקופה שעוד היו שומרי סף שניסו לעשות את עבודתם המקצועית ולמנוע את עקיפת החוק. יוזמת ממשלת נתניהו־בן גביר־דרעי להפוך את היועצים המשפטיים של המשרדים הממשלתיים למשרות אישיות מטעם השרים תחסל את היכולת של נויפלד ומקביליה לעשות את עבודתם. היא תאפשר לאלוביצ'ים של העולם להעביר כל עסקה שתשרת את האינטרסים האישיים שלהם, על חשבון הציבור. הם אפילו לא יצטרכו יותר לשבור את הבננה.
/// גלית חמי
לפעמים רפורמות גדולות מחוסלות בפיצ'פקעסים קטנים. עכשיו אנחנו עדים למקרה כזה.
"הוועדה להגברת התחרותיות בשירותים בנקאיים ופיננסיים נפוצים", או בקיצור ועדת שטרום, הוקמה ב־2015 כדי למצוא דרכים להגביר את התחרות, לצמצם את כוחם של הבנקים, להצמיח עוד שחקנים בשוק ובעיקר, מן הסתם, לאפשר לציבור יותר אפשרויות בחירה ופחות עמלות. בין השאר היא הובילה להפרדת חברות כרטיסי האשראי הגדולות מהבנקים הגדולים. הפרידה של פועלים מישראכרט הובילה לכך שהבנק נתן דחיפה רצינית לאפליקציית התשלומים החינמית bit, ובעצם מימש את הרפורמה בכך שהציע אלטרנטיבה פיננסית מעודכנת ונוחה, שהגיעה כבר לנתח של 80% בשוק האפליקציות. לבנק זה עלה כ־100 מיליון שקל בשנה, לפי ההערכות, והיה ברור שמתישהו הוא יצטרך להתחיל להרוויח מהעניין.
השבוע חשף "כלכליסט" שאחרי כל הטוב הזה הבנק מתכוון להתחיל לגבות מעסקים קטנים עמלה על תשלומים שהם מקבלים בביט. ככה זה, קודם משתלטים על השוק, אחר כך מתחילים לגבות כסף מהלקוחות השבויים. האלטרנטיבה החינמית היא כעת מוצר בתשלום. אז נכון, הלקוחות שמשלמים בביט עוד לא נדרשים לעמלות — כרגע, לפחות. ואפשר להסתכל על הכל כעל כסף קטן. אבל כמו תמיד, כשהרגולטור חוסם לענקית עשירה מקור הכנסה אחד, אפשר להיות בטוחים שהיא תמצא פרצה אחרת. בעולם הפיננסי הטכנולוגי החדש, ובטח במצב הכלכלי הנוכחי, צריך למצוא דרכים טובות יותר להגדיל את התחרות ולהבטיח שהציבור ישלם פחות, לא יותר.
/// רועי ברגמן
סוף השבוע האחרון היה חג ההודיה הגרוע ביותר של הוליווד בעשורים האחרונים. זה תמיד מועד עלייתם של סרטים שאפתניים, רגע לפני עונת הפרסים, אבל בעידן הנוכחי אפילו זה כבר לא עובד. אם לא מדובר בסרט לגמרי יוצא דופן, אירוע של ממש, קהל מבוגר פשוט לא הולך יותר לקולנוע. הוא לא הלך לראות את "מילה שלה" המצוין, על עבודת העיתונאיות שחשפו את פרשת הארווי וויינסטין, ולא בא אפילו ל"הפייבלמנים", סרטו האוטוביוגרפי, מעורר הציפיות רבות השנים והמרגש של סטיבן ספילברג, מי שהיה במשך דורות הבמאי האהוב באמריקה. כלומר לא משנה מי הבמאי, ולא משנה כמה טוב הסרט — הצופים לא באים. "מילה שלה" הכניס רק 4.3 מיליון דולר בעשרת ימיו הראשונים, שבהם הציג על יותר מ־2,000 מסכים, ו"הפייבלמנים" הכניס רק 3.4 מיליון דולר בסוף השבוע הארוך הראשון שלו על 600 מסכים. למה זה קורה? גם מסיבות כלכליות, בימים של אינפלציה וכרטיסים יקרים, וגם בגלל ההרגל, אחרי שבקורונה המבוגרים גילו שהם יכולים ליהנות מסרטים גם על מסך גדול מאוד בבית. לקולנוע הולכים כדי לראות את האפקטים של "וואקנדה" או את טום קרוז עושה וורום וורום עם מטוסי קרב, וגם אז רוב הצופים לגמרי צעירים. כשבקיץ הם ילכו — אם ילכו, כבר אי אפשר לדעת — לראות את הסרט החדש בסדרת אינדיאנה ג'ונס, לא יהיה להם מושג שהבמאי שבנה את הדמות האייקונית הזאת בארבעת הסרטים הראשונים בסדרה הוא אותו ילד יהודי מתוסבך מהסרט הנהדר שהם לא הלכו לראות בחג ההודיה.
/// ציפי שמילוביץ, ניו יורק
רגע אחרי הרצח במעבר החצייה בחולון, באמצעות סכין, קיבלנו סרטון אקראי מבהיל של ויכוח אחר בכביש, שבו גבר שלף סכין ו"רק" ניקב שני צמיגים. הוא אקראי כי הוא צולם רק במקרה, ובעצם סכינים נשלפות כל הזמן כשאין מצלמות בסביבה. והוא מבהיל כי מתברר שאנשים סביבנו מסתובבים עם סכינים מוכנות לשליפה, ולא ידענו. ככה זה סכינים, הן תמיד נשלפות — מהר, במפתיע, משום מקום.
ביומיום סכין היא אביזר מטבח פשוט, אבל רוב האסוציאציות שבאות איתה אינן קשורות לחיתוך סלט או מריחת חמאה, אלא ליחסים מורכבים בין אנשים, קבוצות ואפילו מדינות. סכין בגב היא בגידה חמורה, שבהיסטוריה גם נוטה להתקשר ליהודים. סכין בלב היא פגיעה אכזרית מאוד. יש משהו ברעיון של סכין נשלפת שמכאיב יותר מיריית אקדח. כי סכין בגב או בלב היא תוצאה של אינטימיות, של קירבה גדולה. גם בכביש כשהסכין נשלפת זה אומר שהשולף קרוב אליך מאוד. המגע צפוף, מסתכלים זה בעיניו של זה, כמעט מחובקים, כמעט מתנשקים, ואז באבחה אחת דקירה מפלחת את הבשר ומסיימת את החיים.
ואולי הפתאומיות, האינטימיות, החדות, הבגידה והכאב הם לא הסיבות היחידות לכך שהישראלים מפחדים כרגע מסכינים. אולי לכל שאר סוגי האלימות — קללות, מכות, יריות ברחוב, טילים, מטענים — איכשהו כבר התרגלנו, אנחנו מקבלים אותם כאיזו גזרת גורל שבאה עם האופי הישראלי העצבני ועם הכיבוש שכבר נראה נצחי. כולם איכשהו "מובנים" לנו, אבל מתברר שאנחנו עדיין לא מבינים מה גורם לאדם להסתובב עם סכין, לשלוף אותה ברגע ולדקור אדם אחר בלב. למרבה הצער, גם לזה אנחנו עלולים להתרגל מהר, בין שהסכין בגב או בלב.