חשיפה ארוכה

דיאנה בחור ניר

צילום*: אדוארד קפרוב

חשיפה ארוכה

//

דיאנה בחור ניר

//

צילום*: אדוארד קפרוב

איל וולדמן

בן 61, מייסד מלאנוקס, שנמכרה ל־Nvidia ב־6.9 מיליארד דולר

"בין להיות אבא ללהיות בוס, אבא היה בוס. זה כאב. עם הילדים שלי אני אחר"

מאז מפעל הממתקים המשפחתי ועד אימפריית הדלתות, שמואל דונרשטיין נשאר הילד שחייב להוכיח את עצמו

שמואל דונרשטיין,
בן 70, הבעלים והנשיא של קבוצת רב־בריח

מוסף כלכליסט | 01.12.22

"

ב־1971 שירתי בתעלה, בשריון. פעם ב־60 יום הצבא היה מביא את משרד הדואר עם סוללת טלפונים וכל חייל היה יכול להתקשר הביתה ל־60 שניות. כולם מדברים את כל ה־60 שניות ודופקים להם בגב שיסיימו כבר. כשהגיע תורי התקשרתי, אבא שלי ענה בצד השני, אמר שלום, שאל 'הכל בסדר?', עניתי שכן, שאל 'יש לכם אוכל?', אמרתי כן, והוא ניתק את הטלפון. ואני עומד שם 60 שניות, ממשיך לדבר בכאילו, על קו ריק".

כעסת עליו?

"לא כעסתי, הייתי רגיל לזה, אבל זה היה הכי מתסכל שיש, שזה כל מה שהוא שאל אותי. רציתי שגם לי ידפקו על הגב שאסיים את השיחה. אבל אני מבין שזה לא שמי שדיבר יותר אהב יותר. זו לא הכמות, זו הכוונה שמשחקת תפקיד".

עבדת איתו שנים, בחברה המשפחתית, ממתקי מוטי, שמכרתם לעלית.

"כן. אבא היה מייסטר לשוקולד, ממתקים והכל. כילד האירוע הכי חשוב בבית בשנות החמישים היה כשמגיע פתק מהדואר שמודיע שהגיעה חבילה מארצות הברית. זה היה ירחון מקצועי על תעשיית הממתקים והשוקולד".

ואיך היה לעבוד איתו?

"זו נוסחה בלתי אפשרית, להיות אבא ולהיות בוס. בשביל אבא שלי העבודה היתה הדבר הכי חשוב, הוא תמיד היה הבוס, לא האבא. וזה כאב, אפילו שהוא אהב אותי".

איפה זה כאב?

"אמא שלי היתה הדמות המחבקת והאוהבת, היא נפטרה כשהייתי בן 19. ואבא שלי היה אבא שלי... אבל כשנסענו באוטובוס לעבודה הוא היה מלטף לי את הראש, אחר כך כל היום הייתי חושב על זה. הוא לא דיבר, דיבר רק כשהיה צריך לדבר, וגם אז הכי קצר שיש".

ובחברה עצמה, איך זה נראה?

"ב־1976 יצרנו ממתקים חדשים, הקוקוס האדום וכל אלה, ואבא שלי ארז אותם באריזת צלופן שקופה. אמרתי לו: 'אבא, צריך לעשות אריזות צבעוניות ואטומות, כמו של עלית, טעמי, מקופלת'. הוא אמר לי: 'מה? זה הכי יפה בעולם כמו שזה'. ואני רב איתו ולא מצליח לשכנע. בערב, על חשבוני, הלכתי עם שלומית, שהיא כיום אשתי, לגרפיקאי ובסתר עשינו אריזות כמו שרציתי. אבא כעס, נזף בי. לריב עם ההורים זה מצב בלתי אפשרי, זה לא המוזיקה של החיים. עם הורים חיים כל הזמן, אז זה אומר שמחר בבוקר את הולכת לבקש סליחה, גם אם את צודקת".

מה למדת על זה? איך זה גורם לך לעבוד אחרת עם הילדים שלך? שלומית עבדה איתך, הילדים ליאור ומאיה הם היום סמנכ"לים בקבוצת רב־בריח.

"למדתי שאי אפשר לשים באותה צלחת גם את האוכל הכי טוב וגם את מה שאסור לך. ובין להיות בוס או להיות אבא — אני אבא. אם הייתי מנהל ישיר של הילדים שלי זה לא היה עובד. אם אני צריך להגיד לילד שלי לא לנסוע לחופש כי כרגע יש עומס בעבודה — צריך שהמנהל שלו יעשה את זה, לא אני. אני איש של משפחה, זה ערך עליון אצלי, מקודש. הייתי מוותר בשביל המשפחה על הכל, אבל אני עדיין הולך בדרכי, בונה את החברה. אני לא אגיד שאני עושה את זה בשביל הילדים שלי. זו הגשמה עצמית בשבילי — אבל מהתוצאות הילדים יוכלו ליהנות".

מאיפה הדרייב הזה שלך?

"אני יליד דצמבר, אז הייתי הכי קטן בכיתה. במצב כזה, מראש אתה צריך להוכיח שאתה ספורטאי טוב, כשיש ריב אתה צריך להוכיח שאתה הכי חזק. כשתראי אותי משחק טניס תביני: כדי לנצח אותי בטניס לא צריך רק כדור, צריך אקדח. אני לא אוותר לך. זה אותו הילד שאין לו ברירה והוא לא מוותר אף פעם".

בגלל זה גם לא מכרת את החברה אף פעם?

"כן. ב־2010 אחת החברות הגדולות בעולם בתחום הנעילה והדלתות, Assa Abloy השבדית, הציעה לרשום לי צ'ק של 210 מיליון שקל. 160 אתה מקבל עכשיו, 50 מיליון אם לעולם לא תחזור לעשות את מה שאתה עושה. שאלתי: 'למה אתם רוצים להוציא אותי?'. זה העליב אותי, הרגיז אותי. קניתי את רב־בריח מפשיטת רגל רק שנתיים לפני זה ורציתי להפוך אותה לישקר של דלתות הביטחון, הייתי בתשוקה, בפאשן אמיתי, וכל מה שהיה חשוב להם זה להוציא אותי. ב־2012 הם הציעו כבר 260 מיליון. חגגתי אז 60, אמרו לי שאם אמכור ואשאר בתחום תהיה בעיה של הממונה על ההגבלים, גם שלומית היתה מאוד בעד העסקה, כי אני יוצא לעבודה ב־4 וחצי בבוקר וחוזר ב־11 בלילה".

ובכל זאת לא מכרת.

"זה אגו, במובן של הדימוי של אדם את עצמו, לא במובן השלילי שעשו מהמילה. אני הולך לישון כל לילה, חולם, מתעורר ואומר: אני רוצה לעשות את מה שחלמתי. אז אפילו לא נכנסתי למו"מ. אמרתי: 'אתם יודעים מה? פאק איט'. אפילו שהמחיר אז היה פי שלושה עד חמישה משווי החברה. העדפתי את העשייה והמורשת על הצ'ק".

בשביל זה קנית את רב־בריח במקור? בשביל המורשת? היית כבר מבוגר.

"ברור שקנייה בגיל 55, כשאני כבר מסודר כלכלית ויש לי הכל — זה בשביל לעשות דבר גדול בחיים. משם הכל מתחיל. אלי הורביץ הוא מושא הערצתי. גם סטף ורטהיימר, מיכאל שטראוס. אין לי ספק ששנייה לפני שאלי הורביץ החזיר את נשמתו הוא חייך חיוך גדול, כי את הכל הוא התחיל ברחיצת מבחנות, ומשם הגיע למה שהגיע. אמרתי שאני רוצה שלא ייקחו ממני את החיוך הזה. אני מונע מתשוקה אמיתית לבנות משהו. זה אותו רצון להוכיח, מילדות. אם היית שואלת אותי מה המשפט שהכי מתאים לי, זה מהשיר 'כל דבר שאתה יכול לעשות אני יכול לעשות טוב יותר'".

ובגיל 70 לא התעייפת קצת?

"הגיל הוא הדבר היחידי שאיתו אין לי שום תסביך. בגיל הזה יש לך היכולת להסתכל בראי וכמעט לראות את התמונה הנכונה. כשאתה צעיר אתה מסתכל בראי ורואה את מה שאתה רוצה להיות. סביב גיל 50, אתה רואה את עצמך עם תיקונים שאתה צריך לעשות, ובגיל 70 אתה רואה את עצמך על באמת, עם הטוב ועם הרע. ואם יש משהו שאתה יודע בגיל 70, זה שתמיד יש טוב עם רע. לכן לא הייתי רוצה לחזור לגיל 50, אלא להקפיא את גיל 70, לקבל עוד 20 שנה ככה. בגיל 20 אדם מסתכל ואומר 'זו המציאות והייתי רוצה לשנות אותה', בגיל 50 אדם מסתכל ואומר 'זו המציאות והייתי רוצה לשפר אותה', וב־70 — 'זו המציאות והייתי רוצה ליהנות ממנה'".