אני אחרי ניתוח בריאטרי, ובעבר שקלתי 40 ק"ג יותר. לא יכולתי להיכנס לחנויות בגדים ופשוט לקנות, אז הייתי חוזרת מנסיעות עם המון נעליים וכובעים, שתמיד עלו עליי. סחבתי דגמים מטורפים מכל העולם בהמון כסף. אני תמיד שואפת להיות מעל הסטנדרט, ולכן קוראת לזה כובעי "הגעתי" — אני נכנסת לבית הכנסת וכולם רואים שהגעתי.

שאלתי חברה אם הגזמתי בכובע מסוים שהכנתי, והיא ענתה לי "אם לא היית מגזימה, לא הייתי מזהה אותך". אבל גם לי יש גבולות.
פעם הכנתי לכבוד שבועות כובע עם פרחים, יצאתי איתו לבית הכנסת ומהר התחרטתי ולא העזתי ללכת איתו, וחזרתי הביתה להחליף. כובע אחר שלא העזתי ללכת איתו הוא כובע שחור מלא כיווצים, שבכל כיווץ יש פרפר כסוף שכאילו מושך את הכובע. בכל ניסיון לעשות אותו מתון יותר — לא הצלחתי. עם כל השאר אני הולכת.

הכובעים עם הרשת שמכסה את הפנים, שמקובל לחבוש בזמן אבל. בהלוויה של מלכת אנגליה כולן חבשו כובעים כאלה, כי הם מאפשרים להן להיות עצובות בלי שיראו לגמרי את הפנים שלהן. זה מהמם ואני מאוד אוהבת את המסתוריות, אבל זה משויך לאלמנות, כך שיש לי התנגדות פנימית ללמוד את זה אפילו.

יש חומרים שונים לקיץ ולחורף. בקיץ בעיקר חובשים כובעי קש טבעי או סינתטי (סינמיי), ואילו בחורף מעדיפים כובעי לבד —  צמר דחוס של כבשים או ארנבות.

אני מתחילה מיריעה של קש או לבד, ואת הצורה של הכובע אני יוצרת עליה בעזרת אימום מעץ. אני מותחת את היריעה על האימום — בעזרת קיטור כשמדובר בקש או במים רותחים כשמדובר בלבד — פותחת אותה לצורה הרצויה ומקבעת בסיכות. בכובעי לבד אני גוזרת את הלבד בצורה הרצויה ומוסיפה בקצה שלו עצם — חוט ברזל מלופף בכותנה, שעוזר לשמור על העמידות והצורה של הכובע. כשאני מסיימת להכין את המבנה מלבד, אני מקשיחה אותו בעזרת חומר מיוחד.
עד כאן היתה הכנת הבסיס, ועכשיו מגיע שלב העיצוב: אני יושבת מול מכונת התפירה ומראה, מחזיקה את הכובע על הראש שלי ומסמנת בגיר איפה ארצה לחבר קשת או גומי מיוחד לכובע. אחר כך אני משלבת כל מיני צורות מהחומר שממנו עשוי הכובע, או מחומרים אחרים כמו פפיונים, קשרים ופרחים ממשי או סרטים מעור. אם הכובע הוא בהזמנה אני יודעת מה לעשות, ואם לא אז בדרך כלל בוער בי איזה רעיון ואני מיישמת אותו.
את הכל אני מחברת בגומי, ולא בדבק, כי כובענים טובים לא משתמשים בדבק — הכל אצלי הפיך, אם אשה רוצה כובע חגיגי לחתונה ואחר כך לבוא להחליף את הסרט או להוריד את הקישוט, אין בעיה. אני גאה להגיד שהדבר היחיד שבו אני משתמשת בדבק ואינו הפיך הוא התווית שלי.

כובע קש אני יכולה לסיים בשעתיים־שלוש, אבל כובע לבד, שמצריך הרטבה, מוציא את הנשמה עד שהוא מתייבש. בינואר זה יכול לקחת גם שבוע.

אני עובדת במשרה חלקית במשרד עורכי דין כבר 25 שנה, אבל תמיד היה לי ברור שזו עבודה לבינתיים, עד שאדע מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה. לפני שבע שנים היה לי קצת משעמם וראיתי באינטרנט שמתקיימת סדנה אצל מעצבת הכובעים יעל כהן, שמעצבת את המותג Justine, ואמרתי: "יאללה, מגניב". התייחסתי לזה כמו שמתייחסים לסדנת שוקולד או סבונים — כיף לכמה שעות, לא משהו משנה חיים. אז נרשמתי לסדנה, ובמקרה כל המשתתפות האחרות ביטלו וקיבלתי בעצם שיעור פרטי.
יעל התחילה ללמד אותי ואמרתי לה: "רגע, אבל את השלב הזה יותר קל לעשות במכונת תפירה, את החלק הזה יותר קל לגזור אחרת". היא הבינה שאמנם אני לא יודעת כלום בכובענות, אבל יש לי המון ידע בדברים אחרים, כמו תפירה, גזירה, עיצוב, סטיילינג. אנחנו מדברות באותה שפה. בשלוש שעות למדתי חומר של חצי סמסטר, וחזרתי הביתה באופוריה.
זה היה יום שישי, וביום ראשון אחרי העבודה נסעתי שוב ליעל וקניתי ממנה כמה חומרים בסיסיים. חזרתי הביתה, פיניתי את שולחן האוכל והתחלתי לעבוד עליו. ולאט לאט הבנתי שיש לי פה משהו, ושאני הולכת להישאר עם זה.

בתור ילדה מאוד אהבתי מלאכה, אני יודעת לעבוד עם הידיים. אני תופרת, סורגת ומציירת. למדתי חינוך בלתי פורמלי ואמנות יהודית באוניברסיטת בר אילן ועשיתי גם קורס סטיילינג בשנקר. היה מאד נחמד אבל עדיין לא ידעתי מה אני רוצה לעשות. הרי יש אלף תופרות, ואלף ציירות. רציתי משהו ייחודי לי. והכובענות חיברה לי את כל העולמות. הרגשתי כאילו נפלו לי המטבעות במכונת מזל, ובכזאת מקריות. אחרי גיל 40 הבנתי מה אני רוצה לעשות כשאהיה גדולה.

אימום לכובע

"הכובע מתחיל כיריעה של קש או לבד, ואת הצורה שלו אני יוצרת בעזרת אימום מעץ. אני מותחת את היריעה על האימום — בעזרת קיטור כשמדובר בקש או במים רותחים כשמדובר בלבד — פותחת אותה לצורה הרצויה ומקבעת בסיכות. בכובעי לבד אני מוסיפה בקצה חוט ברזל מלופף בכותנה, שעוזר לשמור על העמידות והצורה".

בדמיון שלי חשבתי שזה יותר תחביב מאשר עסק, שאכין כמה דוגמאות ואזמין כמה חברות. בפועל, עוד לפני שחשבתי בכלל איך לתמחר את הכובעים, חברה שמעה ממני עליהם וקנתה את הדוגמה הראשונה, חברה אחרת כתבה בקבוצת הווטסאפ של המושב, ופתאום עוד אחת ועוד אחת הגיעו.
במקביל המשכתי ללמוד אצל יעל, נהיינו חברות טובות, והתחלתי לעבוד אצלה יום בשבוע. בשלב מסוים הכרתי את מאור צבר, כובען שעושה כובעים מאוד מיוחדים ומוזרים, כמו כובע עם ארוחת בוקר שלמה עליו. הוא גם עיצב לנטע ברזילי את התלבושת לאירוויזיון. נרשמתי לשלוש סדנאות שלו, וגם הוא התלהב מהיד שלי. הוא הזמין אותי לעזור לו להכין את התלבושות לאירוויזיון, שהתקיים אז בארץ. סייעתי, למשל, בהכנת הכובעים לשיר הפתיחה של נטע, שבו הרקדנים היו לבושים כמו דיילים, ובהמשך עזרתי לו גם בפסטיגל.

נשים דתיות, בעיקר מבוגרות. את כלתי, למשל, אני לא יכולה לדמיין הולכת עם דבר כזה.

אני מתרגשת מההתקדמות בעסק שלי, שקורית לאט לאט. אני פוגשת נשים בנקודות הכי רגישות בחיים שלהן, סביב אירועים. כך שלהגיע לחתונה ולראות את האמא עם כובע שלי, או לבר מצווה ביישוב אחר ולראות חצי בית כנסת עם כובעים שלי — זה מרגש מאוד. בבר המצווה של הבן שלי עשו לי מחווה וכל מי שיש לה כובע שלי באה איתו לבית הכנסת, כולל שכנות, חברות וגיסות שלי משני הצדדים. זה היה וואו.