*

בשבוע שעבר יצא החלק השלישי של פרויקט הקאברים "צו השעה", ומאוד יכול להיות שלא שמעתם עליו או אותו, וגם לא תשמעו. "צו השעה" סיפק עבודה ללא מעט אמנים מתחילת הקורונה, והצליח להציג מגוון קולות, סגנונות ושירים משלל ז'אנרים. אבל בניגוד לאחיו הגדול "עבודה עברית", "צו השעה" — שכולל עד כה 62 שירים — לא ממש ניפק שיר שיישאר, או אפילו כזה שהכה קצת גלים. אין כאן מקבילה ל"עוד חוזר הניגון" שברי סחרוף חידש ב"עבודה עברית" המקורי, או ל"את תלכי בשדה" ששלומי סרנגה שר בגלגול מאוחר יותר של הפרויקט. השירים לא חורכים את הרדיו, וגם לא את הרשתות הישראליות. התרגלנו לחשוב שבשעות משבר הישראלים אוהבים לחזור לקאברים שינחמו אותם. אז למה זה לא עובד?

התשובה נעוצה אולי בשיר האחד מתוך הפרויקט שכן זכה לתהודה, והגיע בכלל מצד לא־מוזיקאים: הקאבר שעשו רבקה מיכאלי, תיקי דיין, מיקי קם וחנה לסלאו ל"יכול להיות שזה נגמר". הוא הושמע יותר, דובר יותר, זכה אפילו לקליפ בסיסי, שבו פשוט רואים את ארבע הנשים הללו שרות במבט מעט מיואש ותוהות אם באמת היה פה שמח לפני שנולדתי. למה דווקא הביצוע הזה נגע בישראלים? לא רק בגלל בחירת השיר, אלא גם בשל החיבור שלו לנשים הללו, שהיו כאן בימים שבהם, לפי תפיסת הנוסטלגיה המקובלת, החברה הישראלית היתה יפה יותר וצודקת יותר וסולידרית יותר, בניגוד להווה המשוסע והמושחת.

באופן מודע, הביצוע הזה הוא קצת התשובה הנשית לגרסאות הכיסוי של "זהו זה", שבניגוד לשירי "צו השעה" זוכות לחיבוק חם הרבה יותר. גם במקרה של "זהו זה", חלק מהחן נעוץ בעובדה שרוב המבצעים הם לא ממש זמרים, ושהם "כמונו" — פשוטים, צנועים, מחויכים, נטולי פוזה. וכן, גם קצת עייפים, טיפה מרירים, אבל מתכוונים לטוב, ונאחזים בחבר'ה.