חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// העסקים הקטנים לא קיבלו את הסיוע הראוי /// הנפקות ההייטק הן תהליך מתבקש /// למובטלים אין סיבה לעבוד /// "וונדר וומן 1984" הוא עדות להסתפקות שלנו במועט
האשראי במשק
כשל ידוע, ולא מטופל
לכאורה אין שום חדש בסקירת שימושי האשראי במשק שמשרד האוצר פרסם השבוע: כצפוי, החברות הגדולות נהנו מנגישות גבוהה לאשראי, בעוד העסקים הזעירים נאלצו להסתפק בנגישות מוגבלת.
זה המצב המוכר. עסק קטן הוא שברירי הרבה יותר, רגיש יותר לשינויים מסביב, וגם אם השאיר רזרבות בצד, משבר — כל משבר, ודאי בסדר הגודל של זה הנוכחי — מטלטל ומסכן אותו. זה נכון כמובן גם למשקי בית: המשבר הכה חזק בחלשים, ואילו העשירונים העליונים כמעט שלא הרגישו אותו. למעשה, העשירים התעשרו יותר, ומי שחזק היה יכול לרכוב בקלות על גל הגאות בבורסה ולהרוויח יותר (ויוכל לעשות זאת בקרוב גם בזכות הגאות בנדל"ן).
דווקא העובדה שהכל ידוע מראש היא הסימן לבעיה. הרי זה תמיד כך, אז למה לא ניסו לעזור יותר למי שהיה ברור שיזדקק ליותר עזרה? למה אין במדינה יד מכוונת, שבונה רמזור כלכלי ותוכנית שמסייעת לעסקים הקטנים ולמשקי הבית החלשים יותר? איך לא הוקמה ועדה ל"סל תרופות עסקי", שתבדוק מי צריך רשת ביטחון רחבה יותר ותדאג שיקבל אותה?
עכשיו הפוליטיקאים יתחילו בקשקשת בחירות אינסופית ובחלוקת כסף לקבוצות לחץ, מהרגע להרגע, בניסיון להרוויח עוד קול בבחירות. זמן טוב לזכור ולהזכיר להם שבעיצומו של המשבר, אף שהיה ברור מראש מי יזדקק ליותר עזרה, הם לא עשו את מה שהיה צריך לעשות.
/// גולן פרידנפלד
גל ההנפקות
בינתיים זה מבוסס
בתחילת האביב אף אחד לא דמיין ש־2020 תיגמר ככה. השווקים נפלו, היה נראה שחלון ההנפקות עומד להיסגר, ושיזמי ההייטק יגלו שהכסף לא זורם יותר. והנה, השנה נגמרת ברכבת אווירית של חברות הטכנולוגיה הישראליות לנאסד"ק, עם יותר מעשר חברות שמתכננות הנפקה במחצית הראשונה של השנה שבפתח, כשכמעט מדי יום מצטרפת עוד חברה לרשימה.
בעשור של ריבית אפסית שכחנו שהנפקה היא מהלך שגרתי לגמרי לחברה צומחת, להבדיל ממכירה מהירה או מימון שמסתמך רק על השקעות פרטיות. הנפקה מאפשרת גם למשקיעים מהציבור הרחב ליהנות, והיא טובה יותר לכלכלה המקומית — בפורמט הזה החברות נוטות יותר להישאר "ישראליות" ולשמר את הפעילות כאן, ולא להיבלע בידי הרוכשות הזרות.
ובכל זאת, יש מי שמסתכלים בחשש על הבום הנוכחי. לפחות כרגע, נראה שאפשר להירגע. אלה עוד לא ימי השיא של ההנפקות של שנת 2000, אז לעתים נרשמו עשר הנפקות ישראליות בתוך ימים אחדים. והחברות הנוכחיות מוערכות בשווי אדיר של מיליארדי דולרים, אבל הן מגבות את האופטימיות בנתוני מכירות טובים מאוד, של 100 מיליון דולר בשנה ואף יותר, שמוכיחים שמדובר במוצרים עם שוק אמיתי. לכן החברות שיוצאות כעת להנפקה הן הקטר, והן לא צריכות להיות מקור לדאגה. אם יש מקום לחשש, הוא מגיע מהקרונות האחוריים, אלה שנראה נסחפים בהמשך, על שאריות הגל הזה, מגיעים לנאסד"ק טרם זמנם או בלי הצדקה. אנחנו עוד רחוקים משם.
/// סופי שולמן
המובטלים
הליכוד רוצה מובטל מרוצה
"כלכליסט" חשף השבוע כי שירות התעסוקה והתאחדות התעשיינים לא הצליחו עד כה לאייש מחצית מ־800 התקנים שמיועדים להכשרה מקצועית המבטיחה עבודה קבועה. זה די מדהים לנוכח העובדה שיש במשק כ־750 אלף מובטלים, ומוכיח כמה בעייתית ההחלטה להבטיח דמי אבטלה ללא תנאי עד סוף יוני (אצל חלק מהמובטלים זה יצטבר לשנה וחצי של פרנסה מדמי אבטלה). כשאין תנאים, אין מוטיבציה לצאת להכשרה ולמצוא עבודה. המנגנון חייב להיות אחר, ויש אינספור אפשרויות: הפסקת דמי האבטלה למי שמסרב לחזור מחל"ת; הגבלת משך החל"ת כך שהמעסיק יידרש להחליט אם הוא מחזיר את העובד או מפטר אותו; הפחתת דמי האבטלה אם יוחלט להאריך אותם אחרי יוני — כל דבר שיזרז אנשים למצוא עבודה. כרגע, המדינה מעודדת אבטלה, וקשה לא לתהות אם לא מדובר בשיקולי בחירות. עד הקלפי, הליכוד צריך את כל המובטלים מרוצים.
/// שחר אילן
"וונדר וומן 1984"
סרט השנה, בלי תחרות
"וונדר וומן 1984" יצא בשבוע שעבר לשירותי סטרימינג וגם לבתי קולנוע שעוד עובדים ביותר מ־40 מדינות, ובהם רשם הכנסות של 85 מיליון דולר בימי ההקרנה הראשונים. כבר קוראים לו "הלהיט של המגפה", אבל זה ממש מקרה של בהיעדר ציפור שיר וגו'. בסרט ההמשך אין הרעננות, הייחוד והאיכויות של הסרט הקודם, וההצלחה שלו מאשרת את מה שכולנו הרגשנו: אנחנו מוכנים כרגע לצפות בהכל. גם אם ראינו את זה כבר, גם אם זה לא טוב, גם אם זה סתם. הכל עדיף על השעמום, הבדידות והדיכאון. רק להעביר עוד שעתיים מהחיים התקועים האלה עם מינימום מאמץ מצדנו. ו"וונדר וומן" מעביר אפילו שעתיים וחצי, וחרף מגבלותיו הוא די מהנה, מספק בריחה ומבטיח סוף טוב. עם שלל הפלוסים האלה, כבר אפשר פשוט להכריז עליו "סרט השנה".
/// הגר רבט
צילום: DC Comics and Warner Bros
מילת השבוע
//
דור סער־מן
פעם מפלגות התפלגו פה מתוך להט אידאולוגי. והיום?
את הבדיחה על "שני יהודים, שלושה בתי כנסת", או "שני יהודים, שלוש דעות", אפשר לספר גם על מפלגות. כבר לפני 110 שנה, בראשית הציונות, היו כאן יותר מדי מהן. ל־99% מהיהודים בעולם לא היה אכפת, אבל ראשוני הציונות רבו אז על דקדוקי ההגות של מרקס ובורוכוב והלכו על "אני לא מסכים איתכם אז אני מתפלג, יוצר לעצמי תנועה שמתאימה לאידאולוגיה המדויקת שלי". חשבו למשל על המערכת האמריקאית מעוטת המפלגות, ותבינו איך מוויכוחי בורוכוב ההם הגענו עד הלום.
כל מערכת בחירות מטבעה משנה קצת את מפת המפלגות, עם פרישות ומיזוגים. אבל עושה רושם שעכשיו אנחנו במשחק חסר תקדים. מול הליכוד שעוד שקוע בפולחן בנימין נתניהו קמה מפלגת הליכודניקים שכבר לא יכולים לסבול את נתניהו, בראשות גדעון סער. מפלגות גוש הימין כולן מסתדרות מחדש לפי היחס לנתניהו, כמו בבית ספר יסודי — אוהב, מסמפט, לא נוגע עם מקל. ובמרכז־שמאל כחול לבן מתפוררת ואבי ניסנקורן, עפר שלח, גבי אשכנזי, רון חולדאי ואחרים משחקים בכיסאות מוזיקליים, אולי יחברו למפלגה אחת ואולי כל אחד מהם יקים מפלגה משל עצמו. 100 שנה אחרי שהיו תנועות שמתווכחות על אידאולוגיה בלהט עמוק (עם קורטוב אגו, אי אפשר בלי), המפלגות הציוניות היו לפלטפורמה לריצה של אדם אחד, יחבור ויתפצל כאוות נפשו. כלי אישי בלבד. פחות דקדוקי אינטרנציונל, יותר סרטונים בטיקטוק.
