מביטים קדימה
רוני דורי
מביטים קדימה
//
רוני דורי
לאן הולכים מכאן
צה"ל יהיה בעזה שנה. חייבים פסגה בינלאומית דחופה. העולם יוביל להקמת מדינה פלסטינית. אנחנו צריכים להיזהר ביחסינו עם ארצות הברית, ולפקוח עין גם על רוסיה וסין. לישראל גם כדאי לקדם שיתופי פעולה עם כל האזור, כולל הרשות הפלסטינית. ואולי אנחנו זקוקים לכוח רב־לאומי, או שממש לא?
שישה מומחים מנסים לשרטט את המהלכים שצריך לקדם כבר עכשיו, כדי שיהיה לנו איזשהו עתיד ביום שאחרי המלחמה
"
כשמלחמה נגמרת, אף אחד לא הולך הביתה ביום שלמחרת".
אנחנו חיים בזמן ביניים. ישראל של לפני 7 באוקטובר לא קיימת יותר, וזה נכון גם לגבי תמונת המצב הגיאו־פוליטית של האזור כולו. אבל כמעט שמונה שבועות אחרי השבת השחורה, אנחנו עוד לא ביום שלמחרת. אנחנו בעיצומה של המלחמה, במתח יומיומי, מתקשים לחשוב על איך ייראה היום שלמחרת. ובכל זאת, צריך לעשות זאת — כדי לדעת לאן לשאוף ולהבטיח את עתידנו כאן, גם אחרי המלחמה. "מוסף כלכליסט" שוחח בשבועות האחרונים עם שישה חוקרים, מומחים למזרח התיכון ודיפלומטים, בניסיון להבין איך ייראה היום שאחרי ואיך למעשה ייראה האזור בעוד שנה. מה האופק שעליו צריך להסתכל. התרחישים מגוונים, הקואליציות האפשריות מפתיעות, האיומים גדולים — לא רק איראן, אלא גם חוסר יציבות במדינות שכנות שיש לנו הסכמי שלום איתן — והתמיכה האמריקאית אינה מובטחת. הכל שברירי, ובכל זאת המומחים מבקשים לשרטט מתווים ראויים ולספק למקבלי ההחלטות חומר למחשבה, ולפעולה.
אחד מהם הוא פרופ' דן קרצר, מי שמזכיר לנו, במבט מבחוץ שמכיר היטב את הנעשה בפנים, שכשמלחמה נגמרת אף אחד לא הולך הביתה ביום שאחרי. "נחוצה פניית פרסה", מדגיש קרצר, שגריר ארצות הברית בישראל בשנים 2005-2001 ומאז פרופסור למזרח התיכון באוניברסיטת פרינסטון.
מה זה אומר פניית פרסה?
"בכירים מסוימים אצלכם מדברים כרגע על נוכחות ביטחונית ישראלית בעזה לטווח הארוך, ואחרים מדברים על התיישבות מחודשת ברצועה. שתי האפשרויות האלה צריכות להיות מחוץ לתמונה. להשקפתי, ישראל לא רוצה להיות בעזה בעוד שנה תחת שום נסיבות. וישראל לא יכולה לחזור לדיפלומטיה הרגילה עם הפלסטינים. עליה להסכים לתהליך של סיום הכיבוש, ולדבר עם הפלסטינים על הפרדה, בין שתקראי לזה פתרון שתי המדינות או כל דבר אחר. אם יש דבר אחד שישראל צריכה ללמוד מהאכזריות של מעשי חמאס ומההבטחה של אנשי הארגון לחזור על 7 באוקטובר שוב ושוב הוא שאסור לה לכבוש את עזה, הגדה המערבית ומזרח ירושלים ולו דקה יותר ממה שנדרש".
זו עמדה שמוסכמת על כל המומחים והדיפלומטים המפוכחים שבקיאים בסכסוך: אין לישראל מה לחפש בעזה, והכיבוש לא יכול להחזיק למשך עשרות שנים, גם בגלל שינוי המפה הגלובלית. נקודה אחת על המפה הזו מאיר, למשל, ד"ר שאול אריאלי, שהיה אלוף משנה ודמות ביטחונית בכירה גם בכמה ממשלות, וכיום הוא ראש קבוצת תמרור באוניברסיטת רייכמן, שבה כ־40 חוקרים מנתחים את הסכסוך הישראלי־פלסטיני. "אין לישראל היום יכולת להמשיך במדיניות הקיימת של סטטוס קוו, שהוא בעצם סיפוח זוחל", הוא קובע. "האמריקאים, שהם המשענת האחרונה שלנו, לא יכולים להמשיך לתמוך במדיניות הזו. היא מערערת את היציבות האזורית הנדרשת לאינטרסים שלהם, ולכן הדבר היחיד שיאפשר לישראל לקבל תמיכה מקואליציה בינלאומית זה מדיניות המבוססת על ההחלטות הבינלאומיות, שמשמען פתרון שתי המדינות".
האמריקאים הם לא הפקטור היחידי שצריך להביא בחשבון, כפי שמבהירה המשפטנית ד"ר רונית לוין־שנור מאוניברסיטת תל אביב, ממייסדות פורום חדש שנקרא "היום שאחרי המלחמה", שכבר מהשבוע הראשון למלחמה מבקש לקדם מחשבה על תוכנית מדינית כוללת. "חייבים לראות את הסכסוך שלנו כחלק ממציאות בין־צירית גלובלית", היא אומרת. "חשוב לא להסתכל על מה שקורה רק דרך ישראל והפלסטינים. עוד לפני שמרחיקים ליחסים בין ארצות הברית, רוסיה וסין, ישנו הציר המתון, שכולל את ישראל, מדינות מערביות ואת מדינות ערב המתונות, ומולו הציר הג'יהאדיסטי־איראני. צריך לשמור על מה שראש הממשלה בנימין נתניהו דגל בו, שזה להגיע לעמק השווה עם השכנות המתונות שלנו שיש להן אינטרסים עצומים באזור, כי אז הן יפעילו את כובד משקלן על שאר האזור. זה יהיה הדבר הכי טוב שאנחנו יכולים לצפות לו. המטרה צריכה להיות להרחיק את הפלסטינים מהציר הג'יהאדיסטי, כי הם כרגע נקרעים בין אפשרויות, ולהכניס לכאן כמה שיותר תמיכה מהציר המתון".
לוין־שנור חושבת שזה דורש פעולה מיידית, "לקיים באופן דחוף מפגש פסגה של כל מדינות הציר המתון באחת הערים במדינות המתונות הערביות. זה הכרחי כדי להבין איפה נהיה בעוד שנה, וגם כי יש לזה חשיבות בטווח המיידי — התמיכה של המדינות המתונות צריכה לאפשר את המשך הפעולה הצבאית. קואליציה בינלאומית שתיקח עכשיו אחריות למצב ההומניטרי של הבלתי מעורבים ברצועה תאפשר לישראל להתרכז בלחימה ובמיגור החמאס. בטווח הארוך מטרת הקואליציה היא להבטיח את החלפת שלטון חמאס בשלטון פלסטיני יציב ומתון, ולהגביל את היכולת של ארגון טרור אחר לתפוס את מקומו".
גם ריית אל־עומרי, משפטן יליד ירדן שהיה מעורב במגעים אזוריים בעבר וכיום משמש עמית מחקר במכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון, סבור שהמפתח נעוץ בשיתופי פעולה אזוריים, בהובלת ארצות הברית. האשראי שהיא נותנת אולי מוגבל, מה שמסבך את המצב, אבל אנחנו זקוקים לה כדי להתקיים. "מדינות רבות, בעיקר מדינות ערביות, מסתייגות מלקבל על עצמן תפקיד פעיל בתרחישי היום שאחרי המלחמה. מעורבות אמריקאית תבטיח להן שהן לא היחידות שנכנסות להרפתקה הזו", אומר אל־עומרי.
המפה העולמית המשתנה היא חלק ממה שמחייב את ישראל לשנות את אופן העבודה מול הפלסטינים — אבל השינויים הגלובליים עשויים להיות גם המפתח לפתרון, או לפחות חלק משמעותי ממנו. בריתות חדשות, שיתופי פעולה, היעזרות חכמה בתמיכה של ארצות הברית ומדינות אחרות — כל אלה יאפשרו לישראל לשנות את מסלול היחסים עם הפלסטינים, ולא רק איתם אלא גם עם חזבאללה ואיראן. גם אם המומחים חלוקים בשאלות איפה בדיוק ישראל צריכה להיות בעוד שנה ומה הדרך הנכונה להגיע לשם, לכולם ברור שחייבים להוביל כבר עכשיו אסטרטגיה בינלאומית מורכבת שתארגן מחדש את קשרינו עם המדינות השכנות, עם המערב, עם רוסיה ואפילו עם סין. ואלה המתווים שהם מציעים.
צילום: flickr by Dartmouth Dickey
נציג העולם
דן קרצר
"ארצות הברית, אירופה והערבים צריכים ליזום הפרדה לשתי מדינות"
פרופ' דן קרצר (Kurtzer) מלווה משאים ומתנים במזרח התיכון זה כ־40 שנה. הוא שירת בקהיר בתחילת שנות השמונים והיה מעורב מאז כמעט בכל המגעים בין ישראל לפלסטינים ולמדינות אחרות. וכדיפלומט אמריקאי, נקודת המבט שלו תמיד רואה יותר מרק את הסכסוך המקומי. לכן כרגע, הוא אומר, צריך לתת מקום מרכזי על לוח השחמט גם לסין ולרוסיה, או כמו שהוא מגדיר את זה — "שני תהליכים שישראל צריכה לשים לב אליהם". בהקשר הסיני הוא מציין את יוזמת החגורה והדרך, שנועדה לבנות רשת תשתיות תחבורתיות, מכבישים דרך נמלי ים ועד נמלי תעופה, לאורך מרכז אסיה כדי לשפר את דרכי המסחר והחיבור הכלכלי בין סין לעולם; ואת המאמץ הסיני ליצור קונטרה לסדר העולמי שארצות הברית מובילה מאז מלחמת העולם השנייה. "זה סוג של תחרות ביחסים בינלאומיים", הוא אומר. "אני לא מאמין שהם יצליחו, וזה אומנם לא איום ישיר על ישראל, אך זה איום על המערכת שארצות הברית בנתה לאחר מלחמת העולם השנייה".
ומה קורה עם רוסיה?
"היא מנסה לבצר את שליטתה באוקראינה ולהלך אימים על רפובליקות רוסיות לשעבר. אוקראינה היא הבעיה המיידית, אבל האמביציות של פוטין הן מעבר לה. ישראל שמרה על יחסים לא רעים עם רוסיה ב־30 השנה האחרונות, ומבחינתה היה בזה היגיון — יש אצלכם אוכלוסייה גדולה של מהגרים מרוסיה, ולמה לבחור צד? אבל ייתכן שכעת רוסיה מאלצת את ישראל לבחור צד, כי לשבת על הגדר כרגע משמעו לנקוט עמדה, וייתכן שכבר בשנה הקרובה לא יתאפשר לישראל לעמוד מהצד בעניין אוקראינה או אגרסיות רוסיות אחרות".
ובתמונה הגלובלית הזאת, איפה ישראל צריכה להיות מול הפלסטינים?
"בשנותיו של נתניהו, ממשלות ישראל לא היו מעוניינות בקידום שלום עם הפלסטינים, בייחוד בשנה האחרונה, עם הממשלה הקיצונית שהקים. כאן נדרשת פניית הפרסה".
"בשנותיו של נתניהו ממשלות ישראל לא היו מעוניינות בקידום שלום עם הפלסטינים, בייחוד הממשלה הקיצונית הנוכחית. נדרשת פניית פרסה בנושא"
איך עושים פניית פרסה אחרי האירועים חסרי התקדים של 7 באוקטובר?
"פניות פרסה הן דבר מסוכן אם הן נעשות מהר מדי — לכן צריך להאט, לתכנן היטב את המהירות שלך, להבין מאיפה מגיעה תנועה — אבל זה הכיוון שישראל והפלסטינים צריכים ללכת אליו. אף אחד מהצדדים לא יהיה מסוגל ליזום את התהליך הזה בעצמו, וזה אומר שארצות הברית תהיה חייבת ליזום אותו, ככל הנראה במקביל לאחרים — האירופים, הקוורטט הערבי (מצרים, ירדן, איחוד האמירויות וסעודיה). הם יצטרכו להביא את שני הצדדים להבין שעליהם למצוא דרך להיפגש כדי להיפרד. ישראל תצטרך לעבוד קשה, בשיתוף הקהילות האזוריות והבינלאומיות, כדי לייצר את התנאים לצמיחתה של הנהגה חדשה בעזה, כדי שחמאס לא יוכל לחשוב שהוא יכול פשוט לחזור למשול שם".
הפלסטינים הם החזית הבוערת כרגע, אבל לא היחידה. מה לגבי חזבאללה ואיראן?
"כולם יודעים שחזבאללה הוא איום גדול בהרבה מחמאס. המטרה שלו זהה לזו של חמאס — הוא היה רוצה לראות את ישראל נעלמת, אבל בינתיים הוא רוצה לגרום לה אי־נוחות. ותראי מה קורה: האוכלוסייה שלכם בצפון עברה דרומה, כלומר גבולות ישראל התכווצו עוד לפני שיש איזשהו משא ומתן. אין לך גבול בטוח בעזה כרגע ואין לך גבול בטוח בצפון".
מה עושים עם זה?
"העניין הקריטי לישראל בשנה הקרובה הוא להציג די הרתעה ונחישות בצפון כדי לאכלס מחדש את קריית שמונה, מטולה ושאר היישובים שם, להיות מסוגלת לומר לתושבים בכנות: 'המדינה מסוגלת להגן עליכם'. חלק מזה יהיה הגנה פסיבית — מקלטים טובים יותר, גדרות טובות יותר — וחלק מזה יצריך תוספת כוחות צבאיים. לא יהיה אפשר לדלל את מספר החיילים שם. צריכים להיות שם יותר כוחות ביטחון ומודיעין, ובתקווה הדברים האלה יעבירו לחזבאללה את המסר שלא כדאי לו להתחיל משהו, ולציבור הישראלי את המסר שצה"ל ואנשי המודיעין מוכנים לכל תרחיש".
ומה לגבי איראן?
"הממשלה הישראלית צריכה להחליט בשנה הקרובה אם להמשיך בגישתו של נתניהו מהעשור האחרון, של דחיית כל אפשרות לדיפלומטיה עם איראן, או לקבל את העובדה שדיפלומטיה יכולה לייצר הסכם, שאומנם לא יהיה מושלם, אבל עדיין יהיה טוב יותר מהסטטוס קוו. ההסכם של המעצמות על תוכנית הגרעין האיראנית (JCPOA) מ־2015 עבד — הוא לא היה מושלם, היו לו הרבה חסרונות, כולל מגבלות הזמן, אבל בשורה התחתונה, התוכנית האיראנית נעצרה לשלוש שנים, וחלק גדול ממנה אפילו נסוג. אבל אז הנשיא הטיפשי (foolish) שלנו דונלד טראמפ חזר בו מההסכם, לאחר שנתניהו דחק בו לעשות זאת. עכשיו ישראל צריכה לשנות כיוון — קבלו את העובדה שדיפלומטיה קשוחה ככל הנראה תניב תוצאות טובות יותר מגרעין איראני".
ואם נחזור לזירה הפלסטינית, מה הם צריכים לעשות?
"חשבון נפש. אף שהרשות אינה חלק מהמלחמה הזו, היא בקושי מושלת בגדה, ובקושי עושה את מה שנדרש ממנה כדי להפוך למדינה. זה חבל, כי ב־2011, כשסלאם פיאד היה ראש הממשלה שם, הבנק העולמי וקרן המטבע הבינלאומית הצהירו שפלסטין מוכנה להיות מדינה, לו רק היה הסכם להקמתה. ב־12 שנה האחרונות הרשות נעה בדיוק בכיוון ההפוך. אז בחשבון הנפש שלהם הם צריכים לשאול את עצמם — מה עשינו שהביא אותנו למצב הזה? למה איבדנו את אמון הציבור? איך איבדנו את עזה? למה לא הגבנו ליוזמות ישראליות ואמריקאיות, גם אם הן לא היו מושלמות? הן היו צריכות לזכות לתגובה, וזה היה מוביל לדיונים ומשאים ומתנים נוספים".
אבל לא רק הפלסטינים צריכים לשאול את עצמם שאלות, הוא מדגיש. "אם את רוצה לדעת איפה שני הצדדים יהיו בעוד שנה — אז בתקווה בחשבון נפש מתקדם. הוא נדרש גם מישראל. ישראל טובה מאוד בוועדות חקירה, ואני אומר את זה בכבוד גדול, כי רוב המדינות לא עושות את זה, הן מטאטאות את הבעיות שלהן מתחת לשטיח וממשיכות הלאה. ועדות חקירה הן דבר בריא, אבל זו שתגיע אחרי המלחמה תהיה מאתגרת ביותר, מכיוון שיידונו בה לפחות שלושה תחומים עיקריים שבהם ישראל נכשלה. התחום הקריטי ביותר הוא הפוליטי — לא רק מה שהקבינט וראש הממשלה ידעו, ומתי הם ידעו, אלא גם, וחשוב בהרבה, איזו מדיניות הוביל ראש הממשלה במשך 12-10 שנים, מדיניות שהעצימה את חמאס על חשבון אש"ף, וכיצד הוא סבר, לנוכח המצע של חמאס והמעורבות שלו בטרור מאז הקמתו, שהארגון הזה הוא פרטנר עדיף לישראל?".
לך יש הסבר לזה?
"מעולם לא היתה לו כוונה לייצר פתרון של שתי מדינות, והיתה לו כוונה לבסס את התנאים לסיפוח של חלק מהגדה אם לא כולה. ואם אתה רוצה שחמאס יהיה הפרטנר שלך אז אתה מתעלם ממה שחמאס עושה וממה שהמומחים אומרים לך עליו, כי אתה רוצה שהם יהיו הפרטנר שלך, ואתה רוצה לחסל את הרשות הפלסטינית".
צילום: אוראל כהן
קוראת התיגר
רונית לוין־שנור
"צריך עכשיו פסגה בינלאומית כדי לבנות סביבנו קואליציה מתונה"
ד"ר רונית לוין־שנור אינה מומחית לענייני המזרח התיכון. היא בכלל משפטנית שמתמחה בקניין, חברה ופוליטיקה. אבל בשבוע הראשון למלחמה היא הבינה, עם חוקרות אחרות מתחומים מגוונים, שאי אפשר להותיר את השיח רק בידי גברים מתחומי הביטחון והממשל, ושכדי לחשוב על העתיד של ישראל נדרשים עוד נקודות מבט ועוד קולות, איכויות ניתוח מגוונות שמתבססות על דיסציפלינות שונות — ונשים. הרבה נשים. כך נולד פורום "היום שאחרי המלחמה", שמבקש לקדם מחשבה על תוכנית מדינית כוללת, בשיתוף מדינות נוספות, וכולל 43 חוקרות וחוקרים מובילים מתחומים שונים שמגבשים ניירות עמדה ומקיימים הרצאות בנושא.
מתוך הגישה הזאת, גם ההסתכלות שלה על עתיד הסכסוך והאזור בכלל מבקשת קודם כל לחשוב אחרת, ובאופן יותר הוליסטי. "אנחנו לא יכולים לחפש פתרון על המדף", היא מבהירה. "יש פה דהירה לשימוש בפתרונות קיימים וזאת טעות. תפסיקו לדבר באותה שפה, באותם סלוגנים, זה לא נראה לי העניין עכשיו אם זו מדינה אחת או שתי מדינות, זה כאילו להיתפס ברמת הסלוגן ואז להיתקע שם. אנחנו צריכים לחיות יחד בביטחון, ההבטחה של ביטחון ישראל היא האחריות שלנו, ואנחנו צריכים להפוך כל אבן כדי להגיע לזה. ואנחנו לא יכולים לקבל מהאמריקאים את התמיכה, את הביטחון, את המימון, את העזרה עם החטופים — ולא לשתף פעולה עם הציפיות שלהם מאיתנו במישור המדיני. והם בהחלט מצפים מאיתנו לגבש תוכנית מדינית ולתכנן את עתיד האזור. אנחנו לא יכולים לעבוד עליהם".
אז איך צריך להסתכל על הדברים אחרת?
"בתוך אותו מאבק בין־צירי שהזכרתי. האינטרסים של המדינות המתונות — ירדן, סעודיה, מצרים, בחריין, מדינות המפרץ — הם מתינות והתרחקות מאיראן. אבל במלחמה עכשיו אנחנו עלולים לאבד אותן ולהישאר לבד, וזה עניין מרכזי כששואלים איפה נהיה בעוד שנה — האם נהיה לבד או חלק מקואליציה? המטרה שלנו היא כמובן להיות חלק מקואליציה אזורית ובינלאומית. זה הסיפור הגדול: אם אנחנו מצליחים להתחבר לציר המתון, ואם אנחנו מצליחים לחבר אליו גם את הפלסטינים, או שהם יתחברו לציר האיראני".
"כל יום שיש בו אירועים הומניטריים קשים או אמירות מטומטמות של פוליטיקאים ישראלים מרחיק אותנו מפסגה בינלאומית, אבל היא האפשרות היחידה שיש לנו כדי להרגיע את האזור ולהרחיק את איראן"
ונניח שמקיימים מפגש פסגה של מדינות הציר המתון, כפי שהצעת, איך את רואה את מדינות ערב מחזקות את הציר הזה?
"כל יום שיש בו אירועים הומניטריים קשים או אמירות מטומטמות של פוליטיקאים ישראלים מרחיק אותנו מפסגה כזאת, אבל היא האפשרות היחידה שיש לנו, כי היא תכניס לתמונה את המדינות האלה, עם מחויבות להרגיע את האזור ולהרחיק את איראן. אנחנו לא צריכים לבקש מהן טובות — יש להן הנכונות לכך, הן רוצות את זה, כי גם הן לא רוצות השפעה איראנית אצלן, מיליציות בשטחן. למעשה למדינות האלה יש יותר אינטרס שזה יקרה מלפלסטינים. זה מה שכל כך עצבן את חמאס, שפתאום הם לא בראש סדר העדיפויות, למדינות האלה יש אינטרסים אחרים לקדם".
האינטרסים לא חד־משמעיים. אפשר למשל לכלול את קטאר במדינות המתונות, אבל היא מארחת מנהיגי חמאס ונמצאת בקשרים הדוקים עם הארגון, וערב הסעודית שבקשר עם האיראנים.
"נכון שיש קונפליקט של אינטרסים. ולכן אני חוזרת ומחדדת כמה חשוב שנפעל לגייס את הקואליציה הזו ולא ניתן לה להתרחק מאיתנו. זה בדיוק העניין. אלה מדינות שהאינטרסים הראשונים במעלה שלהן הם היציבות השלטונית והרווחה הכלכלית, והדנ"א שלהן לא שולח אותן להזדהות אוטומטית עם שיעים או ג'יהאדיסטים. זה נכון לגבי קטאר, ערב הסעודית, גם לבנון. אז אנחנו חייבים להביא לפה את הכוחות החזקים ממדינות המערב וממדינות ערב כדי לייצר ציר של התנגדות לאיראנים ולהרחיק את הטרוריסטים. זו ההזדמנות, וכן, יש גם סיכון, בגלל האינטרסים המנוגדים".
יכול להיות בכלל פתרון לסכסוך הזה? בבסיסו הוא הרי מאבק על טריטוריה.
"הסכסוך הוא לא רק על טריטוריה, הוא גם על נרטיב, על זכות, על מולדת, על היסטוריה ועל עתיד. את כל הדברים האלה אפשר לפתור יחד רק בשיתוף פעולה, לא בשום דרך אחרת. אבל כן, טריטוריה היא אכן המשאב במחסור. אנחנו כמעט שלא יכולים להגדיל אותה. אפשר לבנות קצת איים מחוץ לעזה, ולקטארים יש ניסיון בזה, אבל השאלה היא לא רק כמה משאב יש אלא גם איך מנצלים אותו. אני מכירה את זה כמומחית לסכסוכי משאבים, וסכסוכים טריטוריאליים הם סכסוכי משאבים. איך את משתמשת במשאב שיש לך ואיך השותף שלך משתמש בו — אלה שני פרמטרים שמשפיעים מאוד על פתרון סכסוכים. ואם עובדים יחד, אפשר להרחיב את מגוון הפתרונות, להגדיל את השימוש במשאב שחולקים".
צילום: Lloyd Wolf
ההיסטוריון
מרטין קרמר
"בעוד שנה עדיין נהיה בעזה. אנחנו היחידים שיכולים לספק שם ביטחון"
בשעה שחלק מהמומחים מרחיקי ראות, מדברים על שיתופי פעולה, על יצירת קואליציות בינלאומיות ארוכות טווח, ד"ר מרטין קרמר מבקש להזכיר את המציאות של הזמן הקרוב, הטווח הלא כל כך קצר. "מי שישלוט בעזה בעתיד הוא מי שיוכל לספק מענה ביטחוני ברמה שתאפשר את החזרה לשגרה בעוטף עזה, ולדעתי ברור שבעוד שנה אנחנו עדיין נספק את זה בעצמנו", אומר קרמר, היסטוריון של המזרח התיכון באוניברסיטת תל אביב ובמכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון.
על פני פרק זמן כזה, אין אפשרות להיעזר בכוח רב־לאומי או בגורמים זרים אחרים?
"צריך להיות כסף מהאמירויות, למשל, מימון שיחליף את זה שהגיע מקטאר. זה חיוני. אבל לא הייתי רוצה לראות אנשים מהאמירויות, קטאר או מדינה ערבית אחרת ממש בתוך עזה, כי זה יוסיף קושי ליחסים שלנו עם המדינות האלה, יחסים שאנחנו צריכים לשקם ולקדם. עדיף שהן יסתכלו מבחוץ ולא יפעלו בפנים".
וגופים לא־ערביים?
"אני משער שאין גורם לא־ערבי שירצה לפעול בשטח מול חמאס, אבל במצב של משבר הומניטרי לא מן הנמנע שהקהילה הבינלאומית תכניס מנגנון סיוע שיצריך הגנה בינלאומית".
"כל אלה שאומרים 'אנחנו צריכים ליישב את גוש קטיף מחדש, לדחוף את העזתים לתוך מצרים' - אנחנו נשמע את הקולות האלה יותר ויותר, והם גם יהיו הראשונים שינסו לפעול ברצועה. צריך לעצור אותם כי הם יחלישו אותנו"
אם נחזיק עכשיו בעזה במשך שנה, זה לא עלול להוביל כבר לחזרה מלאה שלנו לשם, אפילו מכוח האינרציה ובלי תוכנית ליום שאחרי?
"צריך למנוע מצב שבו גורמים ישראליים מטרפדים חשיבה לטווח ארוך על מה שיהיה אחרי. כל אלה שאומרים 'אנחנו צריכים ליישב את גוש קטיף מחדש, לדחוף את העזתים לתוך מצרים' — אנחנו נשמע את הקולות האלה יותר ויותר, כי לאנשים האלה כן יש חזון ברור של היום שאחרי. הם גם יהיו הראשונים שינסו לפעול ברצועה, והממשלה הנוכחית לא בהכרח תוכל לעמוד בלחצים האלה ולעצור אותם. וככל שנראה הישגים של גורמים כאלה, זה יחליש אותנו מול מדינות ערב, וחשוב מכך — מול ארצות הברית. הנשיא ג'ו ביידן ומזכיר המדינה אנתוני בלינקן אמרו מפורשות: 'לא יהיה שום שינוי בטריטוריה של עזה'".
בעוד שנה יש בחירות בארצות הברית. מה יקרה אם הנשיא לא יהיה ביידן?
"עדיין תהיה לנו תמיכה מסיבית של הקונגרס, ואני לא מאמין שיהיה נשיא לא אוהד לישראל".
ומול הרשות הפלסטינית מה עלינו לעשות?
"אני סקפטי מאוד לגבי היכולת שלנו להנדס פוליטיקה ערבית. ניסינו את זה לא פעם ולא פעמיים, עשינו את זה במלחמת לבנון הראשונה וזה היה כישלון טוטלי, ניסינו את זה עם הפלסטינים אחרי 1967 כשניסינו לטפח מנהיגות מקומית והגענו למסקנה שהמנהיגות המקומית הזו לא יכולה לעמוד מול מנהיגות אש"ף בחוץ, ולכן הגענו להסכמה עם מנהיגות אש"ף בחוץ. וכמובן אחרי כל ההבנות עם חמאס ראינו שגם שם לא יכולנו להנדס את התודעה של הצד האחר, זה פשוט לא אפשרי. אז אנחנו צריכים לצאת מנקודת הנחה שכל ניסיון שלנו להנדס את התודעה שם לא יעמוד בציפיות. לכן אנחנו צריכים להשאיר את העניין הביטחוני בידינו עד שנוכל אט אט להעביר חלק מהאחריות הזו לגורם אחר".
איזה גורם אחר?
"נצטרך להמתין ולראות. הפוליטיקה הפלסטינית בעזה תשתנה, כמו הפוליטיקה שלנו, ומאותה הסיבה: אכזבה וכישלון. נצטרך להישאר עם יד על הדופק, ולחפש שותפים, אם וכאשר ירימו ראש".
צילום: Lloyd Wolf
הקול הערבי
ריית אל־עומרי
"חיסול חמאס טוב לא רק לישראל, הוא יחזק את היציבות בכל האזור"
בעוד אחרים מיטיבים להבין את החסמים הישראליים בדרך ליום שאחרי ואת הקשיים הבינלאומיים, ריית אל־עומרי (Ghaith Al-Omari) מתעכב על הקשיים בצד הפלסטיני. הוא משפטן בכיר שהיה חבר בצוותי המשא ומתן של הרשות הפלסטינית במשך השנים, וכיום הוא עוקב אחר הנעשה באזור ממכון וושינגטון למדיניות המזרח התיכון. בשורה התחתונה, הוא אומר, מעבר לכל הדיבורים על הסדרים ארוכי טווח, כרגע אין מי שייקח אחריות על עזה.
מה זה אומר? מה יקרה ביום שאחרי המלחמה?
"נדרשת תקופת מעבר, שבה צד שלישי ימשול בעזה עד שהיא תוכל להשתקם ולהציג מנהיגות מקומית. מדובר בקואליציה של מדינות, בהובלת ארצות הברית ועם מדינות מערביות וגם מדינות ערביות שמתנגדות לחמאס וחולקות חזון של מזרח תיכון שליו. תקופת מעבר כזאת תימשך שנתיים עד ארבע שנים, עד לבחירות. זה יאפשר להצמיח שם מנהיגות מקומית כחלופה לחמאס, כי כרגע אין כזאת".
הרשות הפלסטינית לא יכולה להיכנס לתמונה?
"לא כרגע, כי נדרש שיקום של הרשות, כדי שתהיה לה לגיטימציה בציבור שלה. ישראל צריכה לעזור בזה, כדי שמנהיגי הרשות יוכלו להראות ששיתוף פעולה עם ישראל משיג משהו, אבל במקביל נדרש כמובן שינוי ברשות, היא לא יכולה להמשיך להיות מושחתת. כבר למדנו מהאביב הערבי ששחיתות וממשל גרוע מייצרים חוסר לגיטימיות. בעבר, כשלרשות היתה יותר לגיטימיות בציבור, חמאס היה פחות פופולרי, אפילו חלש. זה עובד גם לכיוון ההפוך — אם ימוטטו את חמאס אבל לא תהיה לו אלטרנטיבה, כל המאמץ היה לריק".
אל־עומרי מסביר ש"כל המערכת הפוליטית הפלסטינית עוצבה כדי לא לייצר מנהיגים, זו המדיניות של מחמוד עבאס (אבו מאזן, נשיא הרשות), לוודא שלא יקומו לו יורשים. בכל פעם שמישהו צובר מעט כוח הוא מיירט אותו. במובן הזה עבאס וביבי דומים מאוד. אז כיום אין פוליטיקה פלסטינית. וזה מה שאיפשר את הצמיחה של חמאס. ועכשיו יהיה צריך לפתוח את המרחב הפוליטי כדי שיקומו מנהיגים חדשים. יש כבר מי שמנסים למצב את עצמם ככאלה — סלאם פיאד, מוחמד דחלאן. אבל כדי לאפשר זאת צריך רפורמות. זה הבסיס להכל, לצד שיקום הרעיון של שיתוף פעולה".
מה יכול לגרום לרפורמות להתרחש?
"מנהיגי הרשות לא יפעלו לבד, כדי לשקם את הרשות נדרשת קואליציה בינלאומית בהובלת ארצות הברית, שתגרום לה להבין שאו שהם יעשו רפורמה או שהם לא יקבלו שום תמיכה פוליטית או כספית".
יש לזה היתכנות בצד הפלסטיני? בשטח?
"יש כישרון שיכול להצמיח מנהיגות, ויש סקטור פרטי שרוצה לעשות עסקים עם מדינות המפרץ. ואני מאמין שגם החשיבה של עבאס תתרכך, שהקשיחות שלו כלפי המדינות בהסכמי אברהם תחלוף. ישראל והרשות מתמודדות עם איומים משותפים וצריכות להבין יחד איך להתמודד איתם, ולמנף את שיתוף הפעולה בעזרת מדינות הסכמי אברהם. זה נוגע לא רק לביטחון אלא גם לעניינים אזרחיים, למשל סוגיות בריאות".
ובמבט גלובלי יותר, מה ישתנה במערך הכוחות?
"עם המדינות של הסכמי אברהם לא ישתנה הרבה, כי האינטרסים שלהן לא השתנו. אני חושב שגם הסעודים יחזרו למו"מ עם ישראל, כי גם האינטרסים שלהם לא השתנו. אבל במו"מ הזה הסוגיה הפלסטינית תהיה נוכחת יותר. 7 באוקטובר הזכיר גם לישראלים, גם לערבים וגם לאמריקאים שאי אפשר להמשיך להתעלם ממנה, להמשיך לחיות במדינת תל אביב ולהעמיד פנים שהפלסטינים לא קיימים. הם יהיו בכל עסקה".
אבל עם איזה פתרון?
"כרגע אין לנו פתרונות, וברור שהפתרונות שיהיו יהיו מסובכים מבעבר. מה שכן, כאמור חוץ מרפורמה ברשות ברור שחייבים יותר שיתופי פעולה אזרחיים".
מה זה אומר?
"צריך לשכנע צעירים ישראלים ופלסטינים ששיתוף פעולה יכול להניב פירות. אפשר לעשות זאת למשל בנושא האקלים, ליצור שיתופי פעולה כלכליים, ולשלב בהם את מדינות המפרץ. למשל, הירדנים מייצרים חשמל סולארי, הישראלים מתפילים מים, ומדינות המפרץ מחפשות השקעות כאלה. ולתוך זה אני מאמין שגם הסעודים ייכנסו, זה רק עניין של זמן".
ומה לגבי איראן?
"היא הגורם המרכזי לחוסר היציבות בכל האזור. למשל, אין לה בעיה עם ירדן, ובכל זאת היא מנסה לערער את היציבות שם. יחסי החוץ שלה מבוססים על שיבוש. מתחילת המלחמה צצו מיליציות פרו־איראניות על גבול ירדן־עיראק. גם הסחר של הקפטגון (סם שנפוץ בקרב ארגוני טרור באזור ושימש מחבלי חמאס גם ב־7 באוקטובר) קשור לאיראן. וגם בגלל זה צריך להביס את חמאס. זה טוב לא רק לישראלים אלא גם לאזור כולו".
בהקשר של חוסר היציבות בירדן, אגב, הוא מציין גם את התרומה הישראלית. "נתניהו לקח את ירדן כמובנת מאליה, זלזל בה ובשיתוף הפעולה איתה, וגרם נזק אדיר ליציבות. ההתנגדות לקשרים עם ישראל גוברת ומחזקת את האחים המוסלמים. וזה מדאיג גם את מדינות המפרץ. אז צריך לשים פוקוס גם על ירדן וגם על היציבות בה, וזה אינטרס משותף של כל מדינות האזור".
צילום: באדיבות המצולם
פעיל השלום
גרשון בסקין
"נחוץ בעזה כוח רב־לאומי ערבי, בתמיכה בינלאומית"
לצד הצורך בהמשך הפעילות הצבאית, בדיפלומטיה בינלאומית מורכבת ובעיקר בשינוי תודעה אצל מקבלי ההחלטות, יש עוד שינוי עמוק שצריך להיעשות — בפסיכולוגיה של הציבור. ד"ר גרשון בסקין קורא לזה "רגע בלפסט", כפי שהיה רגע, ובעצם תהליך, שאיפשר שינוי גישה בנוגע לסכסוך האירי. "יהיה רגע שבו הכאב בשני הצדדים יהיה כל כך גדול שלא יהיה אפשר לשאת אותו", הוא אומר, "וצריך להתפכח מהאשליה שאפשר לכבוש עם אחר, לכלוא מיליוני אנשים בכלוב אחד גדול, ולזכות בשקט, זה פשוט לא עובד".
ואחרי רגע ההתפכחות, מה עושים? בסקין — מומחה לפוליטיקה ולהיסטוריה של המזרח התיכון, שניהל קשרים עם הפלסטינים במשך השנים, היה מעורב במגעים שונים ובין השאר היה אחד המתווכים בעסקה לשחרור גלעד שליט — גיבש בשבועות האחרונים, עם פעילי שלום משני הצדדים, מסמך עמדות ל"יום שאחרי מחר". לפי התוכנית, הרשות הפלסטינית תוביל את המהלכים לייצוב עזה, תוך רפורמות עמוקות בשלטון אצלה, כולל בחירות; הרשות תוביל כוח רב־לאומי שיוצב ברצועה עם מנדט מוגבל מטעם מועצת הביטחון של האו''ם, עד הקמת שלטון מקומי יציב; מדינות העולם יתגייסו לתהליך שלום בדרך לשתי מדינות, וגם לבנייה מחדש של הרצועה ולמימון פיתוח כלכלי.
במקביל לתהליך הזה הוא סבור שברשות הפלסטינית נדרשות רפורמות עמוקות, ובעזה "נחוץ כוח רב־לאומי ערבי, עם כל מדינה שמוכנה להשתתף, בהסכמה ישראלית ועם תמיכה ודחיפה של האמריקאים". כדי שכל זה יתאפשר, אומר בסקין, "צריך שישראל תנצח במלחמה, שיחסלו את ההנהגה הצבאית והפוליטית של חמאס ואת התשתיות והנשק של הארגון, וצריך שהיציבות בירדן, במצרים ובגדה תחזיק מעמד. אבל ישראל חייבת להודיע שאין בכוונתה להישאר בעזה. אם היא תישאר שם המקום יהיה כמו דרום לבנון אחרי 1982. והיא צריכה לעבוד עם ההנהגה של מה שהיתה פעם קהילת אנשי העסקים בעזה — לעבוד עם אלו שדורשים רפורמות ברשות".
צילום: אוראל כהן
הביטחוניסט
שאול אריאלי
"צריך לחזק את הרשות ולסיים את הסכסוך, זה ירגיע גם את איראן וחזבאללה"
גם אם נהיה כעת שנה בעזה כדי להבטיח את הביטחון, ד"ר שאול אריאלי משוכנע שצריך במקביל לבצע מהלכים ארוכי טווח. אריאלי היה מח"ט עזה הצפונית, שימש סגן המזכיר הצבאי לראש הממשלה ולשר הביטחון בשנים 1999-1997 ועמד בראש המינהלת להסכם הביניים בגדה תחת ראשי הממשלה יצחק רבין, שמעון פרס ונתניהו וראש המינהלת להסדר הקבע תחת אהוד ברק. כיום, במקביל להובלת קבוצת המחקר תמרור באוניברסיטת רייכמן, הוא פעיל גם בפורום "היום שאחרי המלחמה", ויש לו משנה סדורה למה צריך לקרות עוד בזמן המלחמה, כדי שנגיע ליום שאחרי. לדבריו, בטווח הקצר דרושה פעילות צבאית ל"הרס מוחלט של היכולות הצבאיות והשלטוניות של חמאס ברצועה", אבל המבטים לטווח הבינוני והטווח הארוך, לדידו, מחייבים דיפלומטיה מורכבת יותר.
"בטווח הבינוני ישראל צריכה לחזור לבנות מחדש את הפרטנר המתון והשפוי שמייצג את העם הפלסטיני, פת"ח, וצריך להתחיל עם זה כבר עכשיו", הוא אומר. "צריך להבין שזה הפרטנר האפשרי, משום שהוא מקבל את ההחלטות הבינלאומיות שמאפשרות לישראל לשמור על האינטרס היסודי שלה, להיות מדינה דמוקרטית בעלת מאפיינים יהודיים וחברה במשפחת העמים".
איך אפשר כבר עכשיו לחזק אותם?
"באמצעות שורה של צעדים טריטוריאליים שיעניקו להם הישגים שיוצגו לחברה הפלסטינית. ברגע שיהיו הישגים כאלה, למשל העברת שטחי C למעמד של B או A, הם יוכלו לנצח בבחירות לפרלמנט ולנשיאות, וזה ייתן להם לגיטימציה לחדש את המו"מ עם ישראל ולספוג בו ויתורים כואבים. ויותר מזה — זה יאפשר לרשות לחזור לנהל את עזה. היא לא יכולה לעשות זאת על בסיס הכידונים הצה"ליים, זה לא יעבוד. ואז היא גם תוכל להזמין לעזה כוח ערבי בינלאומי בדרך ללקיחת העניינים לידיים".
ומה צריך לעשות במחשבה על הטווח הארוך?
"ליצור בסיס מדיני ליישוב הסכסוך. כיום הפלטפורמה לעשות את זה היא יוזמת הליגה הערבית מ־2002 שאושררה מדי שנה מאז. וגם המהלך הזה צריך להתחיל כבר עכשיו, כי הוא תנאי ללגיטימציה להמשך הפעילות שלנו בעזה ולהתגייסות הרשות לקחת את האחריות שם".
וזה יכלול ויתורים כואבים שהזכרת. מה הם?
"זה כמה שנים שאני מקדם הצעה לגבול סופי בינינו, שאני קורא לה 'גבול יציב'. היא כוללת חילופי שטחים של פחות מ־4%, ותאפשר לישראל לספח שטחים שבהם גרים 80% מהישראלים מעבר לקו הירוק. מדובר במדינה פלסטינית מפורזת שלא יכולה לכרות בריתות צבאיות עם ארגונים עוינים לישראל — הפלסטינים הסכימו לזה כבר ב־2008 וזה מופיע גם במסמכים שמציגים את עמדתם בשנים האחרונות. גם את נושא הפליטים אפשר לפתור, באמצעות חזרה סמלית ביותר וחסרת כל משמעות מבחינה דמוגרפית, ובעיקר פיצוי, כמו בהחלטה 194 של האו"ם. ובנושא ירושלים מדובר בחלוקה על בסיס הדמוגרפיה — שכונות ערביות יילכו לפלסטין, שכונות יהודיות יילכו לישראל, ויונהג סידור מיוחד עבור האגן ההיסטורי והמקומות הקדושים".
"אם לא נפעל לטווח הרחוק נמצא את עצמנו מאבדים את התמיכה האמריקאית ונכנסים לאותה מערבולת של מלחמה אזורית, על כל ההשלכות שלה"
התוכנית שלך מפורטת מאוד, אבל ספק אם אפשר להוציא אותה לפועל כעת. אז מה יקרה?
"אם ישראל לא תקדיש את 2024 לטיפול במהלכים בשלושת טווחי הזמן האלה, אנחנו נהיה במצב נוראי. אם לא נסיר את חמאס מעל גבולנו תושבי העוטף לא יחזרו לבתים שלהם, וזה גם ישפיע על מידת הנכונות של תושבי הצפון להישאר שם. אם לא נבנה פרטנר פלסטיני ונמשיך בסטטוס קוו המזויף נידרדר מחדש לסיכון למלחמת אזרחים. ואם לא נפעל לטווח הרחוק נמצא את עצמנו מאבדים את התמיכה האמריקאית ונכנסים לאותה מערבולת של מלחמה אזורית, עם חזבאללה, איראן ואחרים, על כל ההשלכות שלה".
ומה לגבי חזבאללה ואיראן?
"לב העניין הוא הסכסוך הישראלי־פלסטיני, כך שברגע שאתה מסדיר אותו אתה שומט את השטיח תחת המעורבות של איראן, שטוענת שהיא דואגת לאינטרסים הפלסטיניים, מה שכולם יודעים שהוא קשקוש. וצריך גם לזכור שאיראן חברה בארגון לשיתוף פעולה אסלאמי, שאימץ גם הוא את יוזמת הליגה הערבית, וגם היא אמרה שאם ישראל תקבל את יוזמת הליגה הערבית היא לא רק תחתום על הסכם שלום עם 22 מדינות ערב אלא גם עם 56 המדינות המוסלמיות ובכללן איראן. ברור לגמרי שכמו שאיראן פעלה לטרפד את ההסכם הסעודי־האמריקאי ולנוכח המעורבות שלה במה שקורה היום היא בטח תנסה לטרפד גם יוזמה לסיום הסכסוך, אבל אני חושב שאם לתהליך תהיה חסות של ערב הסעודית, האמירויות, מצרים, ירדן וכמובן ארצות הברית ואירופה, האיראנים לא יוכלו לעשות כלום. וזה נכון גם לגבי חזבאללה — אם נסדיר את העניין הפלסטיני חזבאללה יאבד המון מכוחו, ובסוף הטענה שלו תהיה על אותן 14 נקודות מחלוקת שיש בגבול. ואותן יהיה אפשר להסדיר עם ממשלת לבנון, בניגוד לעמדתו של חזבאללה".
