/// אישור התקציב מחייב מחאה חסרת תקדים /// גיבוש התקציב הוא עדות לכישלון הגורף של הממשלה /// סעיפי התקציב מוכיחים שגם בחרדים הם פוגעים /// והתקציב הבא חייב לכוון למטרות אחרות לגמרי
הממשלה אישרה השבוע את תקציב 2023. זה היה אמור להיות אירוע טכני בעיקרו, שמגדיל את התקציב דרמטית בגלל הוצאות המלחמה. זה מה שהיה צריך לעשות, זה המהלך ההגיוני, והוא היה מתקבל בהבנה בקרב כל הגופים הבינלאומיים, כולל אלה שקובעים כמה ריבית ישראל תשלם על ההלוואות שהיא לוקחת כדי לממן את התוספת הזו. במקום זה קיבלנו תקציב שבו מיליארדי שקלים הולכים על שוחד פוליטי, ואין להם שום קשר למלחמה. כלום. זה כל כך מכעיס. הזעם אדיר.
אבל אחרי הזעם הגיע העצב. עצב עמוק על כך שאלה הם המנהיגים שלנו, אנשים בלי מצפן מוסרי, בלי שיקול דעת נקי, בלי אמפתיה לרוח הציבורית, ובלי הערכים הכל כך בסיסיים שנדרשים כדי לדלג, בשעה הקשה ביותר של ישראל, על הזרמת כספים לטהרת המשפחה ועל תוספות תקציב של יותר ממיליארד שקל לאברכים. העצב הזה מובן, אבל הוא מסוכן, כי הוא עלול להתחלף בייאוש עמוק. איזה סיכוי כבר יש לנו עם פוליטיקאים כאלה, שממשיכים לפעול בזדון, לשקר לנו ש"ביחד ננצח" בעודם מתגמלים בעוד כסף את אלה שבכלל לא מתגייסים. הייאוש הזה צריך להתחלף מהר בפעולה, לקחת את הזעם ולהתחיל לעשות איתו משהו, במחאה ציבורית, ברחובות, בתקשורת, ברשתות, ובהיקף כזה שהמחאה נגד ההפיכה המשפטית תתגמד לידו. כל הציבור הישראלי צריך להיות חלק ממנה, למעט השוליים הסהרוריים, וצריכה להיות לה מטרה אחת: לשלוח את כל מי שבמקום להזרים את כל הכסף למלחמה ולשיקום הנפגעים ועוטף עזה העדיפו לתת ולקבל שוחד פוליטי. רק אחרי שהם ילכו יהיה אפשר להתחיל לדבר על אמון הציבור במדינה, ולהעניק לציבור הזה, שגם זו מלחמה על חייו, מנהיגים ראויים יותר.
/// גולן פרידנפלד
"התקציב לא היה מוסכם מקצועית, וזה בסדר", אמר שר האוצר בצלאל סמוטריץ' דקות לפני ההצבעה בממשלה. מאז 7 באוקטובר הוא מנהיג "מדיניות כלכלית מרחיבה", כלשונו, אבל למעשה היא מדיניות צרת אופקים, כזאת שבמודע פועלת נגד המלצות אנשי המקצוע ומתמסרת רק לפוליטיקה הקטנה, הקטנונית, הרגעית. כך קיבלנו תקציב שלא רק מפזר כספים פוליטיים בזמן מצב חירום לאומי, אלא בעיקר מוכיח שוב שראש הממשלה, שר האוצר והשרים האחרים לא מבינים מה קורה. המשבר הכלכלי כבר בדרך, אין על כך ויכוח. החוב הממשלתי תופח. הכנסות המדינה ממסים בצניחה. תחזיות הצמיחה היותר אופטימיות מעריכות שהכלכלה הישראלית תעמוד במקום במשך שנתיים, הפסימיות מדברות על נסיגה. ובמצב הזה, במקום להזרים כספים לסעיפים מעודדי צמיחה, הממשלה משלמת לאברכים ולמרכז מורשת של רחבעם זאבי. הגישה הזאת — התעלמות מכל האזהרות, עיוורון מוחלט למצב האמיתי, זלזול מכוון באנשי המקצוע, זחיחות מבהילה, העדפת מטרות מטורללות על צרכים קיומיים שנזעקים מהשטח — הובילה אותנו למצב המבעית שבו אנחנו נמצאים היום. אין לנו פריבילגיה לחזור על כל הטעויות האלה גם עם כלכלת ישראל.
/// יובל שדה
אלמלא היה מדובר בימי מלחמה, ההצבעה על התקציב השבוע היתה מוציאה לרחובות מאות אלפי אזרחים שיזעקו נגד כ־5 מיליארד שקל של כספים פוליטיים. עכשיו זה לא יכול לקרות, אף שבעיצומה של מלחמה שעלותה נאמדת ב־200 מיליארד שקל לפחות, וכשכל שקל חיוני לביטחון, לשיקום, לרווחה, לבריאות — התקציב הזה צורם עוד יותר. צריך חוצפה בלתי נתפסת כדי להעביר סעיפים לעוד ועוד גופים שאינם מעורבים ברווחה, אינם תומכים בביטחון ובמלחמה, רבים מהם גם לא תומכים בצמיחה ובכלכלה.
כשצוללים לסעיפים הקטנים בתקציב מתקבלת תמונה עוד יותר מקוממת. כי לא נעשה קיצוץ רוחבי, ויש מטרות מיותרות שהמימון שלהן גדל, וכאלה שהמימון שלהן לא קוצץ (או לא קוצץ מספיק), ומתברר שיש גם סעיפים חשובים שדווקא בהם נעשה קיצוץ. כך למשל בעוד המרכז למורשת רחבעם זאבי זכה לתוספת תקציב גדולה, וכך גם מנהרת הכותל, הממשלה הזאת קיצצה במימון כפרים לנוער בסיכון (כמעט שליש נחתך) והרשות למלחמה בעוני (כנ"ל), למשל. ומתברר שאפילו כשהכסף כבר מגיע למגזרים תומכי הממשלה, מצליחים לחלק אותו לא נכון. כך, התקציב למיזם שמכשיר נשים חרדיות לעבודה ומעניק להן תעודת הנדסאיות נחתך גם הוא בכשליש. ברור לגמרי שהכשרה מקצועית של נשים חרדיות תועיל למגזר ולמדינה הרבה יותר מעוד כסף לאברכים, אבל הממשלה הזאת מתעקשת לעצור בגופה ממש כל דבר שיועיל למדינה, ואפילו למגזר.
/// גלית חמי
האטימות שהפגינה הממשלה כשלא קיצצה כמעט דבר מהתקציבים הקואליציוניים הוכיחה שהמנהיגים שלנו חיים במדינה אחרת, שבה בשעת מלחמה מסייעים לאברכים במקום לנפגעים, ללוחמים ולבעלי העסקים. היא גם סיפקה קדימון לדיונים על תקציב 2024, שבו ממתין לשר האוצר בצלאל סמוטריץ' ו־63 השודדים אוצר של 8 מיליארד שקל כספים קואליציוניים. הוא כולל בין השאר תוספת של חצי מיליארד שקל לישיבות, תוספות שכר של קרוב למיליארד שקל למורות החרדיות ו־600 מיליון לכרטיסי מזון של ש"ס שמחולקים עם עדיפות לאברכים. אלה רק שלוש דוגמאות למה שלא צריך לעשות עם הכסף. והנה רק שלוש דוגמאות למה שכן: את כרטיסי המזון צריך לחלק למשפחות רעבות באמת. אחד התקציבים החשובים בישראל הוא זה של רשות החדשנות, לסיוע לחברות הזנק; השנה הוא ידע קיצוץ כואב, אבל דווקא עכשיו צריך להגדילו משמעותית. והמלחמה יוצרת פערים גדולים בין האוניברסיטאות שיכולות לסייע לסטודנטים במילואים למכללות שאין להן. צריך להכריז על תוכנית סיוע לאומית לסטודנטים במילואים, לא לאברכים. וזה עוד בלי לצלול לתוך המשבר הנורא במימון מערכת הבריאות ובר
/// שחר אילן
עוד לפני שחרור החטופים, בני משפחותיהם ביקשו לשנות את שם הרחבה של מוזיאון תל אביב מ"כיכר החטופים" ל"כיכר השבים". גם בסיקור של הגעתם הכל כך מרגשת לישראל דיברו על כך שהם שבים הביתה, לא חוזרים הביתה. הם שבים מהשבי, אחרים עוד ישובו מהשבי, והבחירה במילה הזאת נושאת משמעויות גדולות. אנחנו חוזרים כל הזמן, אבל אנחנו שבים רק באירועים מיוחדים, היסטוריים.
והשיבה לא מחזירה אותנו למצב הרגיל. היא מחזירה אותנו למקום אחר מזה שהכרנו, ודורשת מאיתנו מאמצים אדירים. זה קורה גם בצד הפלסטיני, בדיבור על "זכות השיבה", אבל זה נכון עוד יותר בצד הישראלי. בשיבת ציון אחרי גלות בבל היהודים חזרו לתנאים אחרים לגמרי, ונדרשו להקים מחדש את בית המקדש ולפעול לתקומת העם בארצו. התנועה הציונית שהובילה את שיבת ציון המודרנית נדרשה לעשות זאת בתנאים אפילו קשים יותר, במלחמות בלתי פוסקות ועם מחירים כבדים מאוד. השבים מבבל והשבים מהתפוצות חזרו למקום שבעצם לא חיו בו מעולם, ונדרשו להכיר משהו חדש.
גם השבים עכשיו מרצועת עזה חוזרים לחיים אחרים מאלה שהכירו. לאבל על בני משפחה, לגעגוע לקרובים שעדיין מוחזקים בידי חמאס, למדינה שונה מזו שממנה נחטפו ב־7 באוקטובר, ולחלק מהם גם אין בית לחזור אליו, ויחלוף עוד זמן רב עד שישקמו את היישובים שלהם. וגם הם יידרשו למאמצים אדירים בדרך לתקומה. וכמו בשיבות ציון, זה יהיה מאמץ אישי ולאומי כאחד.