3

נתניהו ידע שאישור תקציב המדינה הזה הוא איתות לשווקים שיהיה רע. ישראל כבר לוותה יותר מ־30 מיליארד שקל כדי לממן את המלחמה, ותצטרך ללוות עוד הרבה יותר בחודשים הבאים. אם חברות הדירוג והמשקיעים יחשבו שהממשלה שלנו לא אחראית ושהכסף שמלווים לה לא באמת הולך למלחמה אלא למטרות אחרות, נגיד הדרכה על טהרת המשפחה, אנחנו בבעיה. חלק לא ילוו לנו כסף יותר, חלק ידרשו ריבית גבוהה במיוחד. אז נתניהו הבין שהוא צריך לזרוק להם איזו עצם, ולכן באותה ישיבת ממשלה שבה אישרו את התקציב הזה, הוא גם דאג שיאשרו קדנציה שנייה לנגיד בנק ישראל פרופ' אמיר ירון. ההחלטה של נתניהו וסמוטריץ' להאריך את כהונתו התקבלה כבר ב־20 בנובמבר, אבל הם חיכו שבוע עם האישור שלה בממשלה כדי שהיא תשמש מסר מרגיע לעולם, כפית הסוכר שאמורה להחליק לו בגרון תקציב בעייתי מאוד. המשקיעים רואים יציבות בבנק המרכזי, הבייס רואה את הכסף, והכל יחד. זה מהלך קלאסי של נתניהו — ניהול סיכונים על הקצה. לפעמים זה עובד, לפעמים, כפי שראינו ב־7 באוקטובר, זה נכשל. מה יקרה אם זה ייכשל גם הפעם? מה יגיד נתניהו אם השווקים יענישו את ישראל על ניהול התקציב שלה, שבנק ישראל לא הזהיר אותו? שפקידי משרד האוצר לא משכו בדש מעילו?

וזה עלול לקרות, כי אין די באישור תקציב 2023 השבוע. גם אם הוא יעבור חלק יחסית בכנסת — זה תלוי בעיקר במחנה הממלכתי, ובלחץ הציבורי שיופעל עליו — הממשלה תצטרך לחזור על כל העניין גם בתקציב 2024. כבר בחודש הבא משרד האוצר יצטרך להציג לה מסגרת תקציבית לשנה הבאה: להגדיל מאוד את התקציב הקיים, להוסיף עוד עשרות מיליארדים למשרד הביטחון, אולי עוד כמה למשרדי הבריאות והחינוך, ולקצץ בסעיפי התקציב האחרים.

כל הסימנים מעידים על כך ששר האוצר לא מעוניין בתקציב מדינה חדש, אלא בהוספת קופסה תקציבית מעליו, כמו בזמן הקורונה. קופסה תקציבית היא פתרון הקסם של הפוליטיקאים — לא צריך לקצץ בכלום, רק להוסיף כסף מהירח (כלומר מהגירעון, כלומר מהכיס שלנו, פשוט בעתיד). אם זה אכן יקרה, דעו שאנחנו בדרך לבחירות. נייר הלקמוס הוא קיצוצים: מי שמתכנן להישאר בשלטון שלוש שנים יכול לספוג שנה של תקציב קשה, בתקווה לשפר את העניינים לפני הבחירות. מי שלא נוגע במה שכואב, מבין שעוד דקה יהיה קמפיין. ובעצם, כאמור, הם כבר בקמפיין.

4

ומילה אחרונה על החרדים. בריסטארט הגדול של ישראל אחרי המלחמה צריך גם מפלגה חרדית חדשה. גם בתוך החברה החרדית אומרים את זה. בינתיים ממש בשקט, לא לציטוט. אנשים בולטים שם שדיברתי איתם השבוע אמרו שהם לא רוצים להצביע שוב למפלגה החרדית שלה הצביעו כל חייהם, רק שאין להם כל אלטרנטיבה.

האוכלוסייה הזאת גדלה כל הזמן: ב־1980 החרדים היו כ־5% מהאוכלוסייה, בערך 200 אלף. מאז נוספו עוד כמיליון, אבל הייצוג הפוליטי שלהם לא השתנה (חשבו מה קרה מאז לכוחות הפוליטיים החילוניים). החברה החרדית, לעומת זאת, השתנתה מאוד. רואים עוד ועוד השתלבות שלהם בהייטק, בתפקידי מפתח במשרדי הממשלה ובכל המגזר הציבורי, בצה"ל.

בלילה שבו הממשלה התכנסה לאשר את התקציב פרסמתי ברשתות החברתיות דברים שכתבה לי אמא חרדית שאיני מכיר: "אני באה מקהילה חסידית, וכמו עוד הרבה אמהות נושכת שפתיים בתסכול מול רמת לימודי החול הנמוכה בחיידרים ומול כל הטריקים של המוסדות. אנחנו, ההורים, משלמים הון למוסדות. הם מקבלים הון נוסף מהמדינה. ועושים מה שבא להם בכל הכסף הזה". בעקבות השיתוף הזה פנו אליי עוד הורים חרדים רבים אחרים. "כאחד שמכיר מצוין את המגזר החרדי ובוגר מערכת החינוך החרדית, חייבים להכריח את תלמודי התורה ללמד אנגלית את התלמידים", כתב מישהו, והודעות אחרות דיברו על השליטה של העסקנים החרדים, שמכוונת להשאיר את הציבור שלהם בבערותו. יהיו מי שיגידו שאלה לא "חרדים אמיתיים", או לא הזרם המרכזי, אבל העובדה היא שיש עוד ועוד כאלה, והם צריכים בית פוליטי אחר. כזה שייצג את תפיסת העולם העדכנית שלהם, ויציע לילדים שלהם עתיד טוב יותר. זה הזמן למנהיגים חרדים חדשים. הרב דוד לייבל, למשל, שמקדם חיי תורה ועבודה, לימוד ומעשה. הוא אפילו השתתף בצעדת משפחות החטופים לירושלים. אולי השינוי יתחיל ממנו.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות