3

מי שהתחיל לשרטט את קווי המתאר של גודל האתגר הזה הוא פרופ' גיל זלצמן, מנהל בית החולים גהה וראש החוג לפסיכיאטריה בפקולטה לרפואה באוניברסיטת תל אביב. בטור שפרסם בכתב העת "רפואה", זלצמן השתמש במושג "מעגלי הדף" כדי לתאר את הפגיעה.

"האזרחים נמצאים במספר מעגלי הדף של מעורבות ונזק נפשי", כתב. במעגל הראשון נמצאים הניצולים עצמם. משתתפי מסיבת הטבע, תושבי העוטף, החטופים. הם עברו את הטראומה הקשה ביותר. במעגל השני נמצאים קרוביהם — המשפחות השכולות ומשפחות החטופים. במעגל השלישי המטפלים והמגיבים הראשונים. אנשי זק"א, רופאות ורופאים, חברי כיתות הכוננות, חיילים וחיילות, שוטרים ושוטרות. בשלושת המעגלים האלה לבדם יש מאות אלפי ישראלים, אבל זה לא מסתיים כאן. לפי זלצמן יש מעגל נפגעים נוסף: "במעגל הרביעי נמצאים כל אזרחי המדינה שהתעוררו משלוות החג והשבת לאירוע מבעית וחסר תקדים, ומאז עוקבים בדאגה אחר החדשות, הפרשנים באולפנים, המידע הלא מסונן ברשתות וגם הרבה מידע שקרי", הוא כותב. העובדה שכל הישראלים חוו דרגה כזו או אחרת של טראומה, שחלקים ממנה עלולים לצוץ רק בעוד זמן ממושך, היא שהופכת את משימת שיקום הנפש לכמעט בלתי אפשרית. ודאי אם במקביל צריך לשקם גם את מערכת בריאות הנפש.

במשרד הבריאות עוד לא יודעים להעריך בכמה אנשים המערכת תצטרך לטפל בפועל. הם רק יודעים שאין שום סיכוי שהיא תוכל לתת מענה אם היא תישאר כפי שהיא היום. עוד לפני המלחמה נדרשה המתנה של חודשים רבים עד לקבלת תור לפסיכיאטרית (במערכת הציבורית או הפרטית), וכך גם תור לפסיכולוגית במערכת הציבורית. במחלקות הסגורות התפוסה עמדה על יותר מ־100%, וגם בעובדות הסוציאליות היה עוד לפני 7 באוקטובר מחסור חמור. איך מערכת ציבורית חלשה כל כך יכולה לגדול כמעט בן לילה ולתת מענה גם לכל הנפגעים החדשים, וגם לכל מתמודדי הנפש הקודמים, שמצב רבים מהם החמיר במלחמה?

הגישה שמובילים ראש מערך בריאות הנפש במשרד הבריאות ד"ר גלעד בודנהיימר ומנכ"ל המשרד משה בר סימן טוב היא של ריבוד: כמה סוגים של מענים, בהתאם לצרכים. מביקור וירטואלי אצל עובדת סוציאלית כעזרה ראשונה נפשית ועד לטיפול עמוק שיימשך חודשים. כדי להצליח לעשות זאת, טוענים במשרד הבריאות, הגיע הזמן לחזק מאוד את מערכת הבריאות הציבורית, שחלקים ממנה התפוררו בעשור האחרון וננטשו לטובת זו הפרטית. לפי המשרד, חלק מהמטפלות והמטפלים יהיו מוכנים לחזור למערכת הציבורית מתוך תחושת שליחות שיצרה הטראומה.

אבל תחושת השליחות לבדה לא תעשה את כל העבודה, נדרש גם כסף. במשרד רוצים לחתום על הסכם שכר חדש עם הפסיכולוגיות והפסיכולוגים, שיכפיל את שכרם. זה ייקח זמן, ולכן מדברים שם בינתיים על מענקים חד־פעמיים, גם להם וגם לעובדות הסוציאליות. עוד מתוכניות המשרד: להעלות את התעריף השעתי שמקבלים מטפלים בקופות החולים (תוספת של כמאה שקל לשעת טיפול), להכפיל את מספר הנכנסים להתמחות בפסיכיאטריה, ולתת אפשרות גם לבוגרי תואר ראשון בפסיכולוגיה או בעבודה סוציאלית לטפל באופן קליני (היום נדרש לכך תואר שני), לפחות כמענה למקרים הפחות מורכבים. מתוכנן גם עיבוי פעילות מרכזי החוסן בקהילות העוטף. הצעדים האלה יגדילו את כוח האדם במערכת בריאות הנפש ויקצרו את ההמתנה הבלתי נסבלת. אלא שהם יעלו שני מיליארד שקל לשנה. ולא סיימנו.

4

ב־7 באוקטובר מדינה שלמה התגייסה. רבים לבשו מדים ויצאו להילחם. אחרות לבשו וסט צהוב, התייצבו בכל נקודה שניצולים ומפונים הגיעו אליה, והתחילו לטפל בהם. בהתנדבות, בלי לחשוב פעמיים. אלה היו העובדות הסוציאליות. הן היו קו הטיפול הראשון של האוכלוסייה האזרחית. השירות הסוציאלי הוא חלק ממערך בריאות הנפש, וכמוהו, גם הוא עומד על כרעי תרנגולת. יו"ר איגוד העובדים והעובדות הסוציאליות ענבל חרמוני טוענת שיש צורך בהגדלה של 50% בתקני המערכת - תוספת של 5,000 תקנים - כדי להתמודד עם הצרכים.

אבל הבעיה אינה רק תקנים. כבר היום יש כמה אלפי תקנים בלתי מאוישים, כנראה 2,000-1,500. לפי חרמוני, הסיבה העיקרית לכך שרשויות מקומיות וגופים ציבוריים אחרים לא מצליחים לגייס עובדות סוציאליות אינה רק השכר הנמוך (6,000 שקל לחודש בשירותים הקהילתיים, 10,000 שקל בתחום החינוך), אלא גם העומס הגבוה. כשכל עובדת סוציאלית מטפלת לבדה במאות משפחות ברשות מקומית, העומס הוא שמכריע אותה, לא רק השכר.

לפי חרמוני, בעשור האחרון, וביתר שאת מאז הקורונה, עובדות רבות נטשו או כלל לא עוסקות במקצוע בסיום הלימודים. הן משתלבות בתפקידים כמו־טיפוליים במקומות פרטיים מתגמלים יותר. אחראית רווחת עובדים בחברת הייטק, למשל. חרמוני אומרת שנוצרה הזדמנות בלתי חוזרת לשינוי עמוק של התפיסה, ואיתה גם שינוי בתנאים. הוספת תקנים והקדמת פעימות השכר שכבר הוגדרו בהסכם מ־2020. צעדים כאלה, היא אומרת, ישדרו לעובדות הסוציאליות שלמדינה אכפת מהן. שהיא זקוקה להן ומבינה שהן שותפות לשיקום הנפש הישראלית. כמה זה עולה? כמה מיליארדי שקלים נוספים כל שנה. וכאן אנחנו חוזרים לנקודת ההתחלה.

5

באוצר מבינים שהכרחי לחזק את מערכת בריאות הנפש, כי הפגיעה היא באמת בממדים בלתי רגילים. אבל בינתיים הסכום שהקציבו למשרד הבריאות כתוספת ל־2023 הוא רק מיליארד שקל, שמיועדים גם למטרות אחרות לגמרי כמו מיגון והצטיידות. זה לא מספיק.

זו בדיוק הנקודה שבה המנהיגות צריכה לקבוע סדרי עדיפויות. במשך שנים רבות מדי הזנחנו את מערכת בריאות הנפש, כי היא פשוט לא עניינה מספיק את הציבור. כעת כל הציבור זקוק לה, חלק ממנו ממש כדי לשרוד. אי אפשר להמשיך יותר להזניח.

בשבועות שחלפו מתחילת המלחמה שיפרו במשרד הביטחון משמעותית את התגמול לחיילי המילואים. רשימה חלקית: שכר המינימום ליום מילואים גדל ב־40%, המילואימניקים יקבלו מענק חד־פעמי של 1,100 שקל לכיסוי הוצאות חד־פעמיות ומענק בגובה כפול למי שיש לו ילדים. משרד הביטחון גם הקים קרן סיוע של 70 מיליון שקל שתחלק מענקי חירום מיידיים - עד 10,000 שקל - לפיצוי על הוצאות שונות של חיילים. כל זה, והרבה מעבר לזה, ראויים מאוד.

משרד הביטחון לא חיכה שחיילי המילואים ידרשו משהו, הוא פעל במהירות מיוזמתו. זה בדיוק שינוי הגישה שאנחנו צריכים ביחס למערכת בריאות הנפש והעובדות הסוציאליות. נכון, התגייסות למלחמה לא דומה לשום דבר אחר. אלה אנשים שמחייבים אותם לעזוב הכל ולהתייצב ולחרף את נפשם. ועדיין, אם המדינה תפגין גם כלפי העובדות הסוציאליות את אותה החשיבה, ותכסה גם להן את ההוצאות שהוציאו עוד לפני שיבקשו, זה יעשה את כל ההבדל. זה יהיה האיתות לאנשי ונשות המקצוע שהממשלה הולכת לבנות מחדש את המערכת הציבורית, לחזק אותה וליצור שינוי אמיתי בסדר העדיפויות. הם משוועים לאיתות הזה. תסמכו עליהם שאחריו הם יתגייסו בהמוניהם.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות