ב

סוף החודש שעבר פתחה משטרת פריז בחקירה, לאחר שסמלי מגן דוד רוססו על מבנים שבהם מתגוררים יהודים בעיר. במשטרה העריכו כי מדובר בפשע שנאה, עד למעצרם של שני החשודים המרכזיים בביצוע המעשה — אזרחי מולדובה. בתום חקירה קצרה, השניים הודו במיוחס להם וסיפרו כי גורם רוסי הוא ששלח אותם לעשות זאת. מדוע שגורם רוסי יורה לאזרחים זרים לרסס סמלי מגן דוד על בתי יהודים בצרפת? כדי לענות על כך יש להבין את שיטות הפעולה של נשיא רוסיה ולדימיר פוטין.

מי שראש הממשלה בנימין נתניהו תיאר באחד הקמפיינים שלו כחבר מ"ליגה אחרת", ממשיך לנקוט טקטיקות אופייניות לקג"ב שבו צמח, כדי לזרוע כאוס ולשבש את הסדר העולמי. מאחורי מרבית מהלכיו של פוטין עומד הרצון לשבש את הסדר העולמי, כדי להחזיר את רוסיה למעמד הראוי לה בעיניו — ומתקפת חמאס ב־7 באוקטובר היא עבורו רק עוד הזדמנות לכך. עד כה פוטין נמנע מלגנות את המתקפה, בכירי ממשלתו אירחו משלחת של מנהיגי חמאס במוסקבה והוא אף השווה בין המצור שהטילה ישראל על רצועת עזה לזה שהטילה גרמניה הנאצית על לנינגרד, ושגרם למותם של מיליון בני אדם.

לאחר שמאות אנשים הסתערו בחודש שעבר על נמל תעופה במחצ'קלה, בירת דגסטן, בחיפוש אחר יהודים שהגיעו בטיסה מישראל והשמיעו סיסמאות אנטישמיות, פוטין אומנם כינס את בכירי הממשל שלו לישיבה שלא מן המניין, אך האשים בה את אוקראינה וארצות הברית בהתססת האוכלוסייה המקומית. בישיבה שהתקיימה בעקבות התקרית במחצ'קלה הביע פוטין צער על סבלם של הילדים, הנשים והקשישים בעזה, ולא התייחס למתקפת חמאס על ישראל.

כל אלו הבהירו כי לצד קריסת הקונספציה שלפיה חמאס אינו מעוניין כעת בעימות צבאי, גם התפיסה שלפיה פוטין לא יתייצב נגד ישראל כשתזדקק לו התבררה כשגויה. בגלל ההנחה הזו, בין היתר, היתה ישראל המדינה המערבית היחידה שלא עמדה באופן חד־משמעי לצד אוקראינה לאחר הפלישה הרוסית, סירבה לגנות את פשעי המלחמה הרבים שביצעה ומבצעת רוסיה במדינה ונמנעה מלהצטרף לסנקציות שהמערב הטיל על רוסיה.  

כיצד הפך פוטין ממנהיג שמעניק לבנימין נתניהו הישג בדמות החזרת נעמה יששכר לארץ בתקופת בחירות, ומתואם עם ישראל כדי שתוכל לתקוף יעדים בסוריה, למי שבוחר בבירור בצד של חמאס? כיצד מנהיג רוסיה, שב־2001, אחרי מתקפת הטרור של 11 בספטמבר, היה הראשון שהתקשר לנשיא ארצות הברית ג'ורג' וו. בוש, מתייצב לצדם של טרוריסטים שביצעו פשעים בלתי נסלחים ביהודים, אף שכל המומחים תמימי דעים כי אינו אנטישמי?

"היחסים בין פוטין לנתניהו היו טובים, כי מבחינת פוטין נתניהו דומה לו. מאותה סיבה גם היחסים בין פוטין לארדואן טובים. פוטין רואה בשני המנהיגים הרבה מהתכונות שלו עצמו: מנהיג חזק, ששולט בארצו שנים רבות, בודד במידה רבה בגלל השלטון הממושך הזה"

סוכן כאוס

"במשך השנים היחסים בין פוטין לנתניהו היו טובים, כי מבחינת פוטין נתניהו דומה לו", אומרת ל"מוסף כלכליסט" ב', עיתונאית תושבת מוסקבה שמבקשת להישאר בעילום שם מחשש שתוגדר סוכנת זרה. "מאותה סיבה גם היחסים בין פוטין לארדואן טובים. פוטין רואה בשני המנהיגים הרבה מהתכונות שלו עצמו: מנהיג חזק, ששולט בארצו שנים רבות ובודד במידה רבה בגלל השלטון הממושך הזה". נקודת דמיון נוספת בין המנהיגים היא העובדה שכהונתו הראשונה של פוטין אינה דומה לאלו שבאו בעקבותיה. גם את התנהגותו של נתניהו ניתן לחלק לשנים שלפני 2015 ואחריה, כשהפך ממוקד בהשתלטות על התקשורת ועל מוקדי כוח אחרים כדי לשמר את כוחו.

ב' נמנעת מלבטא את שמו המלא של פוטין ומכנה אותו VVP (ראשי התיבות של ולדימיר ולדימירוביץ פוטין) או PU, מחשש שיאזינו לשיחתנו. "זה לא נכון לעשות הכללות כשמדברים על פוטין כי הכל אצלו אישי וספציפי", היא אומרת, "אבל בגדול התכונה שהכי מאפיינת אותו היא שהוא סוכן כאוס — ככל שיהיה יותר כאוס בעולם, כך הוא סבור שירוויח מזה משהו. היסטורית, אלה היו גם השיטות של הקג"ב".

דוגמה עכשוית לזריעת כאוס מגיעה בימים אלה ממש מהגבול שבין רוסיה לפינלנד. חצי שנה לאחר הצטרפות פינלנד לברית נאט"ו, למורת רוחה של רוסיה שחולקת עמה גבול באורך של כ־1,300 ק"מ, החלו להגיע מדי שבוע למעברי הגבול הפתוחים בין המדינות מאות פליטים ללא מסמכים ממדינות כעיראק, תימן וסוריה. פינלנד סבורה שרוסיה שולחת אותם אליה כנקמה על הרחבת שיתוף הפעולה שלה עם המערב, בעוד שברוסיה מאשימים את פינלנד בצביעות. התוצאה — פינלנד סגרה לאחרונה כמה מעברי גבול בין המדינות וכך נולד מוקד חיכוך חדש, לשביעות רצונו של פוטין.

"פוטין נהנה לראות את ההפגנות הגדולות ששוטפות היום את בירות אירופה וארצות הברית, ואת מה שקורה באוניברסיטאות האמריקאיות", ממשיכה ב'. "באופן אירוני, רוסיה נראית היום כמו המקום הבטוח ביותר ליהודים, כי בעקבות החוקים הדרקוניים שמאפשרים להטיל מאסר ממושך על מי שיוצא להפגין, אין בה הפגנות כלל — לא נגד ישראל ולא בעדה", היא מסכמת.

ברוסיה מתגוררים כיום כ־300 אלף יהודים ולפי סקרים עדכניים שיעור האנטישמיות באוכלוסייה אינו גבוה ויורד עם הגיל. לפי סקר שערך שם בסוף אוקטובר מכון לבדה הרוסי, שני שלישים מהנשאלים אינם בוחרים צד ביחס למלחמה הנוכחית בעזה, 20% תומכים בפלסטינים (הסקר לא הבחין בין כלל הפלסטינים לבין חמאס), ו־6% תומכים בישראל.

משחק כפול

"לא צריך להיות מופתע מהשינוי בהתנהגות של פוטין", קובע ארקדי מיל־מן, ראש תוכנית רוסיה במכון למחקרי ביטחון לאומי ולשעבר שגריר ישראל ברוסיה. "יש לו דנ"א הקלאסי של הקג"ב, זה המקום שעיצב את אישיותו. הוא רואה את העולם אחרת לגמרי מאיתנו". מיל־מן, שהיה ממקימי השגרירות הישראלית במוסקבה ערב כינון היחסים הרשמיים בין המדינות וכיהן כשגריר ישראל במדינה בין 1993 ל־1995 ושוב בין 2002 ל־2006, הוא כנראה אחד הישראלים שצברו את הניסיון הרב ביותר עם פוטין. השניים נפגשו פעמים רבות, ובתחילת דרכו בקרמלין פוטין העניק למיל־מן יחס מיוחד ושוחח איתו יותר מעם שגרירי מדינות אחרות.

"פוטין אינו אנטישמי", ממשיך מיל־מן, "ודווקא בגלל זה הוא ראה בישראל עוד כלי בארגז הכלים שלו. היתה תקופה שהוא היה אומר שהביטחון של ישראל חשוב לרוסיה, משום שמיליון מאזרחיה לשעבר מתגוררים פה. בזמן האחרון הוא כבר לא אומר את המשפט הזה. מי שחשב שיש לפוטין פינה חמה בלב לישראל טועה — פוטין רואה רק כיצד היא משרתת את האינטרסים שלו, וברגע שהעולם מתחלק מחדש למזרח ומערב כמו שקורה עכשיו והוא מזהה את ישראל עם המערב, הפרצוף האמיתי שלו נחשף".

גם יולי דובוב, סופר ומדען רוסי לשעבר שמתגורר כבר שנים רבות בלונדון מחשש לרדיפה של פוטין, סבור שנשיא רוסיה שיחק "משחק כפול" במשך השנים והחליט לצדד בחמאס בשל התלות שפיתחה ארצו באיראן. "עד 7 באוקטובר היה לפוטין נוח לשבת על שני הכיסאות, גם להיות חבר של נתניהו ולתמוך בישראל וגם להיות ביחסים טובים עם חמאס", הוא אומר. "זה איפשר לו להשפיע על שני הצדדים. אבל המשחק נגמר והוא היה חייב לבחור צד. מכיוון שבמשך המלחמה באוקראינה רוסיה פיתחה תלות חדשה באיראן, פוטין היה חייב לבחור בציר הזה.

"בהמשך, כשהמלחמה בעזה תסתיים, הוא יבין מה הוא עשה ויוכל לנסות לעבור צד שוב. בינתיים, הוא ימשיך להעביר נשק גם לחמאס וגם לחזבאללה, אבל גם להציע לתווך בעסקאות לשחרור חטופים. גם ישראל, אגב, לא יכולה לשבת לאורך זמן על שני הכיסאות בכל הקשור למלחמה בין רוסיה לאוקראינה. זה אפשרי לזמן קצר, אבל לאורך זמן זה הופך מאוד לא נוח". גם דובוב מכיר היטב את פוטין, כמי שהיה יד ימינו של בוריס ברזובסקי, אוליגרך ומבכירי הממשל הרוסי שנמלט ללונדון בשל סכסוך עם פוטין ומצא שם את מותו ב־2013.

כמו מיל־מן, שמציין כי פוטין "עבר מטמורפוזה מלאה מאז 2002", גם דובוב סבור כי נשיא רוסיה של היום איננו אותו פוטין של לפני עשרים שנה. "ככל שפוטין המשיך לשלוט התפתחה והתנפחה אצלו תחושת החשיבות העצמית. שלטון ממושך כל כך הופך בן אדם למפלצת וזה מה שקרה. פעם הוא לא היה מפלצת אלא רק פקיד שגרתי בקג"ב, אולי לא הכי ישר, אבל לא מפלצת". דובוב מציין כי הוא מכיר את האדם שלפי הערכות עומד מאחורי ערוץ הטלגרם שמתעקש כי פוטין מת וכי בשבועות האחרונים נראה על מסכי הטלוויזיה כפיל מוצלח שלו, ומדגיש כי זהו שקר מוחלט.

"מי שחשב שיש לפוטין פינה חמה בלב לישראל טועה, היא היתה רק עוד כלי בארגז הכלים שלו. פוטין רואה רק כיצד ישראל משרתת את האינטרסים שלו, וברגע שהעולם מתחלק מחדש למזרח ומערב כמו עכשיו והוא מזהה את ישראל עם המערב, הפרצוף האמיתי שלו נחשף"

מעצמה בכאילו

פוטין נולד ב־1952 בסנקט פטרבורג למשפחה קשת יום, לאחר ששני הבנים שנולדו לפניו מתו בינקותם. ב־1975 סיים לימודי משפטים באוניברסיטת לנינגרד וכעבור זמן קצר התגייס לשורות הקג"ב, דבר שסיפר בהמשך כי היה בעבורו חלום ילדות. ב־1985 הגשים חלום נוסף כאשר נשלח לדרזדן שבגרמניה, מסמלי הכניעה הגרמנית לבעלות הברית ב־1945, ושם קיבל אות הצטיינות על שיתוף פעולה פורה עם השטאזי הגרמני. עם קריסתה של ברית המועצות שב ללנינגרד, רגע לפני שזו הפכה לסנקט פטרבורג, אז חל מפנה בקריירה שלו.

מ־1991 החל פוטין להתקרב לראש עיריית סנקט פטרבורג דאז אנטולי סובצ'ק, ראש העירייה הראשון ברוסיה שנבחר בבחירות דמוקרטיות והוביל קו ליברלי, וזה קידם אותו ליועצו. לאחר שסובצ'ק הפסיד בבחירות לראשות העירייה עבר פוטין למוסקבה, שם השלים לימודי תואר שני בכלכלה והתברג במפלגתו של הנשיא דאז בוריס ילצין, שהחל לאבד מכוחו. ב־1998 מונה לראש ה־FSB, שהחליף את הקג"ב אך למעשה היה גלגול שלו. ב־1999 מונה פוטין לראש הממשלה, בהנחה שהפקיד האלמוני והאפור יאפשר לדמויות שהחזיקו בשלטון לשמור על כוחן. כך, בלי להתכוון, החל להיבנות המנהיג שישלוט ברוסיה ללא עוררין יותר מעשרים שנה.

"היום, בדיעבד, קל יותר לנתח את פוטין ולראות שכבר בתחילת הדרך מה שעניין אותו בתהליך ההתפרקות שעברה ברית המועצות לא היה בניית רוסיה החדשה, אלא בעיקר כסף וכוח. אומנם הוא למד באוניברסיטה משפטים, אבל התרבות שהוא צמח בה בחצרות לנינגרד דומה יותר לקודים של מאפיה", מנתח מיל־מן את עברו של פוטין, שעל פי הערכות מחזיק בהון עתק שמוערך ב־200 מיליארד דולר ומוסתר במקומות שונים ברחבי העולם, בין היתר אצל אוליגרכים שחלק מהונם נחשב כסף ששייך לנשיא הרוסי.

"תחילה כולם סביב פוטין חשבו שהוא אדם אפור ובלתי מזיק, שהוא יוכל להמשיך את המדיניות של חיבור למערב מצד אחד, ומצד שני לבנות ברוסיה מערכת שתהיה דמוית דמוקרטיה, אבל לא באמת, עם הרבה מנגנוני פיקוח ושליטה", מסביר מיל־מן. "ב־2004 מזכ"ל נאט"ו דאז אנדרס פוג ראסמוסן הגיע לביקור ברוסיה, ופוטין אמר לו משפט שהיום הוא כמעט בלתי נתפס — 'אני מקווה שההתרחבות של נאט"ו תתרום לביטחון באירופה'. אבל בהמשך, המערב ובכלל זה ישראל, פספסו כמה נקודות חשובות בעניין פוטין".

ב־2007 פוטין נאם בוועידת מינכן לביטחון את הנאום האנטי־אמריקאי הראשון שלו, שבו הוא החל לדבר לראשונה על העולם החד־קוטבי שבו ארצות הברית היא ההגמון ולרוסיה אין בו מספיק בולטות. פוטין טען אז כי ארצות הברית חצתה את גבולותיה וחושבת שהיא יכולה לנהל את העולם לבדה. את הדי הטיעון הזה ניתן לשמוע בהתייחסות הראשונה של פוטין ל־7 באוקטובר, שבה כמעט שלא הזכיר את ישראל ישירות, וטען כי המתקפה היא תוצאה של המדיניות השגויה של ארצות הברית במזרח התיכון.

מאז הנאום בוועידת מינכן לביטחון ניתן לראות את סגנון המנהיגות החדש של פוטין — זה שמחסל את אמצעי התקשורת העצמאיים, פוגע בזכויות הפרט ושתחת שלטונו מתרחשות ההתנקשויות הראשונות בנציגי האופוזיציה הפוליטית. הבולט שבאנשי האופוזיציה הללו היה בוריס נמצוב, סגנו של נשיא רוסיה לשעבר בוריס ילצין, שהפך לאחד ממבקריו הקולניים ביותר של פוטין ונרצח ב־2015. עוד לפני הרצח, ב־2014, סיפחה רוסיה את חצי האי קרים, מעשה שלווה בביקורת מצד הקהילה הבינלאומית, אך לא בפעולה משמעותית שלה כדי למנוע את הסיפוח.

גם את ההחלטה של פוטין לצאת למלחמה באוקראינה מסביר מיל־מן בסגנון שלטונו הרודני של נשיא רוסיה, ולא ברצון להבטיח שאוקראינה לא תצטרף לברית נאט"ו — דבר שלא עמד באותו זמן על הפרק. "התזה שלי לפלישה היא הרבה יותר פשוטה", הוא אומר. "אוקראינה מפריעה לפוטין כי האוקראינים הפילו פעמיים שלטון שנבנה שם בדמותו, גם ב־2004 וגם ב־2014, כלומר הרצון של אוקראינה לשנות את המשטר ולהפוך לדמוקרטיה היה בלתי לגיטימי בעיניו".

"במשך השנים פוטין חשב שרוסיה תנהל את העולם לצדה של ארצות הברית כמעצמת־על נוספת, אבל זה לא קרה כי רוסיה היא מעצמה רק בכאילו", קובע מיל־מן, "כלכלית היא אחוז ופסיק מהסחר העולמי, ואחרי הפלישה לאוקראינה התברר שהיא גם לא מעצמה צבאית ושמה שמגדיר אותה מעצמה זה רק העובדה שיש לה נשק גרעיני". במונחי תוצר מקומי גולמי רוסיה מדורגת בעשירייה הראשונה בעולם, אך במונחי תוצר לנפש היא משתרכת אי שם במקום 76. נוסף על כך, עד הפלישה לאוקראינה הצבא הרוסי נחשב אחד החזקים בעולם, אולם מאז חלפו כמעט שנתיים ורוסיה רחוקה מלהשיג את יעדיה ואיבדה עשרות אלפי חיילים.

ברית של מנודות

כיום עומדת אוקראינה במרכז מדיניותו של פוטין ומכתיבה את מהלכיו — כולל ביחס לישראל ולעימות שלה עם חמאס. למעשה, נראה כי מלחמה אזורית במזרח התיכון היא החדשות הטובות ביותר שנשיא רוסיה היה יכול לייחל להן, מפני שכל עוד העולם עסוק במתרחש ברצועת עזה, הוא אינו עוקב אחר הנעשה באוקראינה ורוסיה יכולה לפעול שם בשקט יחסי. בנוסף, מאז שארצות הברית החלה להעביר סיוע צבאי נוסף לישראל, ברוסיה מקווים כי במפלגה הרפובלקאית — שחבריה פקפקו גם לפני 7 באוקטובר בחיוניות המשך הסיוע לאוקראינה — יעדיפו למקד את כל המשאבים בישראל.

העמדה הנחרצת שביטא נשיא ארצות הברית ג'ו ביידן לאחר מתקפת חמאס ופריסת נושאות המטוסים האמריקאיות בים התיכון ובים הערבי כדי להרתיע את איראן וחזבאללה הפתיעה את מדינות העולם ובכלל זה גם את נשיא רוסיה. אבל בכך היא שרטטה עבור פוטין באופן ברור יותר את קווי הגבול — אם ארצות הברית מתייצבת במלוא עוצמתה הצבאית, משאביה והשפעתה לצד ישראל, משמעות הדבר היא שרוסיה צריכה להיות בצד השני.

את התפיסה הזו מחזקת ההתקרבות שהתרחשה בשנתיים האחרונות בין איראן לרוסיה במעין ברית של מנודות. שתי המדינות הנתונות תחת סנקציות של המערב הפכו לבעלות ברית אסטרטגיות, כשבניגוד לעבר, אז היה ברור שידה של רוסיה היתה על העליונה מבחינה צבאית, כיום המצב שונה ורוסיה תלויה באיראן לאספקת נשק מודרני. נוסף על כך, לרוסיה ולאיראן יש אינטרס משותף לחמם את המזרח התיכון ולוודא שהמצב באזור נשאר נפיץ כדי להעלות את מחירי הנפט. בינתיים, מחירי הנפט נשארים נמוכים ביחס לתחזיות של 150 דולר לחבית במקרה של הסלמה.

מה יעשה פוטין כעת? מיל־מן ודובוב, כמו גם מרבית המומחים לרוסיה, סבורים כי פוטין לא יתערב בחזית בין ישראל לחמאס ויסתפק בדיבורים. האינטרס שלו הוא לוודא שהמלחמה תימשך כמה שיותר זמן, כשמדי פעם הוא יוכל לזרוק גפרור או שניים כדי להצית כאוס, או לאותת לסין שכדאי לה לבחון שוב את האופציה של סיפוח טייוואן. המומחים מעריכים כי פוטין אינו מעוניין במלחמת עולם שלישית משום שהוא מבין כי רוסיה לא תצליח להתמודד עם צבאות נאט"ו, אבל הזמן פועל לטובתו במישור חשוב נוסף שמתחיל להסתמן בסקרים — חזרתו האפשרית לבית הלבן של חברו משכבר הימים דונלד טראמפ, ש"יעשה סדר" בעולם בדיוק כמו שפוטין חולם.