אנחנו נוטים לחשוב ש"רצח" היא מילה שמהדהדת אצלנו עמוקות. מכותרות העיתונים בצבעי שחור ואדום, דרך הטון החמור של מגישי החדשות, ועד היסטוריה של מעשי רצח שזעזעו את החברה כולה, שמעסיקים אותנו עד היום (תאיר ראדה או רוז פיזם, לדוגמה) או עיצבו את ההיסטוריה (רצח רבין, כמובן).

אבל איכשהו הזעזוע מהפרת הטאבו הגדול ביותר נגמר בגבול הדומים לנו, כשאנחנו יכולים להזדהות עם הקורבנות. מעשי הרצח הבלתי פוסקים בחברה הערבית, לעומת זאת, מתקבלים אצל הרוב היהודי כמעט באדישות, ולעתים בתגובות גרועות יותר. הם מדאיגים את רוב האזרחים רק כשהם מתרחשים ביישובים מעורבים, ובשאר הזמן רובנו עוצמים עיניים מול מספרי המוות הבלתי נתפסים, מול הכרסום בביטחון האישי שזולג גם אלינו, מול הפשיעה הגוברת.

כשחושבים על הסיבה לכך אפשר לחזור להתחלה, למעשה הראשון שסימן רצח כהריגה בזדון בתוך המשפחה, כשקין רצח את הבל. מאז, באיזשהו מקום עמוק, רצח נתפס אצלנו כפגיעה של אדם באחיו. כשזה לא אח שרוצח, אנחנו מוצאים מסגורים אחרים — פיגוע, רקע לאומני, פשע שנאה. אבל כשתוקף והקורבן דומים — זה רצח. וכשהם דומים לנו, אכפת לנו.

חזרה לרצח הראשון יכולה לעורר אותנו גם כעת. קין והבל לא היו רק אחים ביולוגיים, הם גם חלקו מרחב מחיה והיו שקועים במאבקי כוח. למרות המאבקים האלה, הם נדרשו לערבות הדדית, שהופרה. "השומר אחי אנוכי?", התחמק קין מהאשמת האל, אבל התשובה הברורה לקורא היא — כן. כי זו חברה אנושית, בהגדרה, ומראשיתה. זו חברה שבה בני האדם שומרים זה על זה. גם אם יש מטענים של טינה. מעשי הרצח בחברה הערבית צריכים להחזיר גם את היהודים אל השורש הזה, שכרוך ברצח הראשון ההוא, של מחויבות בסיסית לחיים של האחר, למקור האנושיות כולה.