אני מאמין שהאדם צריך לקחת אחריות לבעיות שקורות בטבע, כי אנחנו בעצם גרמנו להן. כשאני מציל שועל שנתקע בגדר או דורבן שנפל לביוב פתוח — אלה דברים שלא הגיעו מהטבע, אלא אנחנו שמנו אותם שם. וכשיש שרפות, כמו זו שהיתה לאחרונה בהרי ירושלים, איפה החיות נפגעות? ליד הגדרות, כי זה מונע מהן לברוח מהאש וכולא אותן במלכודת מוות.

אנחנו מטפלים בכל מי שבית החולים לא מטפל בו: בין שזה בגלל עומס או משום שיש מינים שמוגדרים פורצים, פולשים או מזיקים, ואז הם לא יקבלו בו טיפול. סך הכל טיפלנו ב־7,076 בעלי חיים ב־2020, שלהערכתי רק 30% מתוכם היו מקבלים מענה בבית החולים הממשלתי.

אנחנו מטפלים, למשל, בגוזלים שנפלו מהקן וצריכים קצת לגדול ולהתחזק, נותנים טיפולים תרופתיים ליונים עם יבלת נגיפית או קיפודים עם סקביאס, עושים קיבועים לכנפיים או רגליים שבורות והליכים מורכבים יותר למי שנורה. מגיעים אלינו הרבה תנים שנתפסים במלכודת רגל נוראית, שפשוט מרסקת להם את העצם — אז אנחנו קוטעים להם את הרגל והם חוזרים לטבע ומסתדרים מצוין. למדנו מהניסיון שטורפים עם שלוש רגליים יסתדרו יופי בטבע, אבל נטרפים לא.

אני גר בקרוואן שצמוד למתחם של המרפאה, אז בכל יום אני קם בסביבות 6 בבוקר ועושה סיבוב כדי לראות שכל החיות בסדר. אחר כך אני עושה סיבוב עם רצועה לתנים — יש אצלנו כמה תנים שגדלו בסביבת בני אדם, ולכן לא יוכלו לחזור לטבע, אז אנחנו מטפלים בהם דרך קבע. כשמגיעים העובדים והמתנדבים מתחיל הלו"ז של המרפאה: חלוקת תרופות, האכלה, ניקיון, קליטת בעלי חיים חדשים וכו'. אני משתדל להתנתק מהטלפון ב־10 בלילה, אבל במקרי חירום, כמו דריסה, אני יוצא מהמיטה ונוסע לחלץ את החיה.

רובן מגיעות אלינו מאנשים, שמביאים את החיות אלינו או אומרים לנו איפה הן נמצאות. במקרים של שרפות אני יוצא באופן יזום לאתר חיות שזקוקות להצלה.

אף פעם לא חשתי שאני בסכנת חיים, אבל אני חוטף ביסים על בסיס קבוע, וזה בסדר: אם הנשיכות עוזרות לחיות להוריד לחץ, הן גם יחלימו טוב יותר.

אני מודע לבעיתיות הזאת, אבל חשוב לזכור שהמיינות לא הביאו את עצמן לכאן, בני האדם הביאו אותן ובכך הפרנו את המאזן. אז אנחנו מקפידים לא לשחרר לטבע את המיינות והדררות שהצלנו, אלא להעבירן לפינות חי של רשות הטבע והגנים. הפתרון הוא לא להרוג אותן, אלא לחנך את האנשים למשל לסגור פחים, כי אוכל ללא הגבלה מאפשר להן להתרבות יותר מבתנאים טבעיים.
חוץ מזה חשוב לי לקלוט כמעט כל חיה אצלנו בעיקר כדי להעביר מסר חינוכי: יש לך בעל חיים פצוע? אל תתעלם. כשהייתי קטן חינכו המון לשמירה על הסביבה, וכיום אין כמעט כלום. הרס הטבע שבני האדם יוצרים נוראי.

חד־משמעית. יונה שמגיעה לפה עם יבלת נגיפית — אם לא היה ילד מודאג ואחראי שמביא אותה לפה, הייתי ממית אותה, כי זו מחלה שהטבע יצר כדי למנוע פיצוץ אוכלוסין. אבל בא אליי ילד שמצא אותה והתעקש מול ההורים שלו שצריך להציל אותה והטריח אותם עד לכאן. אז אני עושה לו סיור, נותן לו מדבקה, ואומר לו כל הכבוד שהציל את היונה. ובעתיד הילד ילמד מה חשוב יותר ומה פחות ומתי זה בסדר שבעל חיים אחד חי ואחר מת.

עד הקורונה היו לי הרבה הרצאות בבתי ספר, שגם אמורות להחזיק כלכלית את המרפאה. היום אנחנו עובדים על להרחיב את המרפאה לבית חולים של ממש, שנוכל להעביר בו גם סיורים, בלי שבעלי החיים יראו את המבקרים, כי זה יבהיל אותם.

אנחנו נותנים את הטיפולים חינם ומסתמכים על תרומות, כשהממוצע עומד על 180 שקל בחודש.

גדלתי במושב שדה אילן שבגליל התחתון ואהבתי מאוד בעלי חיים, אז עשיתי את כל הטעויות האפשריות. למשל, מצאתי גוזל של עוף דורס ולקחתי אותו הביתה, זה משהו שממש אסור לעשות אבל אף אחד לא הסביר לי. בשלב מסוים עברתי לתל אביב והתחלתי להתנדב כנער בגן הזואולוגי, שבו היו מטפלים בחיות הפצועות עוד לפני שהוקם בית החולים הממשלתי. אחר כך התגייסתי לצבא, וכשהשתחררתי טיילתי 12 שנה ברחבי העולם, כולל לא מעט זמן בג'ונגלים, ושם למדתי המון על הטבע ועל חיי חיות הבר בסביבתן הטבעית.
כשחזרתי לארץ עבדתי בעבודות שונות של הפקה, ובזמן הפנוי טיפלתי בבית בפציעות של בעלי חיים שבהם נתקלתי. לאט לאט אנשים התחילו לפנות אליי עם מקרים שראו, והתחביב גדל עד כדי כך שהוא הפך להיות העיסוק המרכזי שלי. כשהגעתי ל־2,000 מקרים בשנה, הבנתי שאני חייב למסד את זה, כי אין לי דיפלומה ואני לא וטרינר. אז ייסדתי עמותה, ואני מגייס אליה כל הזמן מתנדבים, תרומות, ציוד וכמובן וטרינרים, שיבצעו את הפרוצדורות הרפואיות.

הקמנו את העמותה לפני שלוש שנים עקב חילוקי דעות עם בית החולים הממשלתי על ההחלטה להמית בעלי חיים נכים. בעיניי זו היתה גישה מוטעית, אז החלטתי להתחרות בהם — פתחתי מרפאה שהיתה בהתחלה בחדר קטנטן, כיום היא משתרעת על 240 מ"ר ובקרוב תהפוך להיות בית חולים שלם בגודל 5,000 מ"ר. אבל בזמן שחלף שיניתי את דעתי, וכיום אני מבין שבעלי חיים נכים, שאי אפשר לרפא, נשארים בשבי ופשוט סובלים.

חלק מזה קשור לסבתא שלי, שסבלה מאוד בימיה האחרונים, וכשהיא נפטרה הרגשתי בעיקר שמחה על כך שהיא נגאלה מייסוריה. זה גרם לי להבין שאולי אצלנו היהודים יש בעיה עם המחשבה של מוות שגואל מייסורים, אבל לבעלי חיים אפשר לתת את ההזדמנות הזאת. הרי אם הייתי משאיר בעל חיים נכה בטבע הוא היה מת, אז למה להשאיר אותו חי בשבי?
כשאוח, עוף דורס ענקי שאמור לעוף, יושב חסר כנף מצונף בכלוב, ומתחרפן בכל פעם שמישהו עובר — איזה ערך יש לחיים כאלה? עם הזמן הבנתי שאם אלה החיים שלו, לא באמת הצלתי אותו. אז אני כבר לא עושה את זה.

בז מצוי

"אנחנו מטפלים במרפאה בגוזלים שנפלו מהקן וצריכים להתחזק, נותנים טיפולים תרופתיים ליונים עם יבלת נגיפית וקיפודים עם סקביאס, עושים קיבועים לכנפיים ורגליים שבורות והליכים מורכבים יותר למי שנורה. אנחנו גם קוטעים רגליים לתנים שנתפסים במלכודת שמרסקת להם את העצם. כי למדנו שבניגוד לנטרפים — טורפים עם שלוש רגליים יסתדרו יופי בטבע"