ב

ן אלפי גדל במשפחה של פרפורמרים. האב, יוסי אלפי, הוא איש תיאטרון, שחקן, במאי, מגיש רדיו והיזם של "פסטיבל מספרי סיפורים", שהוא הרוח החיה בו כבר 28 שנה. האח, גורי אלפי, הוא שחקן, כוכב סטנד־אפ, מנחה תוכניות טלוויזיה ורדיו שמתפתח בשנים האחרונות לבימוי קולנוע וטלוויזיה. האחות, שרי אלפי, היא שחקנית וזמרת, שגם פרסמה ספר ראשון.

לכן בן אלפי (47), הבכור, נראה כמעט כמו תקלה בפס הייצור המשפחתי. הוא טייס אף־16 שהשלים קריירה של 25 שנה בחיל האוויר, ובתפקידו האחרון היה ראש ענף פיתוח כלים אוטונומיים. והוא גם סטארטאפיסט, שהקים את Blue White Roboticsכ(BWR), חברה שהופכת טרקטורים רגילים לאוטונומיים.

טרקטור איפה שכואב

הסטארט־אפ של אלפי הוקם ב־2017, והבחירה בטרקטורים היתה על דרך האלימינציה. BWR נולדה עם חזון של כלים אוטונומיים לעיר — רכב ורחפנים — ותוך כדי תנועה עברה לטרקטור רובוטי לחקלאות. "בהתחלה הסתכלנו על המרחב האורבני, על משלוחים אוויריים דחופים, למשל של מנות דם, או על שאטלים של תחבורה ציבורית אוטונומית", הוא אומר. "אבל אז ראינו שלחזון הזה יידרשו עוד כמה שנים טובות, והחזון של כלים אוטונומיים בעיר לא יקרה לפני 2030 - ואנחנו רוצים לעשות משהו שמביא ערך עכשיו. ככה הגענו לחקלאות".

BWR לא בונה טרקטורים אוטונומיים, אלא ממירה טרקטורים מסורתיים לכאלה, על ידי ערכה שהיא מפתחת ו"מלבישה" על הטרקטור. בימים אלה גייסה החברה גיוס צמיחה של 37 מיליון דולר משורת משקיעים מוערכים, בהם Insight partners ,Entree capital, כלל ופרגרין ונצ'רס. ההערכות הן ששווי החברה בגיוס היה סביב 500 מיליון שקל. גיוסים קודמים היו של 1.5 מיליון דולר ו־10 מיליון דולר.

גם את שני שותפיו להקמת הסטארט־אפ גייס אלפי מחיל האוויר: אבירם שמואלי (49), סמנכ"ל הטכנולוגיות בחברה, ויאיר שחר (36), סמנכ"ל התפעול. "אבירם ניהל תחום רובוטיקה בחיל האוויר ובמשרד ראש הממשלה, עם ניסיון בכלים אוטונומיים וידע שאין לראות היום בשוק. יאיר הוא גם טייס אף־16, טאלנט בתחומי מבצעים ופיתוח ומצטיין חיל האוויר פעמיים. זו הרמה, ולכל אחד מהם עשיתי צַיִד בנפרד. עם יאיר זה היה ערב עם הרבה ערק, ואת אבירם פשוט תפסתי בשנייה שהשתחרר. יש לנו בעבר המשותף פרויקט משמעותי שהביא הצלחה לחיל, וראינו שהיכולות שלנו משלימות". החברה מעסיקה כיום יותר מ־100 עובדים, ישראלים ואמריקאים, ועיקר פעילותה בקליפורניה. הגיוס האחרון נועד, בין השאר, לאפשר לה להתרחב לאירופה.

בוא תסביר לי איך עובד טרקטור אוטונומי, ובעיקר איך מוכרים כלי עתידני כזה לחקלאי מסורתי.

"לוקחים טרקטורים קיימים ומתקינים בהם ערכה שלנו: סנסורים בחזית הטרקטור, תקשורת על הגג, ובפנים מערכת בוכנות שמתלבשת על הגז, הברקס והגיר. את כל זה מחברים לתוכנה ולמערכת שליטה שלנו, שמפעילה את הכלי וכל הזמן יודעת מה קורה".

ומה הטרקטור מסוגל לעשות?

"אנחנו עובדים במטעים, לא בגידולי שדה, ואנחנו יודעים לעשות ריסוס, ניכוש עשבייה, פיזור דשן. כל מה שמתחבר לטרקטור מתחבר גם למערכת, שהיא ידידותית מאוד. כמו ללמד ילדים בני 18 להפעיל את הכלים בצבא".

זה רווחי לחקלאי? למה שלא יקנה מלכתחילה טרקטור אוטונומי?

"כי במקום לחכות עשר שנים עד שתהיה חווה אוטונומית, יש לו כבר טרקטור. ה'כאב' של החקלאי הוא שאין נהגי טרקטור. הילדים לא רוצים לעשות את זה, הם מעדיפים לעבוד באמזון. החוות הן במקומות שכוחי אל, וזו גם עבודה קשה להיות על הכלי 12 שעות, יום ולילה, לעבוד ולרסס על עצמך חומרים לא פשוטים. להפעיל טרקטור מאויש עולה היום 60 אלף דולר בשנה.

"אנחנו לא המצאנו את הטכנולוגיה, אבל אנחנו משקיעים בפיתוח ומתרגמים אותה לעזרה ממשית ל'כאב'. אנחנו מנסים להתאים את זה בצורה מדויקת ומשתלמת לחקלאי, כי בסופו של דבר, המוצר חייב להיות זול ונגיש. אתה בא לחקלאי שהמשפחה שלו מאות שנים במקצוע, אז אל תביא לו חלליות עכשיו. תביא משהו פשוט שעובד בשטח, שמבין את ההבדל בין כרם בדצמבר למטע שקדים באוגוסט".

ומה המודל העסקי?

"אצלנו הוא ישלם 25% פחות, וישלם רק בסוף כל רבעון. לעובדים בחקלאות משלמים שבועית, כך שגם מבחינת העלות וגם מבחינת התזרים אנחנו משתלמים לו. לפי המודל שלנו, הוא לא קונה את המוצר, טרקטור יקר, אלא רוכש את השירות במעין ליסינג. אז אם הוא לא מרוצה מהשירות הוא פשוט זורק אותי, אין דרך אחרת ליצור אמון.

"אם ירכשו פילים אוטונומיים לבנים, המהפכה לא תתרחש. אי אפשר למכור למישהו מכונה במיליוני דולרים ושהוא ייתקע איתה. זה לא עובד. אתה צריך לומר לו 'אני נותן לך שירות'. חקלאים מנהלים מחזורי ענק, אבל עם שולי רווח קטנים מאוד. בחלק מהמקומות אנחנו אפילו מספקים מימון, וזה עניין של כמה אתה בטוח בערך שאתה מביא".

והערך הזה מספיק גבוה כדי להשאיר את החקלאי איתכם?

"זה יהיה רווחי לחקלאי מהיום הראשון, כי הוא ישלם איקס מינוס 25%. השאלה היא מתי הוא יתמכר".

למה הכוונה ב"יתמכר"?

"כשהוא כבר לא יוכל לחזור למחירים של נהגי טרקטור שעליהם הוא שילם ביוקר. כשהוא יבין שהעולם השתנה. כמו שבחיל האוויר אי אפשר לחזור לעולם מאויש. אי אפשר לקנות עוד 300 מטוסים, אנחנו כבר מכורים למל"טים. זהו, נגמר".

אתה עצמך טייס.

"טייסים כבר לא רלבנטיים בעולם החדש. יותר רלבנטי להיות מפעיל כלים אוטונומיים, רובוטים. במקום לשים אנשים במטוס לשמונה או ל־20 שעות, אתה שם מל"ט שמרחף 48 שעות ומחליף אותם במשימות סיזיפיות. היום מסיימים קורס טיס הרבה פחות אנשים ממפעילי מל"טים. בעולם הזה השיבוש כבר קרה".

אבל החקלאי עדיין יצטרך פועל כדי לקטוף את התפוזים. אותו הטרקטור שלך לא מייתר, אז מה הטעם?

"זה פועל אחר, כזה שמגיע רק לקטיף לחודש עד שלושה חודשים. אנחנו מורידים את העומס של החבר'ה שכל השנה הם עובדים קבועים. עוד אין טכנולוגיה רובוטית טובה לקטיף תפוזים, וכשהקמנו את החברה חיפשנו מקום שבו כלים אוטונומיים ידעו לעשות מהפכה משמעותית כבר היום. הסלוגן שלנו הוא 'אוטונומיה עכשיו' — יצירת יכולות שעוזרות לעולם היום. הרבה חברות עוסקות בכלים אוטונומיים, אבל רובן עוסקות בפיתוח יכולות עתידיות. ל־99% מהן אין הסכמים מסחריים כלל, ולנו יש.

"אז כשיהיה רובוט שקוטף, אפשר יהיה לחבר אותו למערכת שלנו ולרוץ איתה. בינתיים אין. אנחנו מאמינים שהרובוט שבטרקטור ינצח, ואנחנו הדרך שתעביר אותו מעולם מאויש לאוטונומי, בלי למכור בולשיט. פשוט מתחילים ממה שאפשר לבצע היום".

אתם עדיין לא רווחיים.

"יש חוזים ספציפיים שהם רווחיים, אבל אנחנו רוצים לכבוש את כל העולם. ואתה לא נהיה החברה הגדולה בעולם לכלים אוטונומיים בלי השקעה. אנחנו רוצים לעבור ממאה עובדים לאלף עובדים, וזה מחייב השקעה. אין לי ספק שהיא תחזור, כי היא נוגעת בצרכן כל הזמן. אם היינו רוצים להסתפק בלהיות המלכים של קליפורניה, יכולנו להיות רווחיים מחר בבוקר. אבל אם אנחנו רוצים להיות שחקנים עולמיים, אז חייבים להמשיך להשקיע בפיתוח והתרחבות לאזורים נוספים. בינתיים אנחנו מביאים תועלת, לחקלאי שמפרנס עובדים, וכסף זר למדינת ישראל. אנחנו שחקן יצוא, אין יותר ציונות מזה לדעתי".

בן, גור ובן־גוריון

בן אלפי גדל ברמת גן, ילד טוב בליך, אח לגורי (45) ולשרי (40). הוא נשוי לגלית, חברתו מגיל 14, ויש להם שלושה ילדים (בת 20, חיילת בממר"ם, בן 17, כדורסלן בקבוצת הנוער של מכבי ת"א, ובן 13). "גלית גבוהה ממני. זה חלק מהיתרון של לצאת עם מישהי מגיל 14, היא חושבת שיום אחד תהיה גבוה יותר", הוא מחייך. "הכרנו בבית ספר, היא ליוותה אותי בכל המסלול חיים שלי, ולא יכולתי לאחל לעצמי מערכת יחסים טובה יותר".

הוריו, יוסי וסוזן (סו), יהודייה בריטית ממנצ'סטר, הכירו כשהיא הגיעה לארץ בגיל 21. "אמא היא הבת הצעירה של הסבא הבריטי שלי, שהיו לו מתפרות של מרקס אנד ספנסר, הכי קלאסי של העידן התעשייתי. שני האחים הגדולים שלה התחתנו עם גויות, אז אבא שלה אמר לה 'סעי לישראל, תמצאי מישהו'. והיא מצאה את 'הפרענק' הזה, אבא שלי, וזה מה שיצא", הוא צוחק.

בשנות השבעים, טרום קריירת הבמה, היה להוריו מפעל בגדים; "תן לאלפי להלביש אותך" היה הסלוגן. אבל ב־1987, כשפרצה האינתיפאדה, נסגרו המתפרות בעזה והוחלט לסגור את העסק. "ההורים שלי הבינו שהעולם זז ואי אפשר להתחרות בסין ובמזרח. זה היה משבר, אבל אבא עסק במקביל בבימוי והם מצאו דרך להצליח במקום אחר, והתחילו את פסטיבל מספרי סיפורים. אבא בפרונט, אמא בהפקה. זה עוד סיפור של יזמות. הסטארט־אפ של מספרי סיפורים התחיל ב־1991, והם עובדים יחד כל החיים. גם בגיל 75 הם עם דלק פנימי בלתי נגמר, פאוור קאפל מטורף. השראה".

ההשראה המשפחתית לא נגמרה ביזמות וגלשה גם לציונות. היא הובילה לכך שאלפי קרא לחברה שפונה לחו"ל בשם "כחול־לבן". "השריטה הציונית אצלנו התחילה עמוק בבית. אנחנו רואים את עצמנו קודם כל כישראלים ציונים. כשלאח אחד קוראים בן ולאחר גור, על שם ההוא שמאחוריך" — הוא מצביע על ציור גרפיטי על קיר המשרד, שבו נראה דוד בן־גוריון צופה במגוון כלים אוטונומיים מרחפים על רקע כחול־לבן — "אין הרבה ברירות. אנחנו אומרים שאנחנו כחול־לבן ולא מתביישים בזה. הציונות בבית היתה מאוד חזקה. תראי את זה גם בדוקו של גורי על יהדות העולם, זה לא בא משום מקום. גם העיסוק בתרבות בבית הוא כלי להשפיע ברמת המדינה. זה אף פעם לא היה 'יאללה, עושים סמים, מורדים בהורים'. הכל נורא סחי".

ואיך זה שאתה בחרת בקריירה צבאית והוא קומיקאי?

"גורי עשה מרתון בגיל 15 ותכנן להיות בסיירת מטכ"ל, אבל קיבל אולקוס בגיל 16 והחליט לעשות סטנד־אפ. הוא טוב בזה. לי נוח עם פיזיקה, לגורי לימודים זה הסיוט הכי גדול. כדי 'לנצח' בבית הספר הוא היה הבמאי של האירועים בבליך ומצא דרך לממש את עצמו שם".

אותך הבמה לא משכה?

"היא לא זרה לי, אבל אותי מעניינת השפעה מסוג אחר. תני להקים משהו במאדים, אני אוהב בעיות גדולות ומורכבות".

אז להיות טייס היה המרד שלך?

"גדלנו בשיכון הצנחנים ברמת גן, היינו מוקפים ביוצאי צבא, מאלופים עד ראשי המוסד. ביום כיפור, כשכולם הלכו למלחמה, אבא שלי הלך ללהקה צבאית. כל החברים שלי הם בנים של אנשי צבא שמרדו בהורים. הזמר גלעד שגב הוא החבר הכי טוב שלי, ואבא שלו איציק שגב היה נספח צבאי בזמן ההפיכה באיראן. אני ישבתי עם איציק, האבא, וחשבתי איך אני משפיע בתחומים האלה, של הציונות, של המוסדניקיות. ההזדהות שלי היתה עם דור האבות. ואז, כשמיניסט ברמת גן שחטף סקאדים מעיראק, אמרתי שהדרך היחידה להגיע לעיראק היא במטוס, אז בוא נעשה קורס טיס. רציתי להיות במקום שמשפיע. דברים אחרים לא נראו לי רלבנטיים".

"ה'כאב' של החקלאי הוא שאין נהגי טרקטור. החוות ממוקמות במקומות נידחים, וזו עבודה קשה. להפעיל טרקטור מאויש עולה 60 אלף דולר בשנה. אנחנו מתרגמים את הטכנולוגיה האוטונומית לעזרה ממשית ל'כאב' הזה, כך שתתאים לחקלאי בצורה מדויקת ומשתלמת"

שמונה טרקטורים במקביל

מטע השקדים בקיבוץ הזורע בעמק יזרעאל הוא מגרש המשחקים של החברה. פז יעקבי, מנהל אתר הניסוי, מדגים את היכולות בנסיעת המחשה בין שורות עצי השקד. באמצעות מקלדת על הברכיים הוא מתניע את הטרקטור, שמתחיל לנסוע. באבטיפוס שאנחנו עליו מותקנת בוכנה שלוחצת על הברקס ומנוע מיוחד מסובב את ההגה. אנחנו נעים בין שורות העצים, כשהטרקטור רומס ענפים קטנים הפזורים על הקרקע. אם ייתקל במכשול גדול, הוא אמור לזהות אותו ולהיעצר. כשאנחנו מגיעים לסוף השורה הוא מזהה זאת ופונה באופן עצמאי ימינה לשורה הבאה, בדילוג על שורה אחת. "זה כדי לשמור על זווית הריסוס, גם נהג רגיל היה עושה את זה", מסביר פז.

"מפעיל יחיד יכול להפעיל שמונה טרקטורים", אומר אלפי בתום ההדגמה. "המפעיל יכול לראות על המסך מה הטרקטור רואה וחושב, מה 'עובר לו בראש'. הטרקטור מבין מה זה עצים, מה זה סוף שורה, מבחין בין שביל לעץ, בין ענפים קטנים על הארץ למכשול שצריך לעצור בגללו. אתה מגדיר מתי לרסס, באיזה קצב, באיזו מהירות לנסוע, מתי לעצור מול כלי שמגיע ממול. אנחנו מזינים לו מראש לאן לנסוע, באיזה בלוק לעבוד, מה המשימה ומה הנגרר שמאחוריו — לריסוס, דישון או גזם, למשל. יש לנו תוכנה רב־משימתית שתואמת כל משימה שצריך לבצע, ואנחנו בעצם מחליפים את העיניים של האדם בסנסורים ואלגוריתמים".

איך הטרקטור יודע לזהות את כל הפרמטרים?

"אנחנו מלבישים עליו מקדימה ומאחורה חליפת סנסורים, כולל GPS, ליידר (לייזר סנסור), אנטנות תקשורת ומצלמות שרואות היקפית, כדי לזהות הבדל בין ענף שאפשר לעבור דרכו לגזע עץ שהוא מכשול לא עביר".

במה זה בעצם שונה ממכונית אוטונומית של טסלה? מה מיוחד בטרקטור?

"סביבת העבודה היא אזורים נידחים, ללא תקשורת, בתנאי מזג אוויר קשים, שבהם יש להפעיל כמה טרקטורים בו־זמנית. זה לא כמו נהג שמפעיל את הטסלה הבודדת שלו: כאן צריך לנצח על קונצרט שמתנגן בכל החווה, כדי להפוך אותה לאוטונומית בצורה מלאה. שלא לדבר על זה שטסלה נוסעת רק מנקודה א' ל־ב', ואנחנו עושים גם את הפעולות בדרך. זה רב־משימתי".

איך בעצם הגעת לזה?

"עשר שנים הייתי אחראי לכל תוכניות הפיתוח של כלים אוטונומיים, מכלי של 2 קילו עד 6 טונות: מל"טים, מזל"טים, רחפנים. צרכני הקצה יכלו להיות חיל האוויר, זרוע היבשה או משרד ראש הממשלה, דברים שעל חלק מהם לא מדברים. אלה כלים שחוסכים הלוויות ועושים יותר מבני אדם, שהם נורא מוגבלים".

"שכונת חיים" ומונטי פייתון

בסדרת סרטונים קומיים שעשה האח גורי עבור BWR, הוא משחק את עצמו: האח המצחיק של המנכ"ל והמייסד הרציני מדי, שמגיע לעזור עם סרט תדמית. "מה אתה צריך?", הוא שואל, ואחרי הסבר מקצועי קצר על טכנולוגיה ישראלית שפונה לעולם הוא אומר: "וואו, שעממת, אח". גם ההמשך פרוע, מוגזם ומבוסס על ההומור האסוציאטיבי של גורי אלפי. "ניסינו בסרטונים להקצין את מערכת היחסים בינינו. הם מבוססים על זה שאנחנו עוזרים זה לזה, אבל לאף אחד אין מושג מה השני עושה, כך שלא בטוח שזו עזרה נכונה. זה הכי קרוב למציאות, אבל בצורה גרוטסקית".

כשאתה מדבר על חזון וערכים, נשמע שגורי היה עומד מהצד וצוחק עליך.

"צחוק אנחנו עושים כל הזמן, אבל לעשות שטויות זה דבר רציני מאוד. אי אפשר להעלות מופע קומי שיחזיק קהל בצורה טובה בלי שאתה לומד, מתרגל, חוקר מה עובד ומה לא. אם יזמות היא סיוט, באמנות הבמה מדובר בסיוט גדול יותר, כי האמן חי על המשוב. בסוף יש או אין מחיאות כפיים. הייתי טוב לא היית טוב. ואם לא היית טוב, אתה לא ישן בלילה. החיים המיוסרים האלה, להילחם על כל חוזה, זה אותו טריק אצל כל יזם. גם התקפי החרדה זהים".

אבא שלך עלה מעיראק ועסק הרבה בתרבות שממנה הגיע. עבור בני דור מסוים הוא ייזכר לנצח כמי שכתב את הסדרה "שכונת חיים" בחינוכית. איך התרבות הזאת השפיעה עליכם?

"המשפחה כערך זה משהו מאוד חזק שהוא הטמיע בנו. עזרה הדדית, טלפון כל יום, דאגה".

והתרבות הבריטית מצד אמא?

"למדנו אנגלית מלראות מונטי פייתון בלי תרגום, ולמדנו להתנהג יפה ליד סבא וסבתא מאנגליה. הפאולים הגדולים בתחום הזה היו של גורי".