ל

פני כשלוש שנים גאיה בידרמן (27), סטודנטית מתל אביב, אימצה את לוצ'י, רועה אוסטרלי בגודל בינוני. "התאהבתי בו כי הוא היה יפה", היא מספרת, "ומיד הוא נהפך להיות הילד שלי, היה בינינו חיבור עמוק". אבל מההתחלה היא הבינה שקל זה לא יהיה. "בפעם הראשונה שיצאתי איתו לסיבוב הבנתי שיש לו שנאה עזה לרוכבי אופניים וגברים. הוא ניסה לתקוף כמעט את כל מי שעבר לידינו. מיד שמתי אותו בבית וירדתי לקנות מחסום".

המחסום הועיל קצת בחוץ, אבל הבעיה הגיעה הביתה, כשלוצ'י תקף אנשים גם שם. "הוא נשך את החבר הכי טוב שלי. זה הגיע למצב שהוא איים על כל מי שנכנס הביתה. פניתי לעמותה שממנה אימצתי אותו, הם שלחו מאלף אבל המצב רק החמיר. כבר לא יכולתי להכניס אנשים הביתה, וגם לא יכולתי לצאת ולהשאיר אותו לבד, זה שיגע אותו. הוא בודד אותי מהעולם. באותה התקופה גם לא עבדתי, אז כל הזמן רק הייתי בבית איתו".

אותך הוא לא תקף?

"לא, אליי הוא ממש קשור מההתחלה. הוא הבין שאני הבעלים שלו, תמיד התקרב וליקק אותי. והוא עשה לי טוב לנפש. זאת היתה הפעם הראשונה שלא הייתי מרוכזת בעצמי אלא במישהו אחר. הבעיות שלי כבר לא היו חשובות. הגעתי אליו בתקופה לא טובה בחיים והוא הוציא אותי ממנה. הוא גרם לי להבין בסופו של דבר שאני רוצה להיות וטרינרית התנהגותית. הוא הכיר לי עולם שלם של התנהגויות של כלבים".

בעבר כלבים כמו לוצ'י היו בדרך כלל מסולקים מבית הבעלים ומסיימים את חייהם בהמתה. גם לוצ'י היה בדרך לשם, אחרי שהגיע לעמותה בגלל נשיכות קודמות. אבל בידרמן, כאמור, גילתה את עולם הווטרינריה ההתנהגותית, והגיעה לד"ר תמר עמית, מטפלת בתחום. "אני נקשרתי אל הכלב בכל נימי נפשי, ואם לא הייתי פוגשת את תמר, אין לי ספק שהיו ממיתים אותו. היא הצילה אותו, והצילה אותי".

לוצ'י מת מאז ממחלה, אבל בשנותיו עם בידרמן הוא זכה לטיפול משולב של ד"ר עמית ושל המאלף עידן כהן. "קודם כל לימדנו אותו לתקשר איתי, איך גם כשהוא נכנס ללחץ לבחור בהתנהלות חלופית — כשהוא רואה טריגר הוא ניגש אליי ולא תוקף את מה שגרם לו לגירוי, ואז מקבל ממני חיזוק חיובי כמו ממתק. כך עשינו עם רוכבי אופניים וגברים בחוץ, וגם עם כניסה של חברים הביתה. כשחברה היתה מגיעה אליי הייתי נפגשת איתה בחוץ, הוא היה מכיר אותה, ורק אחר כך היינו נכנסים הביתה, ואז היה אסור לחברה לזוז עד הרגע שהוא התרגל אליה. כל זה בזמן שאני נותנת לו ממתקים. עם גברים זה היה יותר מורכב, כשרציתי להכניס אותם הביתה הם היו צריכים לפגוש אותי כמה פעמים מחוץ לבית ולהכיר אותו. רק אחרי שלוש־ארבע פעמים הכניסה שלהם התאפשרה".

הסיפור של לוצ'י לא שגרתי, אבל גם לא נדיר או קיצוני. ישנם אלפי כלבים שמשבשים את חייהם של הבעלים, והתופעה הצמיחה את תחום הטיפול בהם. והטיפול הזה חושף את עומק הקשר המורכב שלנו עם חיות המחמד. את המחויבות והנכונות שלנו לסבול גם רגעים קשים איתם, את הרצון האמיתי לעזור להם כשהם במצוקה, אבל גם את הצורך המובן להתאים אותם לחיינו ולצרכים שלנו. יש כאן עניינים אתיים מגוונים הנוגעים לאופן הטיפול, למתן תרופות, אבל בסופו של דבר זה גם סיפור על אהבה, על מה שאנחנו מוכנים לעשות בשבילה, ועל הגוונים השונים של שאלת ה"בעלות" על יצורים חיים אחרים.

 הבעיות: "תלות קורונה" או חרדות

 הפתרונות: חפץ מעבר או תרופות

טיפול תרופתי לסיוע בבעיות התנהגות ניתן לחיות מחמד כבר כ־60 שנה, ולפני כ־25 שנה בארצות הברית החל להתבסס גם הטיפול ההתנהגותי. חלוצות הנושא בארץ הן הווטרינריות ד"ר נועה הראל וד"ר עפרה גלילי, שב־1996 גם החלו להעביר קורס בנושא בבית הספר לווטרינריה באוניברסיטה העברית. אבל רק לפני כשלוש שנים משרד החקלאות הכיר בתחום כהתמחות רשמית לווטרינרים.

באותה התקופה ד"ר הראל הקימה עם ד"ר עמית את המרכז הווטרינרי לרפואה התנהגותית ברמת השרון, שאליו מגיעים בעלי חיים עם בעיות התנהגות חמורות, בהפניית הווטרינרים המטפלים בהם. "רפואה התנהגותית אצל כלבים יוצאת קודם כל מהאבחנה של מהו נורמלי, כלומר איך חיה צריכה להתנהג באופן נורמלי", מסבירה הראל. "ואז תצפיות מאפשרות לדעת מהי התנהגות לא נורמלית. על פי זה אנחנו נותנים אבחנות וטיפולים".

מה הם המקרים הכי שכיחים?

"לפני הקורונה אלה היו תוקפנות ובעיקר פחדים. מאז תחילת המגפה התרבו גם הכלבים שלא מסוגלים להישאר לבד בבית, אחרי שנה וחצי צמוד עם הבעלים. קשה להם מאוד להסתגל שוב להישאר לבד בבית, וזה מתבטא בהרס חפצים, עשיית צרכים, ויש גם הרבה מקרים שהם לא משאירים סימנים ברורים כאלה, וקשה לדעת שהם באמת במצוקה. הם לא מצליחים להירגע, הם פוסעים הלוך ושוב, מתנשפים בכבדות, כל זה בגלל פחד לא מוסבר שקיים אצלם. כשאתה מבחין למשל שהכלב שלך הולך אחריך בבית לכל מקום אתה צריך להבין שזאת בעיה, זה לא צריך להחמיא לך. זה אומר שהוא פיתח בך תלות שהיא לא בריאה".

עמית: "ישנם גם כלבים שעושים את ההפך — נשכבים בפינה, לא אוכלים ולא שותים. וכשזה כך ואין סימנים לבעלים קשה לזהות את המצוקה. לכן צריך לשים לב למשל אם הכלב לא מוכן לאכול. כדי לבדוק את זה צריך להשאיר לו כמה הפתעות טעימות, ולראות אם הוא אוכל אותן. יש אנשים ששמים מצלמות כדי לראות מה הכלב עושה במשך היום".

איך אפשר לטפל בכלבים כאלה?

הראל: "קודם כל צריכים לאבחן ולנסות לזהות מה הסיבה — יכול להיות שהם פיתחו תלות כשהבעלים שלהם היו איתם כל הזמן, יכול להיות שקרה משהו שהפחיד אותם כשהיו בבית. אחרי שאתה מנסה לקטלג את הסיבות, אתה צריך לחשוב איך לפתח אצלם התניות של עצמאות, איך להפיג את החשש ממה שמפחיד אותם, למשל רעש של דלת או רעש של פח שמישהו מזיז ברחוב. אפשר לתת להם חפץ מעבר, ממש כמו שנותנים לילד שהולך לגן בפעם הראשונה, כזה דובי או שמיכי. ובמקרים שבהם רמות החרדה עוברות את גבול הנורמלי, אנחנו ממליצים על טיפול תרופתי, בתרופות נוגדות דיכאון וחרדה, אותן אלה שמשמשות בני אדם".

זה בעצם טיפול תרופתי פסיכיאטרי בכלבים שלא יכולים לקבל החלטה בנושא. זה לא בעייתי?

"ישנם אנשים שטוענים שאני מסממת כלבים. אבל המקרים שמגיעים אלינו הם מקרי קיצון לא פשוטים, והבחירה היא בדרך כלל בין לנטוש או להמית את החיה לבין לתת לה תרופה. אני חושבת שהחיים של החיה חשובים יותר. ואחרי שהשגנו תוצאות, אנחנו מנסות גם להוריד את השימוש בתרופות".

 הבעיה: נביחות בלתי פוסקות בכל רגע לבד

 הפתרון: לתרגל פרדה שלב אחרי שלב

דניאל פיינמן (28) מתל אביב, מנהלת מוצר במיקרוסופט, מגדלת עם בן זוגה את דייזי, שנאוצרית בינונית שפיתחה תלות קורונה קלאסית, משום שכשאומצה בני הזוג עבדו מהבית. "היא לא ידעה מה זה להיות לבד", אומרת פיינמן. "זיהינו סימנים של חרדה ותלות כבר בהתחלה. היא הלכה אחריי לכל מקום, כשהלכתי לשירותים וסגרתי את הדלת היא התחילה לנבוח ולהשתולל, לא יכולנו להוריד את הזבל בלי שהיא תיכנס להיסטריה, תנבח בקריאות קורעות לב. כבר לא היה לנו נעים מהשכנים, ולא יכולנו לצאת מהבית, סתם למסעדה או סרט. בהתחלה נעזרנו במאלף, אבל הוא לא מאוד עזר, והמצב רק הלך והחמיר. הווטרינר שלנו הפנה אותנו לד"ר הראל. במשך שעה וחצי גוללנו בפניה את כל קורות חייה של הכלבה, היא שלחה אותנו גם לבדיקות דם והמליצה על תרופה, פריזמה (נוגדת דיכאון). במקביל שלוש־ארבע פעמים בשבוע היינו אצלה לתרגול התנהגותי, וזה עבד פלאים. היום אין לה שום בעיה להיות לבד".

איך נראה התרגול?

"ממש תרגלנו יציאה מהבית בשלבים קטנים. בהתחלה מרימים את המפתחות, מחזירים למקום וממשיכים לשבת. אחר כך ניגשים לדלת, פותחים אותה, אבל נשארים בבית. אחר כך יוצאים מהבית וחוזרים כעבור כמה דקות. כל פעם הגדלנו את הטווח, הגענו לחצי שעה, הגענו לשעתיים, והיא הסתגלה. שמנו מצלמה וראינו שכשהיא לבד בבית היא ישנה ומשחקת".

החרדות של הכלבים לא רק מכבידות על חיי הבעלים ומטרידות את השכנים, לפעמים הן ממש מסכנות את הכלבים עצמם, כמו במקרה של לולה, בורדר קולי שגדלה בתל אביב אצל רן רובינשטיין (38), פרמדיק, ובת זוגו. ההתנהגות של לולה היתה קשה במשך שנים, אבל לטיפול המקיף הגיעו בני הזוג רק אחרי שהכלבה שלהם קפצה מהקומה השנייה.

"היא היתה כלבה חרדתית מההתחלה", מספר רובינשטיין. "היא היתה צורחת כשהשארנו אותה מחוץ לסופר. אשתי היתה בעבר דיילת ואני גם עובד הרבה שעות מחוץ לבית, והשכנים העירו לנו על נביחות לא פרופורציונליות של לולה. ואז יום אחד היינו בים, וקיבלנו טלפון מווטרינרית שאנחנו לא מכירים, שסיפרה שהכלבה נמצאת אצלה בקליניקה אחרי שקפצה מהחלון. היינו אז כבר עם מאלף כלבים, שעזר בהתנהגויות מסוימות שלה, אבל אחרי המקרה הזה הבנו שצריך טיפול תרופתי".

איך חייתם כל השנים עד הטיפול הזה?

"לפני שהיינו צריכים לצאת מהבית הייתי מוציא אותה לטיול של שעה ומתיש אותה, אבל גם זה לא עזר. כשלא היינו בבית היא לא אכלה ולא שתתה, ובכתה כל הזמן, השכנים העידו על כך. היינו סוגרים אותה במקלחת כשלא היינו בבית, כי זה רחוק מהשכנים. ואתה מתחיל לשאול את עצמך אם אני יכול ללכת לעבודה, אם אני יכול לצאת החוצה. אנחנו רוצים לחיות. וגם לולה עצמה פשוט סבלה".

רובינשטיין אומר שלא ידוע להם על טראומה ספציפית שגרמה לחרדות אצל לולה, "היא אצלנו מגיל קטן מאוד", ומודה שגם אחרי טיפול מקיף היא עדיין לא אוכלת ושותה כשהיא לבד בבית, עדיין מפחדת למשל ממחסומי חניה שעולים או יורדים, ממכוניות גדולות. ובכל זאת, הטיפול שיפר את מצב העניינים.