א

וסי בנימין רגילה לקבל טלפונים בכל שעות היממה, לעזוב הכל ולצאת לקרב. אם עץ מסוים עומד להיכרת — בנימין תהפוך את עצמה מיד לחמ"ל של "צבא ההגנה לעצים", ולפעמים תידרש לצאת להיאבק בשטח. לפני חודש, למשל, זה קרה בשישי בצהריים. "קיבלתי טלפון מתמר, תושבת גבעת עדה־בנימינה, שסיפרה על כריתה מתוכננת של 65 עצים ליד מוסדות חינוך, ובהם ברושים, איקליפטוסים ופיקוס תאנה", היא מספרת. "לטענת המועצה, יש הוראת כיבוי אש לכרות עצים בטווח של 20 מטר ממוסדות חינוך. מיד פניתי ל־20 אלף גורמים, ובדיקה ראשונית העלתה שלא קיימת הוראה כזאת. פרסמתי בקבוצת ווטסאפ מיוחדת הסבר בעניין, ומהר מאוד הצטרפו 600 אנשים לתמיכה בערר המתגבש". נכון להיום, רוב רישיונות הכריתה בוטלו.

בנימין (57), שעוסקת בתכנון ערים ובבנייה ירוקה, מתמחה בדיוק בזה: בעצירת כריתות שנעשות שלא כדין. היא יודעת למי להתקשר, אילו כשלים לחפש ברישיונות כריתה, איך להיאבק על כל עץ מול הכורתים בשטח, הרשות המקומית ובעיקר פקיד היערות הארצי, ד"ר ארז ברקאי, ו־15 פקידי היערות העירוניים הכפופים לו. בבלוג ובדף הפייסבוק שלה, "צבא ההגנה לעצים", היא מדווחת על המאבקים בכל הארץ, על הצלחות ועל כישלונות, עצים שאליהם הגיעה מאוחר מדי — נתוני הכריתות שהיא מביאה בהחלט מטרידים — ומעניקה לאזרחים טיפים, סיוע ורוח גבית למאבקים מקומיים משלהם. לפעמים אלה סוערים במיוחד. בתחילת אוגוסט, למשל, היא יצאה עם חברת מועצת העיר תל אביב שולה קשת לתעד גדמים טריים של עצי דקל שנכרתו לטובת הקמת פורטל הרכבת הקלה בשדרות הר ציון, והדיאלוג של קשת עם אנשי נת"ע התגלגל להזמנה של ארבע ניידות שיטור עירוני, איזוק ומעצר בגין הפרת הסדר הציבורי.

זו תמצית הסיפור הזה: אנחנו חושבים על עצים כעל משהו יפה, מצל, נעים, אפוף ציוץ ציפורים. הם הרבה יותר מזה. בתקופה הנוכחית, המדע גם מוכיח לנו שוב ושוב כמה הם משמעותיים לא רק לאווירה בעיר, אלא גם למזג האוויר: הם מורידים את הטמפרטורה, מנקים את האוויר, מצמצמים את ההצפות, מייצבים את הקרקע. העצים הם קו ההגנה הראשון שלנו מול משבר האקלים, וכיום זה ברור מתמיד. אבל דווקא עכשיו, הם נכרתים יותר מאי פעם בישראל, בשל פרויקטי תשתית נרחבים והקמת בניינים. רק בשנה שעברה נכרתו, לפי משרד החקלאות, כ־84 אלף עצים, כ־16 אלף יותר מבשנה הקודמת. המתכננים לא טורחים למצוא פתרונות שיותירו את העצים במקומם, ידם של הכורתים קלה על המסור, והרשויות שהיו אמורות להגן על העצים לא עושות זאת. אל הוואקום הזה נכנסים מאות (אם לא יותר) אזרחים, בעשרות מאבקים שמתנהלים כרגע במקביל בכל הארץ, אבל דווקא הם זוכים לעתים ליחס של פורעי חוק, כמו קשת ובנימין באירוע ההוא.

"התושבים נאבקים לשמור על העצים ועל החוק כי הרגולטורים לא עושים את זה מספיק. הם החליטו להקל את קבלת רישיונות הכריתה ולקצר תהליכים", אומרת בנימין. "החוק מגדיר את העצים ערך ציבורי ומחייב פרסום רישיונות כריתה, אך אגף יער ואילנות מקדש את ההסתרה". וכשקשה להבין מה עומד להיכרת ואיפה, קשה עוד יותר להיאבק על העצים.

בלב הביקורת של בנימין ושל פעילי סביבה רבים אחרים עומדת יחידת פקיד היערות, זו שהיתה אמורה להגן על העצים. "קיים צורך עז ברגולציה שמתבצעת מטעמים אתיים, וכאן העצים עומדים עירומים, חסרי הגנה", אומרת המשוררת וחוקרת הקבלה פרופ' חביבה פדיה, תושבת העיר העתיקה בבאר שבע, שנאבקת נגד כריתה של 92 עצים באזור מגוריה. "אנחנו רואים שמשרד החקלאות יותר מדי חושב את החשיבה של הנדל"ן, ושפקידי היערות לא מתייחסים בחרדת קודש לתפקיד שלהם כשומרי העצים".

אלה לא טענות שמגיעות רק ממי שעלולים להיתפס כ"מחבקי עצים"; את הביקורת החריפה ביותר משמיע מי שהיה פקיד היערות הארצי לפני ברקאי, עד 2016. "חשוב לי לציין שאני לא מתנגד לבנייה ולפיתוח — מה, אני לא הוצאתי רישיונות כריתה? הוצאתי. אבל אני הרגשתי שאני מייצג את העצים, ואת הצד של החוק", אומר ישראל גלון, אגרונום ומרצה בטכניון, שבעצמו שותף כיום למאבקים נגד כריתת מאות עצים בירושלים. "הרוח של המחוקק היא טובה, השאלה היא מה הרוח שנושבת מיחידת פקיד היערות או משרד החקלאות — האם הם מרגישים שזה תפקידם?".

מי שמזקק את העניין היטב הוא ברקאי, פקיד היערות הממשלתי הנוכחי. "מדינת ישראל נמצאת בטירוף של בנייה ופיתוח, וכמות הפרויקטים שבקנה הולכת ועולה. בסוף אנחנו מדברים פה על מלחמה על הקרקע", הוא מסביר ל"מוסף כלכליסט". "את מרחיבה כביש? ברור שאיפה שיהיה כביש לא יכול לגדול עץ. איפה שתבני בית לא בהכרח יכול להיות עץ. אז אנחנו נלחמים על העצים המשמעותיים, החשובים, עבורם אנחנו מנהלים מאבקים עיקשים וקשים מאוד, כדי לשמר את העצים, כדי למצוא את האיזון הנכון עם הצורך המובן לנו לחלוטין לפתח ולבנות, אבל בסוף אנחנו חלק מהממשלה".

מחקר קבע כי נטיעת טריליון עצים ברחבי העולם יכולה להאט משמעותית את משבר האקלים. כמה עצים ניטעו בישראל בשנה החולפת? אין שום דרך לדעת, כי למשרד החקלאות אין נתונים

על מה המלחמה הזאת בעצם?

אבל אולי כאן נעוצה הבעיה — בהגדרת הדיון "מלחמה על הקרקע"; עצים מול כביש או עצים מול בניין בימים של מצוקת דיור. יכול להיות שהמסגור הזה הוא שורש כל רע.

כי זו לא רק מלחמה על הקרקע. וזו לא מלחמה פריבילגית על איכות חיים. זו מלחמה גם על האוויר, החום והמים. זו, כאמור, החזית של המלחמה במשבר האקלים, שבקיץ הזה — בין השיטפונות, השרפות והסופות — מוכיחה כמה חשוב לנהל אותה מיד, הכי טוב שאפשר.

בעצם, עצים הם הטכנולוגיה העתיקה ביותר בהתמודדות עם שינויי האקלים. עץ אחד מסנן ומטהר 100 אלף מ"ק אוויר מזוהם בשנה, קולט 20 טונות פחמן דו־חמצני ומייצר 700 ק"ג חמצן. אנחנו זקוקים לעצים כדי לנשום. והם לא רק מספקים חמצן ומנקים את האוויר, אלא גם משפרים את החלחול של מי גשם לקרקע ומצמצמים את הסכנה להצפות. והם מורידים את הטמפרטורה בסביבתם ב־5-3 מעלות. לפי מחקר שוויצרי מלפני כשנתיים, נטיעת טריליון עצים יכולה להאט באופן משמעותי את משבר האקלים. כמה עצים ניטעו בישראל בשנה החולפת? אין שום דרך לדעת, למשרד החקלאות אין נתונים.

מדינת ישראל דווקא דגלה שנים בנטיעות, מסיבות פוליטיות. וגם פקודת היערות דוגלת בנטיעות: החוק הזה ממפה ומסדיר את המקרים שבהם מותר לכרות או להעתיק עצים, וקובע כי במקרה של כריתה מבקש הבקשה, על פי רוב יזם, מחויב לנטוע עצים שתרומתם לסביבה משתווה לזו של העצים שכרת. אלא שפקיד היערות לא מוודא שהדבר נעשה, וכאמור אין בידיו כלל נתונים על נטיעות.

כדאי להזכיר עוד כמה קביעות בחוק: כריתת עצים ללא היתר היא עבירה פלילית שדינה עד חצי שנת מאסר. אילן מוגן מוגדר כיום כל עץ שגובהו יותר מ־2 מטרים וקוטר הגזע שלו (בגובה 130 ס"מ) הוא לפחות 10 ס"מ. כל תוכנית בינוי שמוגשת לאישור צריכה לכלול מפה שעליה מסומנים העצים הבוגרים וחוות דעת של פקיד היערות לגבי עתידם.

במילים אחרות, החוק מצא כל מיני דרכים לשמור על העצים. כולם מסכימים שמבחינת חקיקה, מצבנו מצוין. הבעיה היא ביישום.

והיישום מתחיל להסתבך קודם כל בגלל פקידי היערות העירוניים. הם אמנם כפופים מקצועית לפקיד היערות הראשי, אבל בעצם עובדים עבור הרשות המקומית. "זה ניגוד אינטרסים מהמעלה הראשונה", מסביר אליעזר, שעוסק בגינון בגופים מוניציפליים זה יותר מ־30 שנה. "עשיתי בעצמי קורס הגנת אילנות ואז קלטתי שאני לא אוכל לעשות את התפקיד הזה כי אין בו שום היגיון: מקצועית אתה כפוף לרגולטור, אבל את המשכורת אתה מקבל מהעירייה. פקיד היערות בעיר נתפס כגורם מטעם הרשות; אם ראש העירייה רוצה לעשות פרויקט, הוא לא מכיר את אגף פקיד היערות, וזה לא מעניין אותו למי פקיד היערות כפוף. הוא עובד שלו? הוא נתן לו מטלה? זה הכל, ושלא ידפוק לו את הפרויקט".

ולעירייה יש אינטרסים משלה לא רק כשזה נוגע לתשתיות ומבני ציבור, אלא גם לגבי בנייני מגורים ומשרדים. "העירייה רוצה שיבנו בה, העירייה רוצה יזמים", תיארה זאת חברת הכנסת מיקי חיימוביץ', בשבתה כיו"ר ועדת הפנים והגנת הסביבה, בדיון בכנסת על עצים לפני כשנה. "בא יזם ואומר שהוא רוצה לבנות מגדל, העירייה עושה את החישוב של כמה ארנונה היא תקבל והיא רוצה שהיזם יבנה את הבניין. מבחינתה, אם יש שם עצים — שיכרתו את העצים".

פקיד היערות ברקאי מנסה לצמצם את הבעייתיות: "ניגוד העניינים נמצא בנקודה ספציפית מאוד, במקרים שבהם גורם הפיתוח הוא גם הרשות המקומית. שם את אומרת ובצדק — למה שפקיד היערות העירוני יערים קשיים על הרשות המקומית כשהיא רוצה לסלול כביש, לבנות שכונה, להקים בית ספר? אין לנו שום רצון להציב אנשים בניגוד עניינים ובדיוק לשם כך קבענו שבמקרים האלה לפקיד היערות אסור לקבל החלטה אלא אחרי שהוא מעביר את פרטי הבקשה לבקרה אצלנו באגף, יש לנו פקידת יערות ייעודית לטובת הנושא הזה במשרד. היא מקבלת את כל תוכניות הפיתוח של הרשויות שבהן יש פקיד יערות עירוני, היא זו שמעבירה את הבקרה, היא זו שדורשת את התיקונים ואת שימור העצים, ורק אחרי כל התהליך הזה, אחרי שהיא אישרה את סקר העצים ואת התכנון המוצע — אז ורק אז הליך הנפקת הרישיון מתבצע בידי פקיד היערות העירוני. כך שניגוד העניינים הזה כביכול לא קיים במקום שהוא הכי אקוטי".  

ומה לגבי הפרסום הלקוי על כריתות עצים מתוכננות? ברקאי אומר ש"כל הבקשות לכריתה והרישיונות שניתנו מפורסמים באופן שקוף באתר המשרד", אלא שגם הוא עצמו מודה שקשה להתמצא בנבכי האתר והמסמכים בו, ולכן "המשרד פועל לשדרג את מערכת הפרסום והגשת ההשגות בגין רישיונות הכריתה. כל הרשויות מחויבות לפרסם את רישיונות הכריתה, זהו תנאי להמשך פעילותו של פקיד היערות העירוני".

אלא שלרשויות רבות, מן הסתם, נוח לא ליידע את הציבור על הכריתות המתוכננות. יש מי שעושות את זה אחרת. בגבעתיים, למשל, מפרסמים הכל באתר העירייה, ומציבים שילוט ליד עצים המיועדים ל"כריתות משמעותיות" — שדרה או עצים גדולים ומצילים במיוחד. בכפר סבא נהוג לתלות שלט על כל עץ המיועד לכריתה. גם בנהריה עושים זאת, תחת "נוהל סימון כריתת עצים". זה היה יכול להיות הנוהל בכל הארץ, כי הוא נוסח בהצעת חוק שעמותת אדם טבע ודין מנסה לקדם מ־2019, אבל עדיין לא עבר (גם בכפר סבא וגם בנהריה, אגב, אין פקיד יערות עירוני). אז אולי בכל זאת החקיקה לא מצוינת, וגם זו חזית שצריך לשפר.

אוסי בנימין, "צבא ההגנה לעצים": "התושבים נאבקים לשמור על העצים ועל החוק כי הרגולטורים לא עושים את זה מספיק. הם החליטו להקל את קבלת רישיונות הכריתה ולקצר תהליכים"

כמה עצים אפשר לספור בכלל?

מה שמחזיר אותנו ללוחמים הראשיים, האזרחים.

ארז ברקאי, בן 40 מרעננה, הוא בעל דוקטורט באקולוגיה ובוגר התוכנית שמכשירה מדענים לפעול כיועצים מדעיים במשרדי הממשלה. ב־2016 מונה לפקיד היערות הארצי, וכבר בראשית כהונתו (שאינה מוגבלת בזמן) מינה שבעה פקידי יערות עירוניים חדשים, צעד שנתפס כהחמרת הרגולציה, כחיזוק הפיקוח.

מי שמינה את ברקאי היה שר החקלאות אז, אורי אריאל, שמיצב את עצמו כמי שלא ממש מתעניין בהגנה על עצים. "מדוע המדינה צריכה להגן על עצים?", אמר ב־2016, וטען שצריך להגן רק על "אלף־אלפיים עצים עתיקים והיסטוריים בארץ, על שאר העצים אין סיבה שהמדינה תגן בחוק אלא זה עניין של התושבים מול נבחרי הציבור, ראשי הערים וראשי המועצות". במשרד החקלאות מחו אז על הדברים, אבל בפועל נראה שזה מה שקורה. גם דוברת משרד החקלאות דפנה יוריסטה מאשרת שזו הרוח: "התושבים הם העיניים שלנו, וזה דבר מבורך כי אנחנו לא יכולים להיות בכל מקום".

האומנם זו צריכה להיות אחריות התושבים, עם התנערות כה נרחבת של האחראים מטעם המדינה? זו כמעט שאלה של פילוסופיה פוליטית. בשטח זה פשוט המצב, ולתושבים אין זמן להרהר בפילוסופיה. לפני כחודשיים אזרחים הצליחו למנוע כריתה של 2,286 עצים והעתקה של עוד כמה מאות לטובת הרחבת היישוב גרנות הגליל במועצה אזורית מעלה יוסף. הערר והלחץ הציבורי, שהוביל שי הרשקו ממטה המאבק לבינוי שפוי, עבדו. עכשיו מנסים להפעיל אותם גם להצלת 915 עצים ברמת רחל,ש עומדים להיכרת לטובת מטע גודגדנים, כשהעמדה העקרונית של פקיד היערות היא להעדיף את החקלאות. אלא שבינתיים התברר שרשות מקרקעי ישראל מקדמת הקמה של שכונת מגורים על אותו שטח. בעקבות הערר הרישיון כרגע מוקפא, וממתין לדיון אצל ברקאי.

ערר יכול לעבוד, אבל רק במקרים שהוא מוגש בזמן. לפי מחקר שבוצע בכנסת לבקשתה של חיימוביץ' לפני כשנה, בשנים2018-2016  הוגשו עררים רק  על כ־2% מרישיונות הכריתה. מה זה אומר מספרית? כמה עצים נכרתו בלי שאף אזרח או ציפור צייצו בעניין? אין דרך לדעת. ההתמצאות בדו"חות באתר משרד החקלאות, טבלאות אקסל סבוכות מפולחות לפי שלל חלוקות, כמעט בלתי אפשרית. לבקשת "מוסף כלכליסט", משרד החקלאות סיכם ידנית את הנתונים ומסר שב־2019 הונפקו רישיונות הנוגעים ליותר מ־72 אלף עצים, מתוכם רק כ־4,500 הועתקו, השאר נשלחו לכריתה; ב־2020 הרישיונות נגעו לכ־94 אלף עצים, מהם רק כעשרת אלפים הועתקו.

לפעילי העצים אוסי בנימין ושי הרשקו יש מספרים אחרים. לטענתם, ב־2020 נכרתו יותר מרבע מיליון עצים, יותר מפי 1.5 מהמספר שמסר משרד החקלאות. פקיד היערות פוטר את הפער בהסבר טכני מתסכל: הנתונים שלו אינם כוללים את הרישיונות הניתנים ל"הכשרה חקלאית" — עשרות ומאות אלפי עצים שנכרתים לבקשת החקלאי. "בואי נעשה הפרדה בין החקלאי שרוצה להתפרנס מהשטח שלו", הוא אומר. "אין לזה קשר לצל, להגנה על הסביבה".

וחוץ מזה, הוא מוסיף, "קק"ל כורתת עשרות אלפי עצים ביערות כדי לדלל את היער, דווקא בגלל שינויי האקלים, וכדי לשמור על הבריאות של היער, כדי לאפשר לעצים הנותרים לגדול ולהתפתח. יש גם כריתות שמתבצעות מטעמי בטיחות, מניעת שרפות וכו'".

אם הטענה על דילול יערות נשמעת הגיונית, הרי שהתעלמות מהמשמעות של כריתת מטעים ראויה לדיון. כדי שעצים יתרמו לסביבה כולה ויפחיתו את זיהום האוויר, הם לא צריכים להיות ברחוב שלנו במרכז העיר. גם מטע גדול שמוחלף בשדה או במקשה הוא עצים שנגרעים מהחזית. אין לזה קשר לצל, אבל אי אפשר להגיד שזה לא קשור להגנה על הסביבה.

ולכאן נכנסת שאלת הנטיעה של עצים במקום אלה שנכרתו, כפי שהחוק מחייב. זה נקרא "ערך חליפי", ולפי אתר משרד החקלאות מטרתו "להעניק לעצים תג מחיר המשקלל את סך תרומתם לסביבה, כדי שאם ייכרת העץ סכום זה יושקע בעצים אחרים שיתרמו את אותה התרומה הסביבתית, הנופית, האקולוגית, האקלימית, האסתטית, הרגשית וההיסטורית בעבור העץ שנכרת (...) הערך החליפי מיועד בראש ובראשונה לנטיעה של עצים חדשים באתר הכריתה".

למה הכורתים לא מפחדים?

אז קק"ל כורתת עצים בשביל בריאות היער, וחקלאים מורידים מטעים בשביל להתפרנס, ורשויות מקומיות מנסרות עצים כדי לבנות, אבל יש גם כריתות פיראטיות, ובצדן שיטה שתופסת תאוצה, של הרעלת עצים בריאים כדי להצדיק את כריתתם ולהימנע מהצורך בערך חליפי. וזו נקודת חולשה נוספת: היעדר ההרתעה. רק שני פקחים של משרד החקלאות ממונים על עבירות כריתה, ובאותה ישיבה של חיימוביץ' ברקאי עצמו דיווח שבשנים 2018-2016 התקיימו רק 477 חקירות על כריתות שהסתיימו ב־140 קנסות בלבד. "בחלק ניכר מהתיקים או שלא היתה עבירה או שלא נמצא חשוד בעבירה", הסביר. באותה ישיבה, אגב, התברר גם שיותר מחצי מהקנסות לא נגבו מעולם.

"בעצם מה שקורה זה שמוגשות מאות תלונות, ורוב האכיפה מתבצעת רק כלפי אנשים פרטיים", מסביר גלון, פקיד היערות הקודם. "במקרה החמור קונסים אותם ב־7,500 שקל ובזה נסגר התיק, זה לא רציני. יזמים גדולים ורשויות זה סיפור אחר. יזמים שעבדתי איתם בעבר אומרים לי היום: 'ישראל, תקשיב, בתקופה שלכם פחדנו, ידענו שיכולה להיות תביעה, לא רצינו… היום זה לא יקרה, מה אכפת לי לכרות חמישה עצים, מה יקרה כבר? ב־90% מהמקרים גם אם אני אכרות בזדון לא תוגש עליי תלונה, ואם תוגש תלונה היא תתמוסס, ואם היא לא תתמוסס אני אקבל קנס של 30-20  אלף שקל, מה קרה לך, בשביל מה לי להגיש בקשות כריתה? אני בונה עוד קומה, אני בונה חניון עד קו אפס, פוגע בכל העצים לשימור, ואחרי זה אני אומר, העצים מתו'".

במילים אחרות, "אין היום שום הרתעה ליזמים ורשויות. ברקאי והתביעה צריכים להראות מקרים שבהם מיצו עם אנשים את הדין".

אפילו ברקאי מודה ש"יכול להיות שפה החולשה שלנו", אבל ממהר לטשטש את העניין ומוסיף: "בשנתיים הקודמות הטלנו קנסות של קרוב למיליון שקל על כריתות עצים, על אנשים פרטיים, רשויות, יזמים וקבלנים. חלק מהם הגיעו לכדי הגשת כתבי אישום".

ברקאי, פקיד היערות: "את מרחיבה כביש? ברור שאיפה שיהיה כביש לא יכול לגדול עץ. איפה שתבני בית לא בהכרח יכול להיות עץ. אז אנחנו נלחמים על העצים המשמעותיים, החשובים"

מה בעצם יותר אקולוגי?

ב־2017 החל ברקאי לקדם עוד דרך שמאפשרת להגדיל את הכריתה: להחריג מיני עצים שמוגדרים פולשים, כדי שכריתתם לא תצריך רישיון, מה ש"יפחית את הנטל הרגולטורי", כהגדרת מסמך העוסק בנושא. החרגה כזאת עוד לא הוכרזה רשמית, אבל מבחינת מגיני העצים היא עוד עדות לבעיה העקרונית ביחס של המדינה לעצים. "יש שתי טרמינולוגיות שמשרתות את העוול", אומרת חביבה פדיה. "אחת היא טענה שהעצים חולים, השנייה היא טענת המינים הפולשים. אם אתה בשמורת טבע ואומרים לך שהעץ הזה הוא פולש והוא יכול להרוס את כל השמורה, אז לגיטימי לעקור אותו. אבל בתוך העיר אין שום משמעות לזה שהאזדרכת היא מין פולש לישראל, זה מגוחך, זה לא רלוונטי לכלום".

גלון מוסיף שמעבר לבעיה העקרונית, "הרי אין אכיפה על דברים רציניים, אז שעל זה תהיה אכיפה? אני יכול לכרות עץ ולהגיד 'חשבתי שזה אילנתה' (אילנתה בלוטית נחשב מין פולש חמור). ואם זה אילנתה בן 60 שנה — אז נכון, הוא פולשני, אבל הוא נותן תרומה נופית וסביבתית, צל אדיר, חרקים, אסתטיקה וכדומה. למה לכרות אותו בלי רישיון? אלה החלטות שמעידות על כך שאנשי המקצוע ופקיד היערות בכלל איבדו את הכיוון של הגנת אילנות".

מילא עצים שעושים צל, אבל מה דינם של אלה שלא עושים צל? הם ראויים לכריתה? הדקלים, בעיקר בחצרות בניינים בערים, מעוררים את עיקר הדיון הזה. הוועדה המייעצת לשר החקלאות בעניין החרגת מינים מרישיון כריתה הגדירה אותם בעלי "ערך סביבתי נמוך": "עצים אלו אינם תורמים צל, אינם תורמים להפחתת תופעת האי־חום העירוני. תרומתם במניעת רעשים, רוחות והסתרת חזיתות מבנים נמוכה ביותר. מכאן נובע כי עצים אלו, הנטועים בחצר פרטית, הם בעלי חשיבות נופית, סביבתית, אקולוגית והיסטורית נמוכה מאוד". ועל הדקל כמובן הכי קל להלביש מחלה, את אותה חדקונית דקל, ופעילי העצים טוענים שבלא מעט מקרים התברר להם שעצים הואשמו לשווא בכך שהם נגועים במחלה, ונכרתו שלא בצדק.

אלה המקומות שבהם המאבק על העצים חורג מהביורוקרטיה והדקדקנות הנוגעת להליכים, ומגיע אל הרגש. הפעילים יודעים לזהות כל פירצה מינהלית אפשרית, אבל גם בהחלט רוויים בסנטימנטים. פדיה, למשל, קיימה לאחרונה לוויה ל־14 עצים שנכרתו ליד ביתה בבאר שבע, ויחד עם פעילים נוספים תלתה שלטים על עצים אחרים בעיר: "אני עץ בסיכון גבוה", "אני עץ זקן, אולי כורתים אותי מחר" ועוד.

ברקאי לא מתרגש. "העצים בבאר שבע בני 30-25, זה לא בדיוק היסטורי, אבל בסדר", הוא אומר. "פקיד היערות בעיר הוציא אישורי כריתה לעצים שרובם היו במצב רע, גם אם חלק מהם היו במצב טוב. יש שם איזושהי תוכנית לשדרוג הרחוב, ואני מבין שזה כואב לאנשים. אין לי מעבר לזה מה להגיד".

ובסופו של דבר, הוא מזכיר, אלה תמיד דילמות קונקרטיות, לא עקרוניות. למשל בעניין הכרית של שדרות האיקליפטוסים בכביש 8510 ליד עכו כדי לאפשר נסיעת מטרונית. "זו דוגמה נהדרת לדילמות סביבתיות — תחבורה ציבורית לעומת עצים. צריך להבין את המכלול. זה לא עכשיו איזה מפעל שמישהו רוצה להקים או קרקע פרטית. ברכבת הקלה בתל אביב ובירושלים כן נשמרו המון עצים, אבל המרחב הציבורי שלנו עובר שינויים דרמטיים ביותר. אנחנו נלחמים על כל עץ ועץ, אבל בסוף צריך להבין שאנחנו צריכים את הרכבת הקלה לא פחות ממה שאנחנו צריכים עצים".