"

אני יכולה לאכול את הבחורה הזאת לארוחת צהריים, היא רוקדת על הלשון שלי", שרה בילי אייליש ב"Lunch", השיר הבולט באלבומה החדש והשלישי "Hit Me Hard And Soft", שבו היא שרה לראשונה על תשוקה לאשה, ונשמעת משוחררת ושמחה מאי פעם. אייליש בת ה־22 יצאה מהארון כביסקסואלית באופן כמעט אגבי בסוף השנה שעברה, כשסיפרה ל"וראייטי" שהיא "נמשכת לנשים", אבל "לא ידעתי שאנשים לא יודעים את זה עליי". מאוחר יותר היא סיפרה ל"רולינג סטון" כי מה שסייע לה להבין את נטייתה המינית היה שיום אחד היא פשוט הבינה ש"אני רוצה את הפרצוף שלי בתוך וגינה".

הרעש התקשורתי שחוללו היציאה מהארון והשיר החדש מעלים את השאלה: למה בכלל אנחנו מייחסים חשיבות גדולה לנטייה המינית של אייליש ב־2024? הרי הנוכחות של להטב"קים בסדרות ובסרטים גבוהה מתמיד, וגם עולם המוזיקה שופע בהם — מליל נאס אקס הגיי, דרך סם סמית' הא־בינארי.ת ועד קים פטרס הטרנסית. אנחנו גם בעיצומו של גל חדש של יוצרות אינדי כמו פיבי ברידג'רס, צ'אפל רואן ו־Girl In Red, שהחוויה הקווירית משמשת גרעין מרכזי במוזיקה שלהן.

מאז הלכו והתרבו ייצוגים של גברים קווירים בפופ המסחרי, ובעשור האחרון אפילו בהיפ־הופ, ועדיין הייצוג של נשים קוויריות נותר זעום. הכוכבת המשמעותית היחידה שגם יצאה מהארון (כפאנסקסואלית) וגם שרה על תשוקה חד־מינית היא ז'אנל מונה, שמעולם לא דגדגה את רמות ההצלחה של כוכבים גאים כמו ריקי מרטין או מיקה. כוכבות־על כמו ליידי גאגא, פרגי ומיילי סיירוס הצהירו שהן ביסקסואליות, אך שום מושא תשוקה נשי לא כיכב ביצירות שלהן, בראיונות עמן או בצילומי פפראצי — בניגוד לגברים שנקשרו בשמותיהן.

קשה לחשוב על עוד שיר בהיסטוריה של הפופ כמו "Lunch", שמבטא מיניות קווירית נשית באופן פתוח וחופשי, ועוד מבוצע בידי אחת מהכוכבות הכי גדולות בעולם. אייליש משתמשת בכוח שלה כדי להחזיר לקהילת הלהטב"ק את הדיבור על תשוקה לסבית — אחרי שבפופ המסחרי, בשירים כמו "I Kissed A Girl" של קייטי פרי, היא הוצגה בעיקר כהתנסות חד־פעמית ו"שערורייתית" של בחורה סטרייטית. לעומת פרי, אייליש שרה על משיכה, שאינה הידלקות (crush), אלא חשק (craving) — כלומר, רעב לא רגעי וחולף, אלא חלק מהזהות שלה. והיא גם לא מהססת לשיר על מין אוראלי לסבי — מהלך חתרני, שמיישר קו עם כוכבות העל של הפופ הסטרייטי, כמו ביונסה, קארדי בי ואריאנה גרנדה, שדורשות בשיריהן מין אוראלי מגברים.

אייליש לוקחת בחזרה גם את השליטה על האופן שבו היא חושפת את עצמה לציבור. אם הנשים הקוויריות שקדמו לה היו צריכות להסתיר את זהותן כדי שיקשיבו להן, נראה שהעיסוק של אייליש בהיותה ביסקסואלית מאפשר לה להתמודד עם הביקורות והאובססיה של הציבור כלפיה. כך למשל, שירים באלבום החדש כמו "L'Amour de Ma Vie" ו־"Wildflower" מתייחסים ישירות לפרידה שלה מגבר, אבל בשניהם קיימים גם אזכורים של אשה אחרת, שממחישים איך כבר מערכת היחסים הקודמת שלה הושפעה מהניסיונות שלה להבין למי היא נמשכת.

המורכבות הזו יכולה להתפרש באופן שלילי בעולם שעדיין לא יודע לעכל את הקהילה הביסקסואלית. על ביסים מודבקות לעתים סטיגמות של הומואים ולסביות שעדיין לא החליטו להתחייב לגמרי לנטייה מינית אחת. לחלופין, נטען נגדם שהם רק מתקשטים בנוצות לא להם — כלומר רק רוצים ליהנות מדימוי חתרני, בלי באמת להיות חלק מהקהילה. הדוגמה הבולטת לכך היא היחס החשדני שמקבל הארי סטיילס, משום שהצהיר שהוא ביסי, אך מתועד רק עם נשים, ושר שירי תשוקה לנשים בלבד.

אייליש מדלגת מעל המשוכות הללו בקלילות ב־"Lunch". אומנם השיר מיני במופגן, אבל היא נעה בו בין מגוון של רגשות — גם מרוכזת בסנסציה הפיזית ("אני רק רוצה להדליק אותה") וגם רוצה לדאוג למושא תשוקתה בטווח הרחוק, לטפל בה עם מקלחת חמה ובגדים נקיים. היא נעה בין ביטחון חרמני להפגנת פגיעות — כל כך מוצפת מהחוויה, שהיא חשה כמו "אייל מול פנסי מכונית". אבל הניסיוניות שבמערכת היחסים המתוארת בשיר לא נובעת מאוריינטציה מינית שחדשה לאייליש, אלא מהכנות החשופה שלה בפני האדם שהיא רוצה, והיא שוות ערך לכל סנטימנט שהיא ביטאה בשירים אחרים כלפי גברים. זאת לא רק חרמנות, ובטח לא משובת נעורים חד־פעמית — אלא אהבה מטלטלת ומלאת רבדים. ובמקרה, הפעם היא לאשה.