4

הנקודה האחרונה קריטית. כשלוטן תכנן את השיפור במבנה הממשלה, הוא הסתכל קדימה, על האתגרים העתידיים של המדינה. ובאתגרים האלה הוא ציין את חיזוק השלטון המקומי כיעד חשוב במיוחד, כי "מהלכים משמעותיים של ביזור סמכויות, חיזוק הממד האזורי והעצמת יכולות הפיתוח והניהול ברמה המקומית הם אתגר משמעותי ומעצב לעתידה של ישראל".

כדי לצלוח את האתגר הזה, לוטן וקוסטנטיני ממליצים להפוך את משרד הפנים למשרד השלטון המקומי ולמזג לתוכו משרדים אחרים (המשרד לפיתוח הנגב והגליל, משרד ירושלים והמשרד לשירותי דת. מנגד, רשות ההגירה והאוכלוסין יכולה לעבור למשרד העלייה והקליטה, שייהפך למשרד לענייני הגירה). משרד ממשלתי שיהיה ממוקד רק ברשויות יוכל לחזק אותן ולפעול בכוח, תוך גיבוי מלא מראש הממשלה, להעברת סמכויות מכל שאר המשרדים לשלטון המקומי. זו תהיה ה־משימה של המשרד הזה. לבנות את התהליך הזה, להוציא אותו לפועל, ולוודא כל הזמן שהרשויות מסוגלות לעמוד בעצמן באתגר, כל אחת כפי יכולתה (תהליך כזה חייב להיות דיפרנציאלי).

ואם הוא כבר מסתכל על העתיד, לוטן מציע להקים עוד משרד ממשלתי, שיוקדש למחקר, פיתוח והשכלה גבוהה. בדנמרק ובאירלנד, למשל, יש משרדים שמשלבים יחד את תחומי המדע, הטכנולוגיה וההשכלה הגבוהה, איחוד שמייצר ראייה שממוקדת בפיתוח חדשנות ומצוינות מחקרית. גם ככה ההשכלה הגבוהה היא תחום עיסוק צדדי במשרד החינוך, ולכן לוטן ממליץ להעביר אותה למשרד המדע, שכרגע אחראי בעיקר לרשות החדשנות וכך אין לו ממש זכות קיום. איחוד כזה, כל עוד הוא ייעשה באופן שמבטיח את החופש האקדמי והמחקרי ולא מכפיף אותו למצב רוח פוליטי כלשהו, יאפשר לממשלה לטפל בחדשנות באופן אסטרטגי. כך אולי לא נחמיץ את המהפכות הגדולות הבאות (כפי שהמדינה, כמדינה, פספסה את מהפכת הבינה המלאכותית), אלא תוביל אותן, או לכל הפחות תעלה על הרכבת בשלב מוקדם מספיק.

5

וזה מוביל לעוד מחשבות על העתיד. כי אנחנו חייבים להבין לאן רוצים ללכת — ולאן אנחנו הולכים.

המגמות הדמוגרפיות של ישראל ידועות. חרדים יהיו יותר מחמישית מהישראלים עד 2040, וכשליש עד 2065. זה התהליך המרכזי שיעצב את פני המדינה בעשורים הקרובים. כל עוד הממשלה תמשיך לתקצב ולטפח מערכת חינוך חרדית עצמאית, שבוגריה לא משרתים בצה"ל, לא נכנסים לשוק העבודה ובאופן כללי לא משתלבים בחברה — הנטל הכלכלי והביטחוני המוטל על כתפי כל השאר יגדל, וזה יוביל לירידה ברמת החיים. בעולם גלובלי, עם תחרות פתוחה ואינטנסיבית על רעיונות ואנשים מוכשרים, התוואי הזה יוביל את ישראל לכישלון. אנחנו נהפוך ל־Middle Income Country, כמו טורקיה או הונגריה. וכמו במקרים אחרים בהיסטוריה, שינוי כזה יוליד גלי הגירה של אוכלוסייה מוכשרת שיש לה אלטרנטיבה, מה שרק יחמיר את ההידרדרות.

עד שנמצה את הפוטנציאל הגיאופוליטי שלנו (ברית אסטרטגית עם ערב הסעודית היא צעד ראשון וחשוב מאין כמותו בדרך הזו), אנחנו מוכרחים למצות את הפוטנציאל האנושי שלנו. הדרך לעשות זאת היא לא להכפיל את קצבת האברכים ולהגדיל את התקציב של מערכת החינוך שאינה מלמדת ליבה, אלא קודם כל לחזק את מערכות המחקר והפיתוח וההשכלה הגבוהה.

בשבוע שעבר בג"ץ דן בעתירה שהגישה התאחדות הסטודנטים נגד הגדלת תקציבי הישיבות, שמתוכננת במקביל לייבוש האקדמיה. לפי הנתונים שצירפה ההתאחדות לעתירה, בעשור האחרון תקציב המדינה גדל ב־47%, אבל תקציב מערכת ההשכלה הגבוהה גדל רק ב־29%, מה שאומר שחלקו היחסי בעוגת התקציב קטן. כשהממשלה מקטינה את השקעתה בעתיד, איזה מין עתיד יהיה לנו?

הסטודנטים והסטודנטיות שעתרו לבג"ץ הם העתיד. הם משרתים במילואים ונושאים בנטל הביטחוני, הם שישתלבו בשוק העבודה וישלמו מסים, הם יפתחו חברות וייהפכו למעסיקים, הם יפתחו טכנולוגיות חדשות ותרופות ותחומי ידע ומחקר, הם ישתלבו בשירות הציבורי, הם המחנכים, הרופאים, העובדים הסוציאליים שכל כך חסרים לנו. הם הדרך של מדינת ישראל להבטיח לילדיה שיש להם עתיד, ושבעתיד הזה רמת החיים רק תלך ותעלה.

מירי רגב לא המציאה את השיטה, היא פשוט שכללה אותה ליהלומים ורמזורים. כל עוד הנורמה הפוליטית היא "קדם רק את האינטרס האישי שלך", ישראל תצעד לאחור. מה שנכון לתמרורים ורמזורים נכון גם לחלוקת תקציב החינוך. אם ישראל היא מדינה חפצת חיים, שלא רוצה לגלות שעתידה מאחוריה, היא צריכה להתחיל שם: ברמזורים, בסמכויות, בתקציבים — ובבנייה מחדש של הממשלה.

הכותב הוא עיתונאי כאן חדשות