חתיכת שבוע
חתיכת שבוע
/// חקירת נוה ואורנשטיין מוכיחה שלעיתונות יש השפעה /// שיטת רגב חושפת את העומק של תרבות השקר /// חברות הביטוח מתחזות למי שדואגות למבוטחים /// נאום בהרב־מיארה צריך להעיר את הציבור
חקירת נוה ואורנשטיין
לעיתונות יש כוח
כבר באוגוסט 2018 פרסמה ענת רואה תחקיר ב"כלכליסט" שחשף את "סצנת הכנסים של איתן אורנשטיין", אשר כונה "חביבו של ראש לשכת עורכי הדין אפי נוה". אורנשטיין, לצד שורת שופטים, עורכי דין וגם יועץ משפטי לממשלה (אביחי מנדלבליט) ושרת משפטים (איילת שקד) נהגו להיעתר להזמנות של נוה ולהגיע לכנסים, להשתלמויות ולהרצאות מקצועיות, ואף לאירועים בביתו. החביבות הזו, מסתבר, היתה מלווה בחובות. הלשכה פרשה בפניהם שטיח של פינוקי כנסים ומלונות, וראש הלשכה פרש בפניהם את ציפיותיו למינויים, לחקיקה ואולי לקומבינות נוספות.
בהמשך, התוכנית "עובדה" של אילנה דיין הרימה את הפרגוד שמאחוריו המינגלינג הזה התרחש, הדס שטייף חשפה התכתבויות של נוה עם השופטת אתי כרייף, וההקלטות שפרסם חיים לוינסון כבר הובילו השבוע לחקירה נגד נוה ואורנשטיין בחשד לשוחד.
שני דברים משמחים ניתן למצוא במעבר מסצנת הכנסים לסצנת חדר החקירות, לפחות מבחינת מי ששלטון החוק יקר לו: הראשון הוא שלהב 433 של המשטרה עוד קיימת, ומפגינה לפתע נכונות לחקור שחיתות שלטונית. והשני הוא שבעידן של פייק מתמיד וניסיונות דריסה והכפשה של התקשורת, לחשיפות עיתונאיות עוד יש השפעה.
/// משה גורלי
צילום: עידן מילמן
ההרס של רגב
בהתאם להחלטת גורמי המקצוע
אין מי שנשאר אדיש לתחקיר "המקור" על התנהלות מירי רגב במשרד התחבורה. האופן שבו פעלו רגב ולשכתה כה רעיל ומפוקפק, שכמעט בלתי אפשרי להצביע על דבר אחד ולהגדיר דווקא אותו כמזעזע ביותר: השנאה לקיבוצניקים שחמאס טבח בהם? העדפת האינטרס הליכודי והאישי על פני זה הציבורי? ספסור בכספי הקופה הציבורית? הכל היה שם.
אחד הדברים שהתחקיר חשף וזכה לתשומת לב מועטה יחסית היה הטענה שרגב הוסיפה להחלטותיה את המשפט "בהתאם להחלטת גורמי המקצוע", גם אם בפועל עמדת הגורמים הללו היתה הפוכה. החרפה הקטנה הזו, שניתן לכנותה תעלול יח"צ, מסתירה את זרע הפורענות של חלק ניכר מהרעות החולות בישראל.
שימוש כוזב במשפט "בהתאם להחלטת גורמי המקצוע" לוקח מוניטין וקריירה של אותם אנשי מקצוע, שנבנו במשך חיים שלמים, וזורק אותם לפח בלי למצמץ. באמצעות השימוש השקרי הזה אפשר לקדם מדיניות שתוביל לבזבוז כספי ציבור, תפגע בכלכלה ובסביבה, תסכן חיי אדם, או תחרב מגה־פרויקט לאומי שהושקעו בו מיליארדים ושנות עבודה רבות.
"בהתאם להחלטת גורמי המקצוע" מסמל את השיחדש השקרי, שבמסגרתו משפחות חטופים הופכות לאויבי העם, אנשים שלא שירתו בצבא מתויגים כפטריוטים, מילואימניקים מסומנים כבוגדים ורגב נחשבת שרה שיכולה להמשיך בתפקידה.
/// יובל שדה
צילום: באדיבות איגוד האינטרנט הישראלי
הרפורמה בביטוחי הבריאות
בחירה צינית
עו"ד בני וינסטון, שייצג את לשכת סוכני הביטוח בעתירה שהגישה נגד הרפורמה בביטוחי הבריאות, הכריז השבוע בדיון בבג"ץ כי "בסוף, אנשים בוחרים על מה הם מוציאים כסף". הבהלה בציבור לקראת כניסת הרפורמה לתוקף בשבת מוכיחה בדיוק את ההפך: לאדם הממוצע אין מושג אם הוא משלם על פוליסת "משלים שב"ן" (שמבטחת רק ניתוחים פרטיים שאינם מכוסים כבר על ידי השב"ן), או על פוליסת "שקל ראשון" (שמבטחת גם ניתוחים שמכוסים על ידי השב"ן) — והוא ודאי לא יודע מה ההבדל ביניהן.
זו בדיוק הסיבה שהמדינה החליטה להתערב באופן חריג בשוק ביטוחי הבריאות, ולכפות מעבר של כל המבוטחים בפוליסת "שקל ראשון" לפוליסות "משלים שב"ן" אף שלא בחרו בה, כדי לחסוך להם עלויות מיותרות על כיסוי שחלק גדול ממנו כבר מסופק על ידי השב"ן. העניין הוא שגם לשכת סוכני הביטוח יודעת שלרוב האנשים אין מושג על מה הם מוציאים כסף, אבל היא בחרה באופן ציני להתחזות למי שדואגת לטובת המבוטחים, מתוך אינטרסים כלכליים ואגו מנופח.
אם סוכני הביטוח יעשו את עבודתם כאנשי מקצוע, שתפקידם לתווך את העולם הפיננסי המורכב לציבור וכך לסייע לו לקבל החלטות מושכלות ולמנוע ממנו כפל ביטוחים, אנשים באמת יבחרו על מה הם מוציאים את כספם.
/// שקד גרין
נאום בהרב־מיארה
חייבים להכיר במציאות
השבוע התפרסמו שלל דיווחים המעידים על השחתה של השלטון, אך דומה שהחשוב ביותר חמק כמעט ללא התייחסות ציבורית. הכוונה היא לנאומה הבהיר והנוקב של היועמ"שית גלי בהרב־מיארה בכנס לשכת עורכי הדין באילת. בהרב־מיארה הדגימה בהרחבה כיצד התנהלות הממשלה בסוגיית הגיוס ועקיפת הייעוץ המשפטי היא ניסיון ל"רפורמה משפטית שקטה וסמויה מן העין", סיפרה כי הממשלה סירבה לעגן בחוק את הממלכתיות של המשטרה, והעריכה כי מבחינת יוזמי התיקון לפקודת המשטרה, הפיכת הארגון לפוליטי היא יעד מכוון.
אומץ הלב של היועצת ראוי לשבח, אך העובדה שדבריה המנומקים והחדים לא הכו גלים מטרידה. הדמות שמכירה טוב יותר מכל ישראלי אחר את הנעשה בסתר במסדרונות השלטון מדווחת מבפנים כי הממשלה ממשיכה לקדם בכל הכוח את החלשת שומרי הסף, הריסת הפקידות המקצועית והפיכת המשטרה לפוליטית. אך כל אלו, מתברר, לא מרגשים את הציבור. סף הגירוי שלו עלה, או שהוא מצוי עמוק בדכדוך המלחמה. כך או כך, התחפרות בחול אינה אופציה. עלינו להכיר במציאות שהיועמ"שית מפנה אליה זרקור, ולהיאבק בניסיון להחריב את הדמוקרטיה שלנו, לפני שיהיה מאוחר מדי.
/// שלמה טייטלבאום
מילת השבוע
//
דור סער־מן
על הקו העצוב בין קרוב, מקורב וריקבון
כמו "גורם מדיני בכיר", ביטוי שלמדנו לחשוד בכל מה שיש לו לומר לנו, כך כבר הבנו שצריך לחשוד בכל "מקורב". ואז בא התחקיר של "המקור", וגילינו שהמקורבים רקובים עוד יותר ממה שהעלינו על דעתנו.
זה מצער. המקורב מגיע מהמקום הכי יפה שיש, מהקרוב. מי שקרוב אלינו הוא חלק מאיתנו, מחיינו, מלבנו. בני משפחה הם קרובים, יש לנו חברים קרובים, כשאנחנו מבססים קשר זוגי אנחנו בונים קירבה עמוקה, לילדינו אנחנו קרובים עוד מלפני בואם לעולם. השורש הזה מגלם את בסיס החיבור בין בני אדם, את יופייה של האינטימיות האנושית.
אבל כמו שהלאומנות יוצאת מהלאומיות, כך המקורב הוא הגרסה הדמונית של הקרוב, המוטציה המפלצתית שלו. כמעט לכולנו הרי אין מקורבים. מי שמתקרב אלינו עושה זאת כדי להיות קרוב, לא מקורב. בעלי כוח ושררה, לעומת זאת, מוקפים מקורבים, אותם יצורים שנמשכים למוקדי השפעה. הם לא מעוניינים באינטימיות רגשית, בהיכרות מעמיקה, הם באים עם אינטרסים. המקורבים רוצים פירורים של כוח, כבוד, כסף, פרסום, ג'וב — ובתמורה מוכנים לשמש כלי, כיסוי, מוציא לפועל. המקורב לא באמת קרוב לראש הממשלה, לשרה או למנכ"ל, הוא קרוב לצלחת. התופעה הזאת קדומה בערך כמו הקירבה האנושית עצמה, אי אפשר לקבור אותה, אבל גם לריקבון צריך לשים גבולות.
