ב

יום ראשון השבוע נסגר המעגל: אחרי עונה אחת בליגה השנייה הצליחה קבוצת הכדורגל לנשים טורבינֶה פוטסדאם, לחזור לבונדסליגה, הליגה הבכירה בגרמניה. הניסיון לעשות זאת היה מורט עצבים עד השנייה האחרונה: למחזור הסיום הגיעה הקבוצה מפוטסדאם, השוכנת כ־25 ק"מ מדרום־מערב לברלין, כשהיא מדורגת במקום ראשון, ומקדימה בנקודה את הקבוצה שבמקום שני ובשתי נקודות את השלישית.

"רק שני המקומות הראשונים מבטיחים עליית ליגה", אמר ערב המשחק מאמן קבוצת הנשים, מרקו גבהארדט. "לכן ניצחון במחזור האחרון מול אינגולשטדט יבטיח עלייה, אבל תוצאת תיקו עלולה להוביל אותנו למקום השלישי. תרשה לי אפילו לא לדמיין תרחיש שכזה. עיר שלמה נמצאת מאחורינו, ואנחנו עלולים לגרום לה לשיברון לב אמיתי".

משחק הסיום התחיל רע. "רע מאוד אפילו", אומרת בחיוך הקשרת הישראלית נועה סלימהוגיץ' (20). פוטסדאם ספגה שער מקרי ולמרות ששלטה באופן מוחלט במגרש, ירדה למחצית בפיגור של 1:0. לנוכח העובדה ששתי יריבותיה על צמד כרטיסי העלייה לליגה הראשונה הובילו מול יריבותיהן, דורגה פוטסדאם בתום 45 דקות במקום שלישי. "שום דבר לא הלך לנו עד המחצית", מספרת הבלמת אירנה קוזנצוב (22). "בעטנו פעמיים לקורה, לחצנו אותן ללא הרף, אבל הכדור לא נכנס".

בחדר ההלבשה חיכה לבנות המאמן גבהארדט חמור הסבר. הוא ידע שכישלון במשחק המכריע יכתים את הרזומה המקצועי שלו, ועלול לגרום לנזק בלתי הפיך לעתידן המקצועי של השחקניות ואפילו למועדון עצמו. "למרות שבשנה שעברה ירדנו ליגה, טורבינה פוטסדאם היא אחת מקבוצות הנשים המצליחות ביותר בגרמניה", דאג להדגיש. "המועדון גם זכה פעמיים בליגת האלופות לנשים (ב־2005 וב־2010, א"ג). ירידת הליגה נתפסה ככישלון רגעי ולכולם היה ברור שעלינו לחזור לבונדסליגה בתוך שנה. בדרך כלל, אם קבוצה מצליחה שנקלעת לליגה השנייה לא עולה בחזרה כעבור עונה, היא עלולה לאבד מומנטום ולשקוע בבינוניות שנים רבות".

כמה רגעים לפני שהשחקניות עלו למחצית השנייה, חיבקה החלוצה מריה אלמצרי את שתי חברותיה לנבחרת. "כשהגעתי לכאן בינואר הבטחנו לעצמנו שנעשה היסטוריה: שלוש כדורגלניות ישראליות באותה קבוצה בגרמניה עולות ליגה", אמרה להן. "בואו לא נפספס את זה. אנחנו לא יורדות מהמגרש בלי לקחת את שלוש הנקודות", הכריזה. סלימהוגיץ' וקוזנצוב הנהנו במרץ.

"זה היה קשה, אבל בסוף הצלחנו להבקיע שני שערים", אמרה בסיום סלימהוגיץ', עטופה בדגל ישראל ועם מדליית האליפות. "שלוש כדורגלניות ישראליות ישחקו בעונה הבאה בבונדסליגה הראשונה. תזכיר לי כמה כדורגלנים גברים עשו את זה?"

"המוצא לא רלבנטי עבורנו"

זו נשמעת כמו התחלה של בדיחה: שלוש כדורגלניות ישראליות, יהודייה, נוצרית ומוסלמית, נפגשות בקבוצה אחת מצפון גרמניה. "כן, אני מכירה את הדאחקות האלה", צוחקת קוזנצוב. "מה לעשות שבמקרה שלנו הבדיחה הפכה למציאות". קוזנצוב היא בת לאב נוצרי ואם יהודייה; סלימהוגיץ' היא בת לאב מוסלמי ואם יהודייה; ושני הוריה של אלמצרי מוסלמים. אבל הרקע הדתי השונה אינו מהווים מבחינתן יותר מאנקדוטה חביבה, כזו שאין בה כדי להגדיר את מי שהן — ישראליות מושבעות, שהדת היא לא יותר מעוד שורה בתעודות הזהות שלהן.

"זה כל כך חסר משמעות במקרה שלנו", מבהירה קוזנצוב. "אנחנו מכירות זו את זו מגיל 12, כשנכנסנו יחד לאקדמיה במכון וינגייט. המוצא או הרקע הדתי ממש לא רלבנטיים עבורנו. אנחנו ישראליות והחברות הכי טובות ועכשיו אנחנו משחקות יחד באותה קבוצה. ועוד בגרמניה. יש יותר כיף מזה? לא נראה לי".

לשלוש יש דבר נוסף במשותף — חוויית הגירה וניתוק מהמולדת, שנטועה בסיפורן המשפחתי, ואולי הקלה עליהן לנדוד לאורך הקריירה. הוריה של סלימהוגיץ' הגיעו לישראל כפליטי מלחמה מבוסניה לפני כרבע מאה, וקבעו את ביתם בנתניה. קוזנצוב היא בת להורים שהיגרו לישראל מרוסיה, ואלמצרי התחילה את חייה כמהגרת — זמן קצר לאחר שנולדה עברה המשפחה מישראל לקנדה, שם נפטר אביה, וכשהיתה בת שבע חזרה עם אמה וחמשת אחיה ליפו.

קוזנצוב היתה הראשונה שהגיעה לגרמניה. בינואר 2022, כמה חודשים לפני שחגגה 20, היא חתמה על חוזה בקבוצה. המעבר לבונדסליגה התאפשר בעקבות העזרה שקיבלה משחקנית העבר סילבי ז'אן ומח"כ ושחיין העבר סימון דוידסון (יש עתיד), שסייעו לה לקבל מעמד של "ספורטאית עילוי" בצה"ל, שיקצר את שירותה הצבאי. את הופעת הבכורה שלה בבונדסליגה ערכה כעבור כמה שבועות. במאי 2022 היא אפילו שותפה בגמר הגביע הגרמני, שבו הפסידה פוטסדאם לוולפסבורג.

"עונה קודם שיחקתי תקופה קצרה בקפריסין והרגשתי שאני רוצה ויכולה להתקדם לקבוצה מליגה איכותית יותר", היא משחזרת. חצי העונה הראשונה, מודה קוזנצוב, היתה מורכבת. "הגעתי לכאן דובון קטן. לא יכולתי להתמודד ברמה הפיזית עם השחקניות בליגה. הייתי גם מאוד ביישנית ולקח לי זמן להיפתח וממש להרגיש חלק". ועדיין, לפני כחודשיים, היא האריכה את החוזה בקבוצה עד 2026. "אני מרגישה ששתי העונות האחרונות הפכו אותי להרבה יותר טובה", היא אומרת. "קודם כל מבחינה גופנית: הפכתי לגרמנייה".

מה זה אומר?

"מאוד התחזקתי פיזית. עבדתי על הגוף שלי: ריצות ביער ושעות על גבי שעות בחדר כושר. אין מה לדבר על זה שאני מבינה את המשחק הרבה יותר טוב. אני גרה לבד, אחראית ועצמאית ובעיקר הרבה יותר בוגרת ומאופקת: אם בעבר היו לי הרבה מאוד עליות ומורדות מבחינה רגשית – התקפי חרדה ודיכאון – היום אני הרבה יותר יציבה. אם היה משחק פחות טוב אפשר לבכות כמה שעות, אבל למחרת חוזרים ישר לעניינים".  

ההתאקלמות המוצלחת בגרמניה משכה את חברתה הטובה, נועה סלימהוגיץ'. "הן הכירו בגיל 12, כשקיבלנו אותן לאקדמיה למצוינות שההתאחדות לכדורגל הקימה בווינגייט", נזכרת איריס אנטמן, כיום מאמנת נבחרת הנשים של גיאורגיה בכדורגל ובעבר מאמנת נבחרות הנערות של ישראל. "נועה היתה כוכבת כבר אז: ראיית משחק מעולה, יכולת לשנות משחק בפעולה אחת וגולרית משובחת. אבל הדבר שמאוד בלט אצלה היה הווינריות. מאוד נדיר לראות את זה אצל בנות בגיל כל כך צעיר".

למה?

"כי אצל רוב הבנות בגיל הזה יש עדיין משהו ששואף להיות נחבא אל הכלים, בטח כשמשחקים יחד עם בנים. בנות בגיל הזה תמיד יעדיפו למסור מלבעוט לשער. לנועה לא היה פחד מכלום. היא היתה הכי קטנה מבין השחקניות (חובבי כדורגל הנשים רואים בה מעין גרסה נשית של איל ברקוביץ'), אבל תמיד דחפה את עצמה קדימה. מעולם לא פחדה לעשות טעויות. היא היתה מאוד בוגרת בראש כבר אז, מלאת תשוקה להצלחה, ועם משפחה מאוד תומכת. אבל הכי חשוב: היא אהיבה. נועה היא מנהיגה, אחת שגורמת לסביבה להתחבר אליה באופן אוטומטי. היא חיברה את כולן והחזיקה את חדר ההלבשה של הנבחרת".  

סלימהוגיץ' כיוונה לאירופה מגיל צעיר, וב־2021 הגשימה את החלום כשחתמה בקבוצת מילאן מהליגה האיטלקית. היא התאמנה בקביעות עם הקבוצה הבוגרת אך שולבה מעט במשחקים, ונאלצה לשחק בעיקר במשחקי קבוצת הנוער, עד גיל 19. "שיחקתי עבור אחד המועדונים הגדולים בעולם, אבל לא הצלחתי להתבסס בקבוצה הבוגרת", אומרת סלימהוגיץ', שבאחד ממשחקיה בקבוצת הנערות כבשה רביעייה בניצחון 4–0 על ורונה. "ידעתי שכדי להשתלב באופן קבוע ברמות הגבוהות, אני צריכה לקבל דקות משחק משמעותיות בקבוצת בוגרות. כשאירנה סיפרה לי על התנאים בגרמניה ועל איכות הקבוצה, היה לי ברור שארצה להגיע לפוטסדאם".

ומה החלום?

"לשחק בטופ של אירופה ולהיות שחקנית מרכזית ומובילה. והחלום הגדול הוא לשחק בברצלונה".

זה אפשרי?

"לגמרי. אני ממש מאמינה בזה. עם עבודה קשה, התמדה, כוח רצון ונחישות אני אוכל להגיע לטופ. פעם החלום היה לשחק באירופה. היום, אחרי שכבר עשיתי את זה, אני מבינה שהמשימה הגדולה של כל כדורגלנית שיצאה לחו"ל היא להצליח להישאר שם".

כלומר?

"החוכמה היא לא לחזור לארץ כשקצת קשה, אלא להבין שרק אם נישאר באירופה ונסגל לעצמנו את המנטליות המקצוענית, נוכל להשתפר ולהעלות את הרמה. אני חושבת שזה מה שמבדיל את שלושתנו משאר הכדורגלניות הישראליות, שחלקן יצאו לחו"ל אבל חזרו לליגה הישראלית. מכיוון שמדובר בפערים של שמים וארץ, ככל ששחקנית תישאר יותר באירופה, כך גם היא תרוויח וגם הכדורגל הנשי כולו".

המאמן מרקו גבהארדט: "אני נותן קרדיט עצום לשחקניות הישראליות בהישג שלנו, ויכול לומר בוודאות שבלעדיהן זה פשוט לא היה קורה"

"אשה צריכה לעשות כרצונה"

גם ההתחלה של מריה אלמצרי (20) לא היתה קלה. "השנה הראשונה שלי באירופה היתה סיוט. שיחקתי בצרפת, והיה לי מאוד קשה להשתלב. השחקניות לא דיברו אנגלית, לא היה לי עם מי לתקשר וכל הזמן רק רציתי לחזור הביתה, ליפו. באחת הפעמים אפילו הלכתי לאיבוד. הגעתי עם הרכבת לצד השני של העיר ואפילו את הטלפון לא מצאתי. הסתובבתי בוכה בעיר זרה, עד שאשה אחת ובתה הקטנה נחלצו לעזרתי, הצליחו איכשהו למצוא את המאמן שלי ולעזור לי לחזור לדירה. זה היה סיוט".

במקרה שלך הדברים היו אפילו יותר מורכבים, את הגעת לגרמניה שלושה חודשים אחרי פרוץ המלחמה בעזה. לא היו לך חששות?

"היו ועוד איך. נורא חששתי שאיזה פסיכופט יפגע בי בגלל שישמע שאני מישראל. תכלס, בלי נועה ואירנה אין מצב שהייתי חותמת כאן. בטח הייתי מחכה עד לסוף העונה בישראל ואז מנסה לחזור לשחק באירופה. בדיעבד אני מאוד מרוצה מהמעבר. הגרמנים מקסימים ואפשר לתקשר איתם, ומבחינת כדורגל אני לומדת דברים חדשים. תמיד הייתי שחקנית כנף. לקחת כדור, לעבור את כולן ולהבקיע. כאן הסגנון שלי השתנה, אני לומדת לשמור על הכדור עם הגב, דבר ששנאתי לעשות, ומגלה בעצמי דברים חדשים".

ולאן את חותרת?

"אני באמת מאמינה שבעוד חמש שנים אשחק בברצלונה, ובשביל זה אני חייבת לסגל לעצמי איכויות נוספות".

מי שעומדת מאחורי מריה ודוחפת אותה קדימה היא אמה, פתחייה אלמצרי. "מריה ניהלה את הבית מגיל צעיר", אומרת האם. "היתה אומרת לכולם מה לעשות. היא החליטה שתהיה שחקנית כדורגל, ולא עניין אותה שבאותה התקופה הדברים לא התקבלו הכי טוב בחברה הערבית. במשפחה ניסו לשכנע אותה לרדת מזה, אבל אני תמיד נתתי לה גב. אשה צריכה לעשות מה שהיא רוצה, לא? הקטע המצחיק הוא שמי שהעביר ביקורת בעבר לא מפסיק לפרגן לה עכשיו".

כשאלמצרי התקבלה לאקדמיה למצוינות היא פגשה את איריס אנטמן. "לקח המון זמן כדי לביית אותה", מספרת אנטמן בחיוך. "לקח המון זמן עד שהסכימה לקבל מרות ולהקשיב להערות. במשך שבוע שלם היא היתה באקדמיה, מתחברת לישראליות, ואז יוצאת ליפו לסוף שבוע וחוזרת ביום ראשון מצוברחת. הפערים האלה לא היו פשוטים לה בהתחלה. יש לה עוד הרבה לאן להתקדם, אבל היא שחקנית באיכות שעוד לא ראינו בישראל. אני קוראת לה אמבפה, ואני גאה בה על השינוי שעברה". ומאמן נבחרת הנשים של ישראל, ארז בלפר, מחזק: "מריה היא פוטנציאל ענק והתקווה הגדולה של כדורגל הנשים בישראל לעשר השנים הקרובות".

"לבד לא הייתי שורדת"

בחזרה לגרמניה. את העונה הנוכחית פתחה פוטסדאם בסערה. קוזנצוב הפכה לשחקנית הרכב קבועה והנהיגה את חוליית ההגנה. סלימהוגיץ', שאיבדה כמה חודשים קודם לכן את אביה דמיר ("הדמות שדחפה אותה כל הזמן", אומרת אנטמן), הובילה את מרכז השדה וסחפה את הקבוצה לצמרת טבלת ליגת המשנה. אבל אז הגיע 7 באוקטובר. "זו היתה רכבת הרים של רגשות", אומרת קוזנצוב. "זו עדיין רכבת הרים של רגשות", מחדדת סלימהוגיץ'. נעמה לוי, בתה של רופאת נבחרת הנשים של ישראל בכדורגל, ד"ר אילת לוי שחר, נחטפה לעזה, הן מספרות.

"אחרי הבוקר הנורא ההוא הייתי בשוק במשך שבועיים ובקושי הצלחתי לתפקד", אומרת קוזנצוב, "לא הצלחתי לישון כמו שצריך והייתי כל הזמן בחרדות לסגור את הדלתות והתריסים. פחדתי מכל רעש קטן. מי שהחזיקה אותי היתה נועה ובהמשך גם מריה אחרי שהצטרפה. לבד אין סיכוי שהייתי שורדת את זה. זה כואב במיוחד כי אחד ההרוגים הוא אופק רוסו (לוחם השייטת שנהרג בקרב בבארי, א"ג), שלמד איתי בשכבה בבית הספר".

סלימהוגיץ': "הבוקר ההוא היה נורא. אמא שלי התקשרה וישר ניסתה להרגיע אותי: 'אל תפתחי יותר מדי את האינטרנט; אנחנו בסדר אבל המדינה במצב לא טוב'. אירנה ואני הגענו לאימון, הסתכלנו אחת על השנייה ולא ידענו מה לעשות. אנחנו רואות את התמונות אבל נמצאות במדינה אחרת ומרגישות הכי מנותקות בעולם. אף אחת לא מבינה את מה שעובר עלינו, ומצד שני אנחנו עובדות בכדורגל וצריכות להיות מרוכזות. בשבועיים הראשונים הייתי כל הזמן בטלפון. ניסינו מאוד לא להישאב לזה, אבל זה היה בלתי אפשרי. המזל שלנו הוא שהיה לנו אחת את השנייה, כי במדינה זרה לא כל כך מבינים אותך".

הרגשתן שהמועדון היה שם בשבילכן?

"זה היה מאוד מורכב, היו הרבה עליות ומורדות".

למה את מתכוונת?

"שזה מאוד תלוי בבנות עצמן. היו שחקניות שבהתחלה שאלו 'איך אתן?' אבל הרגשנו שהן עשו את זה רק כדי לשאול ולא באמת ממקום של כתף תומכת. זה די אנושי לשאול 'איך אתן?' בשבוע הראשון, כי אירנה ואני בכינו הרבה וראו עלינו שלא באמת היינו שם, אבל לא היה משהו מעבר".

והצוות המקצועי?

"יש כאלה ששאלו רק כדי לצאת ידי חובה, יש כאלה שהתעניינו יותר".

קוזנצוב: "בעלי המועדון כן השתדלו מאוד לבוא לעזרתנו. הם הציעו שהמשפחות יבואו לעיר לתקופה ויגורו פה. זה לא קרה בסוף, אבל זה מאוד הפתיע אותי וגרם לי להרגיש שאנחנו בידיים טובות".

מריה, אז מה גרם לך להגיע לפה בינואר?

"הגעגוע לנועה ואירנה פשוט היה חזק מדי".

הטראומה ההיא, מודה גם המאמן גבהארדט, השפיעה מאוד על העונה של פוטסדאם, שאיבדה נקודות חשובות במאבק על עליית הליגה. "אני נותן קרדיט עצום לשחקניות הישראליות בהישג שלנו העונה, ויכול לומר בוודאות שבלעדיהן זה פשוט לא היה קורה. הצירוף של מריה בינואר חיזק אותנו משמעותית ועזר מאוד לאירנה ונועה מהבחינה המנטלית".

בשורה התחתונה, הקבוצה הציגה סיומת אדירה, ניצחה 10 מ־12 המשחקים האחרונים של העונה והצליחה לחזור לבונדסליגה. עד שיעברו לברצלונה, כל השלוש אמורות להמשיך לשחק בפוטסדאם גם בעונה הבאה.

שלושתכן מככבות גם בנבחרת ישראל. מתי נראה אותה מעפילה לטורניר חשוב?

סלימהוגיץ': "ככל שיצאו עוד שחקניות לחו"ל הסיכוי יגדל, כי הליגה בארץ חלשה יחסית. צריך להמשיך לעבוד קשה. אם מריה ואני אכן נגיע לברצלונה, מתישהו נצליח להעפיל. אבל הדרך עוד ארוכה".