ש

בעה חודשים לתוך המלחמה, והמוזיקה ברדיו עדיין נשמעת ברובה כמו סופשבוע רגוע בלתי נגמר. מתחילת המשבר תחנות המיינסטרים הציפו אותנו בשירים מוכרים ומנחמים, כשפה ושם הבליחו ביניהם שירים חדשים, בעיקר מז'אנר בלדות הכוח המעצימות, כמו "לצאת מדיכאון" של יגל אושרי, "מנגן ושר" של אושר כהן וכמובן "הוריקן" של עדן גולן. אבל איכשהו דווקא עכשיו, בתקופה הסופר־רגישה הזאת של מעבר בין ימי הזיכרון, כשאיום ההסלמה במלחמה שוב בפתח, והמחאה למען השבת החטופים מתעצמת — את המקום הראשון בגלגל"צ כובש שיר שטותניקי, הורמונלי ומרקיד, שכולל שורות כמו "הבלונדה מימין, גם לה יש נאדי באדי / וזאת עשתה גוונים, גם לה יש נאדי באדי".

"נאדי באדי", הלהיט של שחר טבוך ואגם בוחבוט, נשמע כאילו נשלף מתקופה אחרת לחלוטין. הוא משעשע ולוקח את עצמו בקלילות, מערבב עברית ואנגלית כמו בימים שבהם תל אביב דמיינה את עצמה כשלוחה של ניו יורק, וקורץ לפופ האמריקאי של תחילת המילניום בסאונד ובקליפ שלו. יותר מהכל הוא כיף טהור — לא משהו שהישראלים מפרגנים לעצמם בשנה האחרונה.

טבוך ובוחבוט הם לא האמנים הראשונים שהציעו לנו בריחה מהמציאות מאז 7 באוקטובר, אבל הם הראשונים שהצליחו בכך. הדוגמה הבולטת ביותר לכך היא סטטיק, שאלבומו החדש "להרים", שיצא לפני חודש, זכה בעיקר לתגובות צוננות. אפשר להבין למה: כשהוא שר "אומר לעצמי 'מזל טוב' בלי בושה" בשיר הנושא, הוא מרשה לעצמו להשוויץ בהצלחה המסחרית שלו באופן שמתעלם מהצנעת הלכת שהפכה להיות צו השעה. וכשהוא שר "כבר שנתיים לא יצאתי לחופשה" לקהל שנמצא בשגרת מלחמה, שאלפים ממנו בכלל מפונים מהבתים שלהם — הוא כבר נשמע מנותק באופן מכעיס.

הדביליות במכוון מאפשרת ל"נאדי באדי" להיות להיט בימים כל כך קשים. הוא לא מנסה לדבר ברמיזה על המצב, ולכן גם לא נכשל. אין פה גם דאחקה על חשבון אף אחד - כולם מוזמנים לצחוק איתם

ההבדל העיקרי בין החגיגה של "להרים" לבין זו של "נאדי באדי" הוא שסטטיק לוקח את עצמו ברצינות תהומית, חוגג את החיים הטובים שלו כמפגן נגד הייטרים, ומנפנף לעברם בהצלחה גשמית כמו מכוניות וכסף. לעומת זאת, טבוך ובוחבוט נשארים קלילים, מכניסים את המאזינים לרגעי חוסר הביטחון שלהם ולא שוכחים גם להסתלבט על עצמם ("אוי לא, גוזרת פוני במראה").

גם הערבוב של עברית ואנגלית ב"נאדי באדי" נעשה בגובה העיניים — מערבב בנשימה אחת רפרנסים לשירי חנוכה, מגילת אסתר ואריאנה גרנדה. אין פה ניסיון לכוון לקהל זר, כמו במקרים רבים של שירים ישראליים באנגלית — אלא כוונה ברורה לשעשע את הקהל המקומי במשחקי מילים דביליים, שרק הוא יבין: "בבגד גוף וג'ינס היא לא צריכה נובאדי / כמו עוגיית עבאדי / אתה חונק אותי, אז אל תיגע בי".

"נאדי באדי" עובד כל כך טוב משום שהוא נמצא בדיוק בתפר העדין שבין קלילות משוחררת למודעות עצמית, בין דבילי למתוחכם. וזה מצליח הרבה בזכות הכוכבים שלו, שמגלמים בגופם זהויות שונות בחברה הישראלית: בוחבוט צמחה לעיני הציבור מהילדה המתוקה של "בית ספר למוזיקה" לגרסה הנגישה יותר של נועה קירל; היא כוכבת ברדיו ובטיקטוק, אבל מתהדרת ביכולות ווקאליות קלאסיות; ויש לה סאונד עדכני וחו"לי, אבל השורשים שלה נעוצים בפופ הים־תיכוני. וזה עוד בקטנה לעומת טבוך, שמחבר בזהותו עולמות מנוגדים: הוא הומו שמתחזק בדת, שומר שבת ומניח תפילין; הוא קורץ לפופ עדכני ואמריקאי במובהק, מפרינס ועד בריטני ספירס, אבל מבליט את השורשים העיראקיים שלו ("עיראקי וואעליה, חם אנ'לא מזיע", הוא שר ב"מישבאלי"); ואפילו בקריירת המשחק שלו הוא נע בין מגוון דמויות, מתיכוניסט חנון בקומדיית הנוער "תברחו" לחייל שעובר עינויים בשבי ב"שעת נעילה" הרצינית.

המודעות העצמית הגבוהה של טבוך מזכירה יוצרי פופ משוכללים כמו נונו, אבל בזמן שנונו משתמשת באירוניה כדי להעביר את מסריה, טבוך משתמש בישירות ובאותנטיות. בין כל החגיגות שבאלבומו "היי, זה שחר", שיצא לפני חודש, מסתתרים כמה רגעי קונפליקט מורכבים מחייו: "אבא אבא אבא" מציג רגע חשוף במיוחד, שבו טבוך מחפש אישור מהמשפחה שלו או מאלוהים; "רן דנקר (צומת טי)" מציג באופן משעשע דילמות אמיתיות של יוצר צעיר שעדיין לא בטוח מה הוא רוצה להיות כשיהיה גדול ("להיות רן דנקר או אמיר דדון"); וב"יואב" הוא פשוט שר בכנות על הלב השבור שלו, עם הפרטים הכי אינטימיים.

וזה מחזיר אותנו לסוד הקסם של "נאדי באדי": טבוך ובוחבוט מוכרים לנו פנטזיית פופ קלילה, שרגליה נעוצות בישראל. הם לא מדמיינים שהם ג'סטין ביבר ואריאנה גרנדה, אלא חוגגים בגאון את היותם בוחבוט מבאר שבע וטבוך מרמת גן. הם שרים באנגלית במבטא נוכרי מושלם, אבל בסוף השיר צוחקים ואומרים שאם מישהו לא הבין על מה השיר — אפשר לעשות גוגל. הבדיחה שלהם היא לא על חשבון אף אחד — כולם מוזמנים לצחוק איתם.

והדביליות במתכוון במילות השיר היא גם מה שמאפשר ל"נאדי באדי" להיות להיט בימים כל כך קשים. הוא לא מנסה לדבר ברמיזה על המצב, ולכן גם לא נכשל. תשוו אותו, למשל, ל"בנות כמוני לא בוכות" של נועה קירל — שיר העצמה אחרי פרידה, מהסוג שקירל ידועה בו, שאמור להתאים לאומה בפוסט־טראומה. ובכל זאת השיר הזה לא הצליח להכות גלים ברדיו וברשת ברמה שהתרגלנו לראות אצל כוכבת הפופ הכי גדולה בארץ. למה? אולי כי שיר שהגיבורה שלו מתגאה בכך שהיא לא בוכה, בניגוד ל"כל הבנות שהורידו דמעות", הוא לא הדבר הכי מעורר הזדהות בשנה שכזאת.

כי בתקופה שבה החברה הישראלית מאבדת את האמון שלה במוסדות, במנהיגים ובחברים מעבר לים, הקהל המקומי משווע לגיבורים בגובה העיניים — כאלה שמתמודדים עם אתגרי החיים בלי להסתיר את החשש להיכשל או את השריטות שקיבלו בדרך. וזה ממש לא משנה אם האתגר הזה הוא לצאת מדיכאון או סתם לפתות במועדון בחור עם גוף חצוף.