זיוה, למה שנארוג בד ידנית ב־2024 ולא נקנה מוכן?

אריגה קיימת בעולם כ־20 אלף שנה, וזה עולם כה מורכב, שאני כל הזמן נחשפת לאפשרויות חדשות בתוכו. כשנסעתי ליפן ללמוד את מלאכת צביעת החוטים (Ikat), הבנתי למה היפנים מובילים בעיצוב — זה משום שהם גם שומרים על מסורת וגם מתחדשים. הבד הארוג מספר סיפור של ישן וחדש, אני עושה טוויסט עדכני למסורת מחייבת.

מה מושך אותך בזה כל כך?

יש קסם באריגה: את לוקחת חוט, עושה איתו עבודה והוא הופך למשהו אחר. אריג הוא בעצם חוטים לאורך וחוטים לרוחב, שאת כולאת אותם. החוט הוא כלא, אבל בתוכו יש מרחב אינסופי של אפשרויות — יש אינספור חומרים שאפשר לשלב בתוך אינספור דוגמאות. ניסיתי למשל לעשות כדים עם ברזל בניין, שילבתי באריגים גם נייר שהכנתי. מרחב הניסוי והמשחק אינסופי, אבל הכל מתחיל בחוט אחד. אני גם רואה את החיים שלי כאילו קיבלתי חוט מוביל, כמו במיתולוגיה היוונית, והוא מוביל אותי לכאן ולכאן.

איך מתבצעת העבודה שלך?

באריגה אני עובדת עם חוטי השתי מתוחים על נול, ולרוחבם אני שוזרת את חוטי הערב. בשלב הראשון אני מותחת את חוטי השתי על מתקן הַשְׁתָיָה, משחילה אותם על מוט בצד האחורי של הנול ומסדרת אותם בתוך מסרק עם שיני עץ. אחר כך אני משחילה את הקצוות הקדמיים של החוטים בבתי ניר, שבהם יש מחטים (ליצים), שבכל אחת מהן אני משחילה חוט אחד. בתי הניר מחוברים לפדל ומאפשרים לי בלחיצת פדל להעלות מעלה קבוצת חוטים, ולפתוח לי פתח להעביר בתוכו את חוטי הערב בצורה נוחה.

את חוטי הערב אני משחילה על אביזר שנקרא סירה, ואז אני לוחצת על הפדלים בסדר מסוים לפי הדוגמה הרצויה — בכל פעם אני מעלה פדל, שניים או שלושה, ובפתח שנוצר אני משחילה את חוט הערב בעזרת הסירה, ואז לוקחת מסרק ודוחפת את החוט למקומו באריג. יש למשל דוגמה באריגה שבה חוט הערב הלבן עובר דרך חוטי השתי השחורים בסדר של מעל שני חוטים, מתחת חוט אחד, מעל שני חוטים, מתחת שני חוטים, וחוזר חלילה.

"יש קסם באריגה: את לוקחת חוט, עובדת איתו והוא הופך למשהו אחר. מרחב המשחק אינסופי, אבל הכל מתחיל בחוט אחד. אני גם רואה את החיים שלי כאילו קיבלתי חוט מוביל, כמו במיתולוגיה היוונית, והוא מוביל אותי לכאן ולכאן"

בסוף האריגה האריג מוכן?

לא. לחומר יש התכווצות מסוימת, גם במהלך האריגה וגם בהשריה במים. לכן כשאני מסיימת לארוג את רוב הפריטים אני משרה אותם במים. ההשריה מאפשרת לי גם לדעת מה הגודל הסופי שלהם, וגם במקרה שיש חוטים בצבעים שונים — לוודא שהם לא צובעים אחד את השני.

יש חשיבות לסוג החוטים שאת משתמשת בהם?

בחוטי השתי צריך להקפיד על שלוש תכונות: שלא יהיה חוט אלסטי, כי אז המתח שלו משתנה כל הזמן וקשה לעבוד איתו; שלא יהיה מחוספס כדי שאוכל להעביר אותו במסרק בלי שיישחק; ושיהיה בעובי המתאים.

כמה זמן את אורגת?

יותר מ־40 שנה כתחביב, ו־13 שנה כסטודיו מקצועי. בשלוש השנים האחרונות יש לי גם פרויקט מיוחד, שנקרא "גן האורגת", שבמסגרתו אני ובעלי יואל מגדלים בנחלה של הוריי במושב צמחים שמפיקים מהם סיבים, כגון פשתה, אגבה וכותנה, וצמחים שמפיקים מהם צבעים, כגון טיון וחמציץ לצבע צהוב, אינדיגו וחוטמית לצבע כחול, וסומק וכופר לבן (צמח החינה) לגוני אדום. אני מגדלת גם גומא הפפירוס ותות קוזו, שממנו אני מכינה נייר מדהים.

איך הגעת לתחום?

הייתי ילדה של חוטים. תמיד היו לי חוטים בידיים, ואם מישהו היה צריך מכפלת או כפתור בבית — אני הייתי מתקנת. במשך השנים התעסקתי ביצירה כתחביב, ועסקתי בחינוך לא פורמלי. לפני 43 שנה נסענו לתקופה לארצות הברית, וקניתי לעצמי נול קטן כדי ללמוד לארוג עליו. אחר כך למדתי אצל בדואית בלקייה לארוג בנול קרקע אצלה בחצר בלי שפה משותפת, והסתדרנו.

אחרי כמה שנים קניתי נול גדול והלכתי ללמוד קורס אריגה במוסד מסודר. אבל השינוי המשמעותי קרה לפני 16 שנה, כשטסתי ליפן ללמוד במפעל אריגה משפחתי. שם נכנסה לי למערכת המחויבות שלהם לעבודה, והבנתי שזהו, אני אורגת. אז כשחזרתי לארץ פתחתי סטודיו עם מהנדסת טקסטיל שגם עבדה בצד העיצובי, ויחד עשינו קולקציה של שמלות ועליוניות.

שהיו גם ארוגות וגם תפורות?

לא. אחד הדברים שהנחו אותי בעבודה הוא שהנול שותף שלי בעיצוב. אני לא לוקחת בד, גוזרת אותו ותופרת לפי דוגמה, אלא לוקחת את היכולות של הנול וממנו עושה את האריג. מספיק שאני משאירה למשל מקבץ של חוטים פתוחים וזה משרת אותי ביצירת דוגמה, וזה גם נופל על הגוף נורא יפה.

ארגת רק בגדים?

לא, בשלב מסוים המשכתי לבד בסטודיו, ובין השאר ארגתי גופי תאורה ויצרתי מיצגי אמנות מסיבים וחוטים.

את עדיין נהנית מהאריגה?

אני אורגת כבר עשרות שנים, אבל אני יכולה לקום בבוקר ולהתגעגע לחוטים ולנול. יש לי תשוקה בלתי נגמרת לזה, וממנה נבעה ההחלטה לתת לאריגה יותר ויותר מקום בחיים, מהרצון לקום בבוקר ולהגיד 'וואו, מה אני עושה היום'.

בהחלט היתה וקיימת עדיין תשוקה, אחרת אי אפשר לעשות את זה כל כך הרבה שעות. כשחזרתי מיפן ארגתי חתיכת בד קטנה וצבעתי אותה במשך יותר מ־50 שעות, זה לא משהו שאני יכולה לעשות כחלק מהסטודיו, אבל אני עדיין חולמת להגיע לזה ולשלב את זה בצורה חכמה בעבודות שלי.

יש רגע מיוחד שאת זוכרת מהעבודה באריגה?

האושר הכי גדול שלי היה כשהנכד שלי, שהיה אז בן שש, בא אליי לפני שלוש שנים ואמר 'סבתא, אני רוצה צעיף'. יותר מזה אני לא צריכה. השחלתי נול בצבעים של מכבי תל אביב, ואת עשרות הסנטימטרים האחרונים בבד נתתי לו לארוג.

כשאני נזכרת בנסיך הקטן הזה יושב מול הנול עם המבט התמים שלו, מנסה להבין על אילו פדלים ללחוץ, ולבסוף מצליח — זה מרגש אותי עד עכשיו.