ב

עשור הקרוב, אם להאמין לגרי גרינשפן, החיים שלכם יהיו תותים. כמה שתרצו תותים, בכל גודל וצורה, ומתי שיתחשק לכם. הם יחזיקו לכם במקרר שבועיים־שלושה כמו כלום, ואפילו לא תצטרכו לשטוף אותם לפני האכילה. הפלא הזה יקרה אף שהתותים הללו לא יראו אור שמש או שדה, יגדלו במגדלי ערוגות בתוך חלל סגור, וינוהלו בידי אלגוריתם. אבל הכי חשוב — יהיה להם טעם מדהים, ממש כמו פעם. "בשיטה שלנו מגיעים הכי קרוב לטעם הטבעי של הפרי", אומר גרינשפן. "אלה טעמים וריחות מאוד חזקים, שנותנים לך בוסט בפה. הצלחנו להחזיר את הטעם והאיכות שאליהם אלוהים התכוון כשבנה את גן עדן".

לפי התוכניות שלו, הקסם הזה יקרה כבר בשנה הבאה, אבל קודם לכן גרינשפן יהיה חייב להתגבר על מכשול קטנטן ואירוני — אובדן חוש הטעם שלו. "יש לי חוש טעם מאוד מחודד", הוא מעיד. "כשניהלתי את עלית מזון, יכולתי לטעום כל מוצר ולהגיד לך כמה גרם סוכר או מלח הוסיפו או הורידו". ואז באה הקורונה, והוא וכל בני משפחתו נדבקו. נדרשו להם שישה שבועות של התאוששות, שאחריהם דווקא חוש הטעם של גרינשפן עדיין לא לגמרי חזר לעצמו. "הדקויות עוד לא חזרו", הוא מודה בתסכול.

קשה להפריז בחשיבותו של חוש הטעם במקרה של גרינשפן. במידה רבה הוא זה שמכוון את הקריירה שלו כבר שנים רבות. התחנה האחרונה שאליה הוליך אותו החוש הזה היתה הקמת חברת החקלאות האנכית (ורטיקלית) Future Crops ב־2014. החברה, שהוקמה בשותפות עם מכון וולקני ומשפחת לרמן, תעשיינית הפלדה היהודית־אמריקאית, מגדלת כיום עלים ירוקים ותבלינים בתוך מתקן חקלאי אנכי ומפוקח אלגוריתמים בגודל 3,000 מ"ר, שממוקם בהולנד בין רוטרדאם להאג. שווייה של פיוצ'ר קרופס נאמד כבר ב־100–130 מיליון יורו (כחצי מיליארד שקל), ולפני כשבועיים היא התמזגה לתוך השלד הבורסאי של אינפימר והחלה להיסחר בבורסה בתל אביב. עד היום הושקעו בה כ־30 מיליון דולר, ובקרוב היא תבקש לגייס 35 מיליון שקל נוספים מהציבור.

ענף החקלאות האנכית רותח כבר יותר מעשור, מגלגל כ־3 מיליארד דולר בשנה, לפי הערכות, וצומח בקצב שנתי של 20%–27%. המגזין "פורבס" הכתיר את הגידול האנכי כ"אחת מ־20 הטכנולוגיות שישנו את הדרך שבה אנחנו חיים ועובדים בעשור הבא". המתמטיקה שבבסיס התחזית הזו פשוטה: האוכלוסייה בעולם רק הולכת וגדלה, ושטחי החקלאות הולכים ומתמעטים. לכן כדי להציל את העולם מעתיד כמעט ודאי של מחסור במזון ובמים צריך להמיר את השדות ברבי קומות. אנחנו הרי כבר חיים ומתים בקומות, אז למה שלא גם נזרע ונקצור לגובה?

ואם כבר הכנסנו את הגידולים לרבי־קומות, למה שלא ננהל אותם באופן אוטומטי וחכם. "עד היום הטבע היה אחיד לכל הצמחים, וכל צמח לוקח מהטבע מה שהוא יכול, לטוב ולרע. אנחנו באים והופכים את זה", מתמצת גרינשפן את תפיסת עולמו. "אנחנו עכשיו הפסיכולוגים של הצמחים. אני בא לצמח ואומר: אני רוצה להקשיב לך. תגיד לי מה אתה צריך. כמה זמן אתה רוצה לישון בלילה — שלוש שעות? אין בעיה. כמה זמן אור מתאים לך — 18 שעות? אין בעיה. באיזו עוצמה אתה רוצה את האור? איזה סוג של אור? כמה מים אתה רוצה? כמה אוויר? כמה רוח אתה צריך? אני מקשיב לצמח ולמה שהוא רוצה, ויש לנו משהו כמו 70 פרמטרים שונים שמנסים לעשות אופטימיזציה של הצרכים שלו".

והצמחים עונים?

"הם מדברים בשפה שלהם, באופן שבו הם מתפתחים. זה יתבטא לפעמים בדברים מאוד קטנים — במורפולוגיה, בצורה, בצבע, בגודל, ואנחנו מנטרים את זה במערכות שלנו, שמשתמשות בחיישנים ובעיבוד תמונה, ועושים אופטימיזציה של האלגוריתם".

אתם מבינים לאן העסק הולך; גרינשפן מבקש להיות הלוחש לצמחים והמשתמש באלגוריתמים כמעדר ומגרפה. והאלגוריתם — האל החדש במכונה, מי שמכריע כבר עכשיו מה עדיף לכם לראות בטלוויזיה — יגיע בעשור הקרוב למצב שבו הוא גם יגדל לכם את הסלט. בדיוק בטעם האהוב והמוכר, שיהיה אהוב ומוכר באותו אופן בכל עלה בזיליקום, בכל זמן בשנה.

על הנייר, החקלאות האנכית נשמעת חלומית: צריכת המים בשיטות האנכיות נמוכה ב־90% מזו של חקלאות מסורתית, צריכת השטח נמוכה בכמעט 100%, היבול גדול עד פי 500, מחזורי הגידול מהירים פי עשרה, אין צורך בהדברה, וזמן האספקה מהשדה למזלג יורד מ־150 יום ל־25 יום. אבל יש מלכוד רציני שמונע מהענף להיות רווחי — עלויות ההקמה הגבוהות במיוחד של המתקנים הרב־קומתיים הסגורים. עלויות בנייה ראשוניות לחווה אנכית השקולה ל־500 דונם קרקע מוערכות בקרוב ל־100 מיליון דולר. הצורך להיות קרובים יחסית לרשתות השיווק כדי לחסוך עלויות שינוע מקפיץ את מחירי שכירת הקרקע לאלו של אזורים אורבניים. ולפחות כשזה מגיע לגידולים מפותחים יותר — חיטה, למשל — העסק ממש בחיתוליו. מחקר מדובר של פרופ' לואי אלברייט מאוניברסיטת קורנל העלה שכיכר לחם שמיוצרת מחיטה שגדלה בחקלאות אנכית תגיע לעלות של 27 דולר.

קרוב ל־2 מיליארד דולר הושקעו בשש השנים האחרונות בסטארט־אפים בענף החקלאות האנכית, ורובם נכשלו בגלל משוכת ההוצאות. "אפשר לספור על יד אחת או שתיים את החברות שפועלות בתחום, וכאלה שממש הצליחו להיות רווחיות כמעט אין", מודה גרינשפן. פיוצ'ר קרופס עצמה סיימה את 2020 בהפסד נקי של 4.3 מיליון יורו.

אבל אוטוטו, מבטיח גרינשפן, החברה תגיע לנקודת הפריצה הקריטית: "יש כבר גידולים שאנחנו מייצרים ויכולים להביא בהם רווחיות. אני אוהב להגיד שפורד לא המציא את המכונית, אבל הוא היה הראשון שהגיע לייצור המוני והפך את זה כלכלי — וזה מה שאנחנו נעשה".

פיוצ'ר קרופס מוכרת כיום תוצרת לרשתות מזון באירופה, בעיקר לרשת ההולנדית "אלברט היין", שאחראית ל־88% מהכנסותיה, ובקרוב תיכנס לפעילות גם בצרפת. ואחרי שגידלה בהצלחה שמונה סוגי בזיליקום (כולל בטעמים. בזיליקום קינמון או לימון, מישהו?), כוסברה, פטרוזיליה ושמיר, היא נכנסת כעת גם לעלים ירוקים — בייבי תרד, ארוגולה, מיזונה ואחרים. "אנחנו מאמינים שנגיע למנעד רחב של אפשרויות, כולל פירות בשנה הבאה", מבטיח גרינשפן.

"האסון גרם לי להבין שאני צריך לפנות בכיוון אחר בחיי"

אנחנו יושבים בדירתו של גרינשפן, והסלון נראה — כפי שהוא עצמו מודה — כמו שהייתם מדמיינים סלון טיפוסי אחרי התמודדות עם קורונה וכמה חודשי סגר, כשמגדלים ארבעה ילדים בגילי שנה וחצי עד 7 וחצי. אבל קו השבר הגורלי בחייו של גרינשפן נחרת בבשרו לפני 11 שנה. בשנה ההיא מת בנו הבכור, והיחיד אז, ליעם, בגיל 4, כשנתיים לאחר שאובחן אצלו סרטן אלים בגזע המוח. "נאבקנו על החיים שלו", הוא אומר. "ידענו מהיום הראשון שאם הוא יגיע לגיל 3, זה יהיה נס. זה היה הגידול הכי אלים שיש, כמו כדור בגודל שהרופאים לא ראו בילד מעולם, ובאזור הכי חיוני במוח, שאין בו אפשרות לנתח".

גרינשפן מדבר על האירוע בקור רוח יחסי, אבל בשלב מסוים בשיחה הבכי מופיע ללא התראה. זה קורה כשאני שואל אותו למה בחר לעזוב את תפקידו כמנכ"ל עלית מזון מיד לאחר מות בנו: "אני מאמין שכל הילדים שעוברים מסע חיים קשה באים לעולם כדי ללמד אותנו ערכים שמזמן שכחנו", הוא אומר. "והכי קל היה לי לחזור לשגרה שלי. הייתי בתפקיד טוב, הרווחתי טוב, בתעשייה שאני אוהב, אבל הרגשתי שעברתי עם הילד מסע מיוחד מאוד, וזה היה הרבה מעבר ללהציל אותו. זה פקח לי עיניים להרבה דברים. לסבל של אנשים. של ילדים".

לא התייחסת אל זה כאל מכת גורל.

"לא. הדרך שלי להציל את עצמי בסיפור הזה היתה להאמין שזה קרה מסיבה. אחרי שהוא חלה אמרתי לעצמי שיש לי שתי אפשרויות: או לחשוב שזה גורל — ואז לא בא לי להמשיך לחיות, כי לשם מה אני קם כל בוקר — או להגיד: אם זה קרה, זה כנראה קרה מסיבה".

כלומר?

"שהילד בא אליי, רצה להראות לי משהו, לכוון אותי, לפקוח לי את העיניים. הרגשתי שהוא לא הגיע סתם. ויודע מה? גם אם זה לא נכון, זו היתה הדרך שלי לשרוד את התקופה".

מאז גרינשפן איננו האדם שהיה. הוא מחלק את זמנו אחרת, התחיל לשמור שבת — "לא ממקום דתי, אלא כי אשתי שומרת וזה התחבר לי. מבחינתי זה יום לניתוק ומחשבה" — והוא מקפיד לכתוב על בסיס קבוע ולהיות פעיל במיזמים חברתיים.

השנתיים הגיהינומיות עם מחלת הבן ערכו לו טירונות מצמררת במערכת הבריאות הישראלית, ומאז הוא מקדיש חלק מזמנו גם לניסיון לשפר ולייעל אותה. לאחר מותו של ליעם כתב ספר ששמו "נגיעה של מלאך", שבו הגדיר את שבעת חטאי המערכת כפי שחווה על בשרו: חוסר אמפתיה, חוסר אמונה, יוהרה, חוסר אמינות, אי־נטילת אחריות, תאוות בצע, והחמור מכולם, לתפיסתו — אגו: "רופאים נגועים בזה חזק מאוד לפעמים, וכשהאגו מביא רופא לקבל החלטה לא ערכית שפוגעת בכבוד בסיסי של מטופל, זה קשה".

זה קרה לך?

"כן. בשלב מסוים נותרו לבן שלי ימים ספורים ולא היתה שום אפשרות להציל אותו, למעט בניתוח שסיכוייו היו קלושים. הלכנו להתייעץ עם הרופא הכי גדול בתחום, שהסביר לנו שלא בא בחשבון לנתח אותו, כי כל ניתוח יהרוג אותו או יהפוך אותו לצמח. אשתי ואני יצאנו מהפגישה מרוסקים, אבל הרגשנו שזה לא הסוף. היינו כל כך מדוכאים שאמרתי: נמצא את המנתח שיסכים.

"חיפשתי וחיפשתי עד שמצאתי אחד בסן פרנסיסקו שהיה מוכן לקחת את הסיכון. אז טסנו לניתוח חירום, וזה הציל את הבן שלנו. הוציאו לו 30%–40% מהגידול, והכי חשוב, החזירו אותו לחיים. לפני הניתוח ליעם בקושי תקשר, לא אכל, שכב כל היום, ואחריו הוא חזר לדבר, לצחוק, לשיר — חוץ מללכת, יכולת שהוא איבד כבר בתחילת המחלה, הוא חזר לתפקד.

"כשחזרנו ארצה, כל הרופאים אמרו: נס. אבל הניתוח עלה מיליון שקל, וכדי לקבל החזר מהביטוח הייתי צריך מהרופא מכתב שלא היה אפשר לעשות את הניתוח בישראל. חזרתי לרופא הראשון בשמחה ובהתרגשות כדי להגיד לו שהבן שלי חזר לחיים. הוא בקושי הסתכל על ה־MRI ואז צעק עליי איך העזתי לקחת אותו לניתוח למרות שהוא אמר לא. אמרתי לו: 'בסדר, אבל פרופסור, אני רק צריך מכתב סיכום לפגישת הייעוץ מלפני חודשיים, שבה אמרת שאי אפשר לנתח'. כשהוא שמע את זה הוא קם ואמר: 'צא מהמשרד שלי, ושתדע שאני לא אהיה שותף לבזבוז כספי המדינה'".

שנתיים וחצי נדרשו לגרינשפן להגיע לוועדת הערר של משרד הבריאות ולקבל את כל הכסף שהגיע לו, אבל הניסיון הותיר אותו מצולק. "בסוף הבן שלי חי עוד שנה וחצי בזכות הניתוח. זה היה מקום שבו רופא הופך ללא־ערכי בגלל אגו, ועל זה לא הייתי מוכן לסלוח. כי בסוף יש פה ילד שסובל".

ליעם מת לבסוף בגיל 4. צילום ממוסגר שלו, מחייך ומאושר, ניצב על השידה בסלון. "זה צולם אחרי הניתוח", אומר גרינשפן. לאחר מותו, הוא לקח פסק זמן ארוך מהכל. "הבנתי שאני לא רוצה לחזור לשטראוס, כי לחזור זה לומר שכאילו כל זה קרה ללא סיבה. הבנתי שזה צריך להוביל אותי למקום אחר".

וכך הוא מצא את עצמו, בגיל 38, מנותק מכל מה שהכיר וידע, צף בחלל. "היתה לי הזכות להתנתק. לא היתה לי עדיין אחריות לילדים אחרים, הפרנסה לא עניינה אותי, ואמרתי: 'אני זורם עם החיים ורואה לאן זה מוביל אותי'. כל יום הייתי עושה שלושה דברים: חושב, כותב ולומד".

הכתיבה התנקזה לספר שהוציא ושתיעד את המסע הרפואי עם בנו. הלימודים הביאו אותו לקבלה. "אני אדם שצריך ידע, והבנתי שאני לא יודע מה קורה עם הבן שלי עכשיו — ואני מבין שזה דבר מוזר להגיד, אבל כשמישהו אמר לי: 'בטח מאוד קשה לאבד בן', אמרתי לו: 'האמת, אני לא מרגיש שאיבדתי בן, אלא שאיבדתי את היכולת להרגיש אותו, לשמוע את קולו, לחבק אותו, לגעת בו. זה ברור. אבל לא איבדתי אותו, כי הוא חי בתוכי'. ואנשים שעוברים אסון כזה — אף אדם רציונלי לא יכול להבין מה עובר עליהם ואיך הם מנסים לשרוד. הרגשתי שאני מאוד רוצה לדעת אם יש חיים אחרי החיים ומה קורה שם. אז הלכתי ללמוד קבלה באוניברסיטת בר־אילן מתוך סקרנות אקדמית, לא ממקום דתי. ניסיתי להבין מה קורה עם הבן שלי. רציתי לדעת. ויצרתי לעצמי עולם".

הבנת משהו?

"הבנתי הרבה מאוד דברים, וזה מאוד עזר לי. זה מה שהציל אותי. המחשבה והכתיבה והלימוד. זה עזר לי להתחבר אליו ולהתחבר לחיים, ולהבין מה מהות החיים מהזווית שלי. אני לא מתיימר להגיד יותר מזה".

"בתוך שלוש שנים פיוצ'ר קרופס תהיה רווחית"

ארבע שנים אחרי האסון המשפחתי ונטישת שטראוס, הטעם החל לחזור לחייו, ומסלולם שוב הוסט לכיוון המזון. זה קרה אחרי שגרינשפן נתקל במקרה בבית הכנסת השכונתי שלו ברעננה באחד משני המשקיעים מטעם משפחת לרמן. השיחה שניצתה ביניהם גרמה לו להצטרף למיזם ההתחלתי של פיוצ'ר קרופס. גרינשפן מקפיד להבהיר שלא מדובר בקאמבק לתעשיית המזון, כי העולם שנטש רחוק שנות אור מזה שבו הוא נמצא כיום.

והוא יודע שמבחינה עסקית הוא ייבחן על יכולתו לעשות עם פיוצ'ר קרופס דברים שאחרים בענף המתפתח במהירות לא הצליחו לעשות עד כה: להרוויח. לדבריו, היתרון המרכזי של החברה שלו טמון בהחלטת שותפיו המדענים ממכון וולקני לגדל את כל הגידולים של פיוצ'ר קרופס על מצע של אדמה. כל המיזמים האנכיים הקודמים נצמדו לגידול הידרופוני — שבו שורשי הצמחים מוזנים באמצעות תמיסת מים, ללא נוכחות קרקע מוצקה. "החוקרים שלנו התעקשו על העניין, והיו לנו בהתחלה הרבה ויכוחים", נזכר גרינשפן. "הם הסבירו לנו שמצע של אדמה חשוב, בין השאר לחיי מדף, איכויות הצמח והגדלת התפוקה באופן משמעותי".

התוצאות מעידות שקריאת הכיוון הזאת היתה מדויקת. "בחקלאות רגילה אתה מגדל בערך 4 ק"ג בזיליקום למ"ר לשנה. בחממות מתקדמות תגיע לכ־30 ק"ג למ"ר, ובגידול הידרופוני מתקדם מאוד מגיעים ל־45–50 ק"ג למ"ר. אנחנו במתקן שלנו כבר היום מגיעים לכ־60‑65 קילו למ"ר, ובמרכז פיתוח שלנו, שהוא הדמיה של המתקן, הגענו אפילו ל־120–160 ק"ג. וזה מאותת לנו שיש פה משהו מאוד כלכלי".

מעבר לזה, גרינשפן מאמין בעליונות האלגוריתמיקה של החברה שלו. "בסוף מדובר בנוסחה של 50–100 מרכיבים שונים, שאמורה להביא אותך מ־50 ק"ג למ"ר ל־150 ק"ג, בלי לפגוע באיכות. קשה מאוד להגיע לנוסחה הזו, אבל בבזיליקום ובחלק מהמוצרים האחרים שלנו כבר הצלחנו, ואני מאמין שנגיע גם בשאר".

גם הקורונה הפכה למקדם מכירות בלתי צפוי עבור הענף. "הרבה מדינות מצאו את עצמן נטולות יכולת להטיס סחורה ממקומות אחרים. נוצרו הרבה מאוד מחסורים, ומדינות הבינו שכבר אי אפשר לסמוך על העברות מהשכן וחייבים לפתח יכולת עצמית, כך שהחקלאות האנכית הופכת להיות מוצר אסטרטגי עבור מדינות ורשתות שיווק".

גורם משמעותי נוסף שעליו בונה פיוצ'ר קרופס הוא ההכרה בחקלאות אנכית כאורגנית. בארצות הברית זה כבר קורה, באירופה פחות. "עד לפני חמש שנים השיטה שלנו נחשבה אורגנית גם באירופה, אבל הלובי החקלאי זיהה איום מכיוון התעשייה שלנו, והפעיל לחץ על האיחוד האירופי, שהעביר תקינה שלפיה 'אורגני' זה רק משהו שמחובר לאדמה. אבל מתעוררות עכשיו קבוצות שאומרות: בואו נייצר תקן נפרד לחקלאות אנכית, כי היא יותר טובה מאורגנית. זה לא הגיוני שחקלאי שמבזבז המון מים ומשתמש בריסוס נחשב אורגני, ואנחנו, שמנסים להיות הכי בני־קיימא שאפשר, לא נקבל תקן אורגני. אז אני מניח שנראה בהמשך תקן נפרד בשבילנו או תקנים אורגניים גם באירופה".

מתי תגיעו לאיזון פיננסי?

"התחזית שלנו היא שעד 2024 נהיה רווחיים. הנוסחה שפיתחנו וכמות היבולים שאליה הגענו מקרבות אותנו מאוד למצב שבגולמי אנחנו לא רחוקים מאיזון. המרכיב הכי חשוב בעלויות שלי כיום הוא העובדים, בעיקר בקציר ואריזה, וברגע שנהפוך את זה לאוטומטי, נחסוך משמעותית".

אפיק חדש שעשוי לסייע להם בדרך למטרה הזאת הוא קנאביס רפואי. לפני כחודש פורסם כי פיוצ'ר קרופס חתמה על שיתוף פעולה עם פרדייז סידס ההולנדית וקנת'ירסו הפורטוגלית, שבמסגרתו יוקם בהולנד מתקן רב־קומתי של כ־4,000 מ"ר שיוקדש לקנאביס בלבד. "יש לנו בצוות מומחי קנאביס, וייקח לנו עוד כמה שבועות להתחיל", גרינשפן אומר. "אנחנו צריכים להתאים חלק מהמערכות שלנו לגידול הזה, ולהולנדים יש המון ניסיון בתחום".

לך עצמך יש ניסיון בתחום?

"הקשר היחיד שלי לתחום הוא שבימים האחרונים של ליעם השתמשנו בשמן קנאביס להקלת הכאבים הנוראים שמהם סבל. שם הבנתי שזו תרופה לכל דבר ועניין. אישית? מעולם לא עישנתי אפילו סיגריה".