*

בריאן פרייס היה צלם מקצועי מסן אנטוניו, טקסס, עד שאנס את גרושתו ונשפט ל־15 שנות מאסר. בכלא שובץ בצוות המטבח, ובישל מדי יום ארוחות עלובות ל־1,800 אנשים, עד שקרה האירוע השני ששינה את חייו: תורנות שקיבל, ושיתמיד בה 13 שנים, עד שחרורו.

פרייס שהה במתקן הכליאה והתיקון בהאנטסוויל, טקסס, שידוע בעיקר כמוקד ההוצאות להורג הפעיל באמריקה: 1,325 אנשים הומתו בו מאז 1819, הראשון היה שודד ים, ובין 1991 ל־2004 פרייס בישל שם את הארוחות האחרונות ש־218 רוצחים ביקשו לפני מותם.

הוא לא רצה. אף אסיר לא רצה, אבל אחרי שהחליט להשקיע בהכנת הבקשה שקיבל — סטייק, עוגת אננס וכוס פונץ' — ושמע שלפני מותו בזריקה קטלנית הרוצח לורנס בקסטון ביקש להודות לטבח, הוא הבין שאת זה הוא רוצה לעשות שם, וכך נהפך ל"שף הגרדום" של אמריקה, The Death Row Chef.

טקס הארוחה האחרונה מלווה אותנו לסירוגין מאז יוון העתיקה, אבל באמריקה הוא נהפך לביורוקרטיה יבשושית: תקציב של עד 20 דולר, מנות רק מחומרי הגלם שבמטבח הכלא, ובלי התחייבות למלא אף אחד מפרטי הבקשה. וכך, לא פעם פרייס הכין "לובסטר מזויף" מדגים קפואים ולש סטייקים מבשר טחון, והסתייע בסוהרים להשגת מרכיבים נדירים מבחוץ. הכל, כפי שלימים יכתוב בספר "Meals To Die For", כדי להחזיר את הנידונים, לשעה קלה, לזמן ומקום שבהם ידעו שלווה.

מה באמת אנשים רוצים לאכול ביום מותם? מה ייקח אותנו למקום טוב, רגע לפני פרדה מהעולם? מאיזה טעם נרצה להיפרד אישית? מאיזה אתם?

כשניתחו את הבקשות האחרונות של 310 נידונים למוות בארצות הברית ב־1982–2003, גילו שזה המבורגר. פאסט פוד אמריקאי קלאסי בכלל: צ'יפס הופיע במחצית מהבקשות, המבורגר בשליש מהן, עוף מטוגן בסגנון KFC אצל אחד מחמישה, וכך גם סטייק. כ־30% ביקשו כמה סוגי בשר בארוחה. ירקות שאינם תפוח אדמה או בצל הופיעו רק ב־4% מהבקשות.

אפשר לנמק את הבחירה להיפרד עם ג'אנק פוד: אחרי הכל, זה האוכל החושני בעולם. כן כן. ריבוי טעמים, מרקמים, טמפרטורות וצבעים. אספרגוס צרוב על פולנטה נותן חוויה. ההמבורגר נותן ביס של חדוות חיים.

אבל אפשר לבנות על זה? הנידונים לא באמת בחרו מטעמי העולם, אלא מילאו חמש שורות בטופס, בתום לפחות עשור של אוכל כלא מייאש. ורובם לא הכירו הרבה אפשרויות אחרות. לכמחצית מהנידונים למוות באמריקה אין תעודת בגרות. רבים מהם מגיעים ממשפחות הרוסות, ורצחו בשביל כמה מאות דולרים. סעודה אחרונה של פאסט פוד מתאימה לרקע שלהם, ולמה שנחשב בו ארוחה חגיגית. אולי כזאת שנקשרת בזיכרונות טובים מפעם.

כשמציצים לארוחות האחרונות של מתים מפורסמים שאינם אסירים, ומדמיינים שמשהו בהם אולי ידע, ובחר — מוצאים בעיקר קומפורט פוד, אוכל מנחם; מנות ביתיות קלאסיות, פשוטות ומיושנות, שהסיבה היחידה לבחור בהן היא זיכרון וחיבור אישי. אלביס, לפני מותו ממנת יתר, אכל ספגטי עם קציצות, מהמנות הביתיות האהובות עליו. ג'ון בלושי אכל מרק עדשים. פרנק סינטרה אכל טוסט עם גבינה. השף אנתוני בורדיין, שהתאבד ב־2018, קבע להגיע לארוחת שוּקרוּט — צלי קדרה צרפתי מסורתי. הוא לא הגיע.

כשמאה שפים נשאלו פעם מה ירצו לאכול לפני מותם, רובם נקבו בשמות מאכלים ביתיים־נוסטלגיים: השף המולקולרי המוביל הסטון בלומנטל בחר בסאנדיי רוסט, צלי יום ראשון בריטי. השף פול בוקוז — בפוט־או־פה צרפתי כפרי. רייצ'ל ריי האמריקאית אמרה שמה שמשנה הוא לא מה אוכלים בארוחה האחרונה, אלא עם מי אוכלים. ואכן, ישר מתחת לרבי המכר של המזון המהיר, נידונים למוות הזמינו ארוחות ביתיות לא מנומקות, ובהן לא מעט "ארוחות בוקר של יום ראשון". לנידון למוות אחד מאינדיאנה הותר ב־2001 שאמו תגיע למטבח הכלא ותבשל לו שם, ממצרכי הכלא, את הארוחה שהכי אהב כילד.

כמובן, כל זה הוא בעיקר שעשוע מחשבתי. במציאות, רוב הארוחות האחרונות כלל לא נאכלות. הן מוזמנות ערב לפני ההוצאה להורג, אבל ביום עצמו הוושט נסגרת וחוש הטעם מעביר כרטיס — כנראה, סוהרים אומרים, שרק בבוקר היום הגדול אתה מבין שתמות.

הארוחה האחרונה היא הזדמנות אחרונה להיאחז, חושנית, בחיים. לכן, אף על פי שקשה לחוש אמפתיה לנידונים כששומעים מה עשו לקורבנותיהם, מוכרחים להוקיר את התשוקה להתחבר שוב לטעם ולחיים. כמו ג'וני פול פרי, הנידון למוות רפה השכל שבבוקר האחרון התבשר שעונשו הומתק למאסר עולם, ושאל אם יוכל בכל זאת לקבל את הצ'יזבורגר שהזמין, וכמו נידון למוות אלמוני שמוזכר בכתבה מ־2004 ב"לוס אנג'לס טיימס". סופר עליו שלארוחה האחרונה ביקש רק לטעום תות שדה טרי ובשל; וכשאמרו לו שאין תותים בנובמבר השיב: "אני אחכה".

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"