נגעה בשמים
//
ארי ליבסקר
אחת הדירות שבהן שמיד ביקרה. "נוף הוא מרחב ציבורי ששייך לכולם, לא רק לבני אלים". צילום: Andi Schmied
לגנוב את הנוף
הדירות במגדלי היוקרה של מנהטן הן המקום היחיד, כמעט, שממנו אפשר לצפות על ניו יורק מלמעלה - והן שמורות רק למי שיכולים לשלם עשרות ומאות מיליוני דולרים. האמנית אנדי שמיד התחזתה למיליארדרית הונגרייה וביקרה בדירות שבצמרות המגדלים האלה, כדי להבין איך האולטרה־עשירים רואים אותנו - וגם כדי להחזיר קצת מהנוף לציבור
נגעה בשמים
ארי ליבסקר
להאזנה לכתבה
הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
ה
אמנית ההונגרייה אנדי שמיד הגיעה ב־2016 לשהות אמן של כמה חודשים בניו יורק. בביקור במצפה של בניין האמפייר סטייט היא הופנטה מהמראה של העיר הסואנת מתחתיה — מכוניות זעירות, אנשים קטנים שנראים כמו נמלים מתרוצצות — אבל כשהסתכלה לפניה ראתה בניינים המתנשאים לגובה דומה. "דמיינתי אילו אנשים יכולים לגור בבתים האלה", היא מספרת ל"מוסף כלכליסט", "ואם מישהו שם משקיף מהחלון ובוהה בתיירים באמפייר סטייט שחווים את הנוף הזה לראשונה, בזמן שהוא רואה אותו בכל רגע שירצה".
כמו אלפים אחרים מדי יום, שמיד צילמה את הנוף המרהיב, התאהבה בו, ורצתה עוד. "השתוקקתי לראות את העיר מלמעלה, מנקודות מבט שונות. ואז הבנתי שלמרות האיקוניות של קו הרקיע של מנהטן, יש רק ארבעה מקומות שמהם הציבור יכול לצפות בנוף: בניין האמפייר סטייט, מרכז רוקפלר, מרכז הסחר העולמי, והאדסון יארדז 1. חזרתי לחשוב על האנשים שדמיינתי באותן דירות. ואז שאלתי את עצמי מדוע, בעצם, העירייה מאפשרת רק להם לראות את הנוף. מדוע לא מאפשרים לציבור לעלות לקומות הגבוהות כמו באמפייר סטייט? נוף הוא מרחב ציבורי ששייך לכולם, לא רק לבני אלים".
שמיד ראתה בשאלות האלה הזדמנות למחקר אמנותי, והתנפלה עליו בלי היסוס: היא התחזתה למיליארדרית הונגרייה המחפשת דירה לה ולמשפחתה, גייסה ידיד שהוא יורש אמיד, בעל חנות עתיקות וגלריה לאמנות, שהסכים לגלם את בעלה, וביקרה בכ־25 דירות בגורדי השחקים שנבנו בעשור האחרון במנהטן. בכל דירה כזו היא צילמה סביבה, בעיקר את הנוף המרשים, ובסוף התהליך יצרה תערוכה וספר בעל 200 עמודים בשם "Private View: A High-Rise Panorama of Manhattan" (בהוצאת VI PER Gallery, Prague, אתר האמנית: andischmied.com).
המטרה של שמיד היתה תחילה להראות את העיר מפרספקטיבה שונה, באקט רובין־הודי של "להחזיר את הנוף לאזרחים", אך בסופו של דבר היא נסחפה ליקום שלם של אולטרה־עשירים שיכולים להרשות לעצמם לרכוש דירות בעשרות ואף מאות מיליוני דולרים, ולשלם דמי מחיה שנעים בין 35–40 אלף דולר לחודש. "מדובר באריסטוקרטיה חדשה, וזה מאוד עניין אותי. האנשים האלה חיים ממש באי. אתה יכול להיות במגדל ולא לצאת משם לעולם. אין כל סיבה לעזוב, כי אתה יכול לקבל שם את כל השירותים".
כל עשרת הבניינים הגבוהים ביותר במנהטן נבנו בעשור האחרון, ומספר דומה של גורדי שחקים מצויים כעת בבנייה. רבים מהמגדלים האלה ממוקמים לאורך גבולו הדרומי של סנטרל פארק, שמספק לדיירים נוף עוצר נשימה. שלא במקרה, האזור הזה זכה לכינוי "שדרת המיליארדרים" — אבל שמיד מבהירה שהמיליארדרים לא באמת גרים שם, ושמדובר בדירות שנרכשו לצורך השקעה. "אלה פשוט בנקים שמתנשאים לגובה, חוסמים את הנוף ומטילים צל ענקי על העיר שלמטה", היא אומרת. "70% מהדירות עומדות ריקות, איש לא גר בהן. הדירה השנייה שבדקתי היתה בקומה 75 מתוך 79 בפארק אווניו 432, שנחשב אז מגדל המגורים הגבוה בעולם, והיא היתה חדשה לגמרי. המתווך אמר שישנו בה רק חמישה לילות. המחיר שביקשו עליה היה 50 מיליון דולר".
כמה מהדירות ששמיד "שקלה לרכוש", והנוף הנשקף מהן. "מדובר באריסטוקרטיה חדשה. האנשים האלה חיים ממש באי". צילומים: Andi Schmied
עוד במוסף כלכליסט
"כל הדירות זהות. ההבדל היחיד הוא מאיפה השיש"
בעשור האחרון שמיד (34) נעה ונדה בעולם במסגרת שהויות אמן באנגליה, סין, ספרד, וב־2013 גם בישראל. עבודותיה עוסקות במקומות שבהם היא שוהה, בהקשרים אדריכליים ואורבניים. בעבודה שעשתה בישראל חרגה מעט מהדפוס הקבוע שלה והתמקדה בצילום של קשישות בעלות שיק לסדרת צילומים שכינתה "Tel Aviv Grannies". הפרויקט הוצג בתערוכות בספרד, לונדון ובודפשט, וגם פורסם במגזין “Vice”.
התרגיל האמנותי־נדל"ני העכשווי שלה שבה אותי גם מכיוון שב־2010 השתמשתי גם אני בזהות בדויה כדי לחשוף את מאחורי הקלעים של שוק דירות היוקרה במגדלי תל אביב, לצורך כתבה ב"מוסף כלכליסט". בסוף המסע ההוא הגעתי — או, אם לדייק, “המיליארדר הקרואטי נתן נתוביץ'” הגיע — לדירת הפאר של אהוד ברק ורעייתו נילי פריאל במגדלי אקירוב. פריאל ערכה לי סיבוב בלתי נשכח בדירה וגם הראתה לי את כיכר המדינה הניבטת מקירות הזכוכית, "אבל אני אוהבת לטייל ברחוב פנקס", סיפרה. "יש שם סנדלר פשוט, מאפייה קטנה, זה קצת כמו להסתובב בעולם אחר".
שמיד מזדהה מיד. "כך דיברו גם המתווכים במנהטן", היא מספרת. "הם אמרו 'זה נורא נחמד לרדת מדי פעם לרחוב ולהתערות בחברת האנשים הפשוטים, חנויות אותנטיות הן ממש חוויה, ובסוף תמיד אפשר לברוח בחזרה למגדל”.
אותה רוח מתבדלת מההמון הסואן מגולמת גם בחדרי האמבטיה של דירות הפאר. "האמבטיות ממוקמות בסמוך לקיר מסך שקוף, כי זאת הגשמה של חלום: את יושבת עירומה באמבט ומסתכלת למטה על אנשים שמתרוצצים טרודים במטלות היומיום כמו נמלים קדחתניות. המבט על האנשים למטה הוא פיזי וגם סימבולי".
מה היתה הדירה היקרה ביותר שהציעו לך?
"כ־85 מיליון דולר. נורא קל לזכור את זה, כי המתווך אמר שהדירה נמצאת בקומה 82, ובעצם אתה משלם מיליון דולר עבור כל קומה".
מה ההבדל בין דירה שעולה 85 מיליון דולר לזו שמחירה הוא 50 מיליון?
"הנוף. כל הדירות האלה דומות זו לזו: מיד כשאת פותחת את הדלת את ניצבת מול נוף עוצר נשימה — סנטרל פארק או נהר ההאדסון — כדי שיצדיק את המחיר. את נכנסת לדירה היישר מהמעלית; אין חדר מדרגות או הול, כי לרוב בכל קומה ישנה רק דירה אחת, או לכל היותר שתיים.
“בכל הדירות האלה הכל מאוד דומה. כל הקירות החיצוניים שקופים, אין חלונות. אין כלל צורך בקירות לבנים, הם משמשים רק לתליית אוספי אמנות. הסלון הוא בגודל של 200 מ"ר, ויש אי שחוצץ בינו לבין מטבח סופר־מאובזר. ואז זורקים לך כל מיני שמות של סוגי שיש איטלקי יקרים להחריד, שתמיד נגמרים ב'טוצי'. אומרים לך שזה נורא נדיר להשיג את השיש הזה, שכבר אי אפשר למצוא כזה בשוק".
למה זה חשוב למישהו?
"אנשים עם עושר כזה רגילים להיעזר במעצבי פנים, והתוצאה היא שהדירות נראות די אותו דבר, כך שכדי לייצר אפקט של 'וואו' שיצדיק את המחיר נשאר לך לדבר רק על השיש, אז המתווכים מסבירים לך כמה שהוא חשוב ונדיר. אבל אז אתה יורד קומה ונכנס לדירה שנראית בול אותו הדבר, ומסבירים לך שאת השיש האיטלקי הנדיר שם חצבו במכרה אחר".
האמבטיות ממוקמות ליד קיר מסך שקוף: את יושבת עירומה באמבט ומביטה מטה על אנשים שמתרוצצים כמו נמלים. גם המתווכים מספרים לך כמה כיף לרדת לרחוב, להתערות בהמון, ולברוח בחזרה למגדל"
"מי מארח בבית? בשביל זה יש קומת אירוח נפרדת"
שמיד מספרת שבדרך כלל המיטה בחדר השינה ממוקמת בסמוך לשני קירות שקופים, דבר שגורם לך להרגיש כאילו אתה ישן בשמים. לכל אחד מבני הזוג, כסטנדרט, יש חדר ארונות בגודל של 49 מ"ר מינימום. מדובר בשני חדרים נפרדים, שלו ושלה, ולה בדרך כלל יש ארון נוסף, של 20 מ"ר, לנעליים. יש גם חדר רחצה נפרד. בחדר הרחצה שלו יש מקלחת עם דוש ענקי, ואצלה ישנה האמבטיה האמורה”.
מה עם מרפסות?
"מכיוון שבגבהים כאלה יש בעיה גדולה עם רוח, אין חלונות ואין מרפסות. המרפסות מגיעות עד קומה 60, הן מלבניות וקטנות. גם כשפותחים חלון קטן בקומות הגבוהות מאוד, בגודל של 50 ס"מ, יש רעש נוראי".
אלו בתים חכמים עם מכשור אלקטרוני מיוחד?
"ברמה הזו זה כל כך ברור מאליו, שבכלל לא טורחים לדבר על זה. שאלות כאלה הן למעמדות נמוכים יותר".
החללים החשובים ביותר בדירה, מספרת שמיד, הם הסלון וחדר השינה הראשי. "חיפשתי דירה לי, לבעלי ולבן שלנו. אחרי שהם התפלאו מזה שאנחנו רוצים ממש לגור שם, הם מיד העלו את הפתרון שהם יכולים לארגן חדר לאומנת עם כניסה נפרדת, או קרוב מאוד לכניסה. אבל בעיקרון יש לחדרים כל מיני שמות מפוצצים כמו 'ספרייה' או 'חדר עישון', אף שמדובר בחדרים מרובעים שאין בהם כלום".
ואיך נראה המטבח?
"עצום. כל שף בעל כוכבי מישלן יכול לבשל בו בקלות. אבל אתה לא צריך שהשף יבשל בדירה שלך: לכל מגדל יש חללים משותפים שמיועדים ספציפית לארח קהל לארוחות שף. לכל מגדל יש שף קבוע שאפשר לשכור לחללים האלה; במגדלים שרוצים לתת לך ערך מוסף יש שף אורח שמתחלף כל חודש־חודשיים.
"לחללים האלה אתה יכול להזמין אורחים בלי להכניס אותם הביתה, חלילה. מאותה סיבה, בחלק מהמגדלים יש מעל הפנטהאוז חלל ענקי ושקוף שאליו אפשר להזמין אורחים ולהרשים אותם עם הנוף. בכמה מגדלים יש גם חדר קולנוע עם מסך ענקי ו־60 מושבים".
70% מהדירות האלה עומדות ריקות ונרכשו רק כהשקעה, כך שהמגדלים הם סוג של בנקים. כשנכנסתי לדירה בקומה 75 באחד המגדלים, המתווך אמר שישנו בה רק חמישה לילות. המחיר היה 50 מיליון דולר"
"הילד ישחק עם המטפלת בג'ימבורי של הבניין"
לסוכני הנדל"ן אסור לנקוב בשמות של דיירים ספציפיים, מספרת שמיד, "אבל תמיד מבטיחים לך שאתה בחברה טובה ומזכירים שיש בבניין פוליטיקאים, דיפלומטים רמי דרג, ובדרך כלל הם יזכירו שיש פה הרבה אנשים מתחום האמנות".
התחנפו אלייך?
"החמיאו לי כל הזמן על איך שאני לבושה, תמיד שאלו אותי מי המעצב של הבגדים שלי".
אני מניח שהשקעת הרבה כסף בקניית בגדים.
"קניתי סט אחד של בגדים יקרים מאוד, וזה עשה את העבודה. הם ניסו להיות כמה שיותר אישיים ורצו לדעת, למשל, דברים על הבן שלי. הם ניסו גם להתחבר לצד ההונגרי שלי, ובפארק אווניו לא הפסיקו להזכיר לי שממש בסמוך יש את מרכז התרבות ההונגרי. אני לא מבינה איזה מיליארדר רוצה לבקר במרכז התרבות של הארץ שלו. את הילד שלי הם כיוונו ללמוד בבתי ספר פרטיים, שם יש הורים ממעמד גבוה. הם גם אמרו שאוכל ללכת איתו לגן שעשועים 'רגיל', כדי להתאוורר, אבל ההנחה הבסיסית היתה שרוב הזמן הילד ישחק בחדר המשחקים בבניין, בחברת האומנת שלו".
סליחה שאני יורד לפרטים כאלה, אבל איך עושים שם כביסה?
"אף אחד לא עושה שם כביסה, אפילו לא המנקה או האו־פר. זה לא לרמתם. יש שירות קונסיירג' שנכון לעשות בשבילך הכל, באיזו שעה שלא תרצה. אם בארבע בבוקר אתה צריך בייביסיטר לכלב או סתם בא לך לקבל מסאז', זה יטופל".
מה הוביל את קו הצילומים שלך בספר?
"בחרתי לצלם בפילם, דווקא מפני שהוא מייצר תוצאות שונות מאוד מסימולציות המחשב של הקטלוגים: הצילומים בפילם הם יותר חבוטים ומחוספסים, ושונים מהתמונות בקטלוגים מלאי השמש. הרבה פעמים הדירות האלה נמצאות בתוך ענן, לא רואים כלום בחוץ, ויש סתם ימים אפורים. זה שונה מאוד מהחלום".
