/// למוסדות מפירי סגר צריך לקטוע את המימון /// אובססיית התקשורת של נתניהו הוכיחה את עצמה /// הגאות בבורסה מעוררת חרדת חתולים /// לביידן אין רגע לבזבז
התחלואה המשתוללת במגזר החרדי והתסכול של חילונים לנוכח העובדה שמוסדות החינוך שלהם סגורים בעוד חלק מאלה של החרדים פועלים כסדרם מלהיטים שוב ושוב את הקריאות להגביר את האכיפה על מי שמפר את ההוראות שנועדו לצמצם הדבקה. אלא שאכיפה באמצעות קנסות נקודתיים אינה הפתרון. לא רק משום שהם כמעט שלא ניתנים, אלא גם כי הפוליטיקאים החרדים טרפדו את הכבדת הקנסות על מוסדות שמפירים את התקנות, ובכך הפכו אותם לחסרי שיניים.
אם רוצים להילחם בהפעלת מוסדות בניגוד להוראות ולהמלצות, צריך להפעיל שוט כלכלי — אבל אחר לגמרי, כזה שיכה בצינורות שמעבירים את הכספים למוסדות הללו. למשל, לצמצם את המימון של מוסדות שמפירים תקנות — בסכומים משמעותיים, לא בקנסות סמליים. גם כך המימון הזה, למוסדות ללא לימודי ליבה, הוא בעייתי ומקומם. וכשהמקומות האלה נהפכים למוקדי הדבקה, ההצדקה לעצירת המימון היא משמעותית. זו צריכה להיות דרישה עקשנית מצד הציבור, והבטחה מרכזית במערכת הבחירות הנוכחית. כי ברור לכל שראש הממשלה הנוכחי לא יעשה דבר בנידון, כך שההדבקות שם יימשכו ואיתן הענישה הקולקטיבית, שפוגעת דווקא במי שמקפיד על ההגבלות.
/// שחר אילן
הבורסה המקומית תוססת, ואנשי שוק ההון מתפלגים לשתי קבוצות לא שוות בגודלן: אופטימיים ופסימיים. האופטימיים — ניכר שמספרם גדול יותר — רואים מסכים ירוקים, מניות מזנקות וגל הנפקות שרק הולך ומתעצם. הפסימיים רואים בועה: שווי חברות מנופח וחסר הצדקה שבסוף יתפוצץ לכולם בפרצוף. האופטימיים יכולים להגיד שכל השאר סתם חמוצים. הרי במשך תקופה ארוכה כולם קוננו על בורסה יבשה, על היעדר הנפקות ומחיקת חברות, וחיכו להתאוששות. והנה, היא באה, אז גם על זה מתלוננים?
העניין הוא שכרגיל, המציאות מורכבת. בורסה תוססת זה מצוין. אבל ערנות מוגברת, חשדנית, אפילו חמוצה, תמיד הכרחית. כי רעב של משקיעים ומסחר ערני הם קרקע פורה לסחורה פגומה, והתדירות של הסכנה הזאת גדולה מתדירות הבועות. אלה חברות שמונפקות באריזה נוצצת לתוך שוק שמחבק עכשיו את כולן ולציבור שרוצה לנצל הזדמנויות, ורק בהמשך יתגלו כבעייתיות, עם התנהלות לא תקינה או בלי כיסוי להבטחות, ויותירו משקיעים מאוכזבים. כרגע הפסימיים עלולים לפספס השקעות טובות, אבל האופטימיים עשויים לחבק השקעות גרועות. גם אם אין שום בועה, בהחלט ייתכן שהיללות שנשמע מאחוזת בית הן של חתולים בשק.
/// ירדן רוז'נסקי
שניים משלושת התיקים שבהם מואשם בנימין נתניהו נוגעים לאובססיה התקשורתית שלו. גם תשובת ראש הממשלה לאישומים, שנמסרה השבוע, מתמקדת במניעיו בנוגע לתקשורת: צורך בגיוון וריבוי קולות, איך זה שהציבור ימני והתקשורת שמאלנית, ושאר הססמאות המוכרות. תיקי 2000 ו־4000 נולדו כביכול מתוך הניסיון שלו לתקן את המציאות הזאת.
והוא תיקן אותה, ועוד איך תיקן. באמצעות בעלי שליטה כשלדון אדלסון, לן בלווטניק ומיכאל מירילשוילי, באמצעות דוברים ופרשנים שהתמקמו בכלי תקשורת מרכזיים, נתניהו יצר מפה תקשורתית שבה שלטון השמאל בתקשורת הוא אגדה רחוקה.
העניין הוא שזו גם לא תקשורת ימנית. תפקידם של עיתונאים הוא לאתגר את השלטון. התקשורת הישראלית, על שורשיה הפוליטיים המגוונים, עשתה זאת כשהימין היה בשלטון, וגם כשהשמאל היה בשלטון. כולם חטפו, מרבין עד בגין, משרון עד ברק. רק נתניהו סירב להשלים עם המציאות הזו. כי עבורו אין שמאל וימין, אלא רק הוא עצמו, והעולם מתחלק לבעדו — "תקשורת ימנית" שסוגדת לו, להישגיו ולמשפחתו — ולנגדו, גם אם הביקורת העיתונאית היא עניינית ורצינית. כך, מי שלא סוגד לו ייהרס, יפורק. כך, תשובתו לכתב האישום מתרכזת בתסכולו ובתלונותיו — ומתעלמת לגמרי מההצלחה שלו במבצע ההריסה הגדול.
/// משה גורלי
בבוקר היום האחרון לנשיאותו של דונלד טראמפ חצתה ארצות הברית את רף 400 אלף המתים מקורונה. באותו ערב עמד ג'ו ביידן על מדרגות אנדרטת לינקולן והוביל אירוע התייחדות עם זכרם של הקורבנות. זו היתה הפעם הראשונה מאז פרוץ המגפה שארצות הברית עצרה לרגע להתאבל על אובדן שכמעט אין דומה לו.
האמפתיה והאנושיות היו הקלף החזק ביותר של ביידן מול טראמפ, אבל בבית הלבן לא יספיק לו להיות רק בחור טוב. אומה חולה תישא אליו את עיניה המותשות. ביידן יודע את זה, הוא נכנס לתפקיד אולי מוכן יותר מכל נשיא אחר בהיסטוריה, עם צוותים מקצועיים שכבר פועלים ועבודה מקדימה מקיפה. הוא יודע שאין לו באמת ימי חסד, והוא חייב מיד להקים מערכת למאבק במגפה ולהפצת החיסון (כרגע אין כזאת), להעביר בקונגרס תוכנית סיוע שתעזור סוף־סוף למי שלא מצליחים לשלם שכר דירה ולקנות אוכל, להגיב לאיומי הטרור מצד קיצונים ימניים אמריקאים. ובעיקר הוא יצטרך להוכיח שהוא יכול לעשות את מה שהבטיח: לשקם את הנשמה של אמריקה, זו שמאמינה במיתוס של עצמה, גם אם, כפי שהוכיחו ארבע השנים האחרונות, איו לו הרבה אחיזה במציאות.
/// ציפי שמילוביץ, וושינגטון
עוד לפני שהתקיים היה ברור שטקס ההשבעה של הנשיא ה־46 של ארצות הברית, ג'ו ביידן, לא יוכל להיות שגרתי, עם הגבלת הקהל, אבטחה מוגברת מחשש למהומות והכרזות מוקדמות של הנשיא היוצא שאין בכוונתו לבוא. והאמריקאים נסערו; הם אוהבים את הטקסים שלהם, חגיגיים, מרגשים, מלכדים לרגע. ובלב העניין, בין הנאומים והשירים והברכות והצילומים, עומדת השבועה עצמה.
עוד בעת העתיקה פגאנים, יהודים ונוצרים פנו אל הכוחות העליונים — אלים, אל יחיד, מלאכים — והשביעו אותם שידאגו להם לחיים טובים ומוגנים, באמצעות מילים מקודשות עם כוחות מאגיים. גם בני האדם עצמם נשבעו, להיות טובים יותר, לשמור אמונים. שבועה חזקה הרבה יותר מהבטחה — יש "הבטחתי, אבל לא הבטחתי לקיים", אין "נשבעתי, אבל לא נשבעתי לא להפר". גם צבאות דורשים שבועת אמונים, כי משורה ישחרר רק המוות. ואמנם, שבועה לרוב מערבת נשמות קרובים חיים ומתים, נדרים, דם ושאר כלים שנועדו להבטיח שדבר לא ישבור אותה. לעתים קרובות האל הוא שמגויס לסייע לנו לעמוד בשבועה, כי אם התחייבנו בפניו, אין לנו ברירה.
גם בארצות הברית האל נוכח בהשבעה — הנשיאים נוהגים להישבע כשידם מונחת על התנ"ך והברית החדשה, ולסיים את שבועתם במילים "So help me God". בתרבות האמריקאית, זה רגע מקודש. ארבע השנים האחרונות ערערו אותו — דונלד טראמפ, האיש ש"בלי נדר" הוא כנראה הכלל הקדוש היחיד שלו, הוכיח שאפשר להישבע, אבל לא להישבע לא להפר. לכן ההשבעה של ביידן היא רגע היסטורי משמעותי: היא אמורה להבטיח תיקון, חידוש של אמון הציבור בקדושת הנשיאות. ושיעזור לו האל במשימה הזאת.