כלכלית בחירות
//
אמיר זיו
האוטופיוניסט
מה כוח המשיכה של ירון זליכה, ולמה מדובר באשליה שעוד תכאיב למאמיניו
זליכה. הילה של לוחם בלב המאפליה, שמתיישבת על היעדר מודעות עצמית. צילום: מוטי קמחי, Ynet
כלכלית בחירות
אמיר זיו
להאזנה לכתבה
הוקלט על ידי הספריה המרכזית לעיוורים ולבעלי לקויות קריאה
א
ת המניפסט הכלכלי של ירון זליכה צריך לקרוא כמו מדריך של גורו אושר: 12 צעדים פשוטים, שאחריהם חייכם ישתנו מקצה לקצה. גם בלי גלימה כתומה או חיוך אמריקאי מושלם שיניים, זליכה נכנס לתפקיד המורה הרוחני שכבר ניסה וראה וטעה והבין בשביל כולנו, וכעת הוא מראה לנו את הדרך אל ההארה הכלכלית. ובמקרה שלו הפיתוי גדול עוד יותר, כי אנחנו אפילו לא נדרשים לקבל על עצמנו איסורים או לצעוד באיזו דרך חתחתים שבסופה נירוונה. אנחנו צריכים רק להצביע לו. משם הוא כבר יסדר הכל.
12 נקודות מונה זליכה בדרך להפיכתה של ישראל לאוטופיה כלכלית. 12 צעדים שהוא ומפלגתו יוציאו לפועל ויעשירו כל אחד ואחד מאיתנו, אם רק נבחר בהם. האמת, נשמע די משתלם: תוכנית "המפלגה הכלכלית" מבטיחה חיסכון של 1,800 שקל למשפחה בזכות ביטול מכסים ומכסות יבוא, שיוריד את מחירי המזון; ועוד כ־2,000 שקל למשפחה הודות להפחתת המע"מ מ־17% ל־15% (ובהמשך ל־12%); ועוד 1,200 שקל הודות לפירוק מונופול הגז שיוביל להוזלת החשמל; ועוד 800 שקל בזכות הגבלות על יבואני רכב.
רק עד כאן זה כמעט 6,000 שקל בשנה למשפחה, לפני שהזכרנו — ואני מקריא מהמניפסט – את הורדת מחיר הדירה מ־150 משכורות ממוצעות ל־120 משכורות, והורדת דמי הניהול בפנסיה, וכיתות לימוד עם 18 תלמידים בלבד ומורים שמשתכרים היטב, והוספת אלפי תקנים לבריאות ולרווחה, ועוד 1,000 שקל בחודש לקצבאות הזקנה של קשישים נזקקים. בחרתם זליכה, קיבלתם עולם מושלם.
אין מקום לספק
כוחה של תורת 12 הצעדים, כמו כוחם של מדריכי אושר פופולריים, טמון בהטבה האישית שגלומה בה, אבל בעיקר בביטחון שנודף ממנה. היעדר הספק. אנשים מוכנים לעשות המון בשביל להסיר מעל עצמם את הספק. גורואים שואבים את עוצמתם מכך שהם מסירים מעליך את עול ההתלבטות — ומהבחינה הזאת זליכה הוא גורו מיומן. מאחוריו קריירה תקשורתית ארוכה של אמירות נחרצות. אצלו אין מקום לניואנסים, בטח לא לספק.
קשה להתנגד לאוטופיה שמציעים מדריכי אושר, וזליכה הוא אוטופיוניסט מדופלם. רבים מהצעדים שהוא מציע (ויש לו תוכנית מפורטת בהרבה) נוגעים בנקודות נכונות, והם אכן ייטיבו עם הכלכלה והאזרחים. אבל עם כל הצער שעלול להיגרם לעדת המאמינים, כל הטוב הזה אינו אפשרי.
אי אפשר גם להוריד מסים וגם להגדיל את שירותי החינוך והבריאות באופן ניכר. ואי אפשר גם להעלות ריבית כדי לסלק את משקיעי הנדל"ן וגם להבטיח לצעירים שישלמו פחות על המשכנתא בסביבת ריבית גבוהה. ואי אפשר לפרק מונופולים בהינף יד, לצערנו במיוחד לא את מונופול הגז שנטוע היטב בקרקעית הים ומגובה בכוח עזר בדמות הממשל האמריקאי. ואי אפשר גם לבטל את המכסים ומכסות היבוא וגם לחסל את הטבות המס לחברות הגדולות, ובמקביל להבטיח שאחרי כל זה יישמר לאנשי מעמד הביניים שזליכה חפץ ביקרם מקום לעבוד בו. ובעיקר אי אפשר את כל אלה יחד, על כל הקשיים העצומים והסתירות הפנימיות ביניהם, אפילו אם אתה נשיא הגלקסיה ולא ראש מפלגה שאך נולדה ומתבוננת מלמטה על אחוז החסימה.
עוד במוסף כלכליסט
נשאר לעומתיסט
כל זה היה יכול להישאר בגדר עוד בלון בחירות מופרך שאינו שווה התייחסות רצינית. אבל זליכה נהנה מאיזו הילה שהתמיד לטפח במשך השנים, של איש מקצוע, פרופסור, גיבור הסדרה "מגש הכסף", מתקשר מיומן להמונים של "מאחורי הקלעים" הכלכליים, אחד שהיה שם, לוחם בלב המאפליה של המאבקים והלחצים במשרד האוצר. וכשההילה הזאת מתיישבת על היעדר מודעות עצמית — עוד תכונה הכרחית לגורואים — התבשיל עלול להוליד כת מאמינים של ממש.
לכן ראוי להזכיר שמלחמת תמלוגי ים המלח של זליכה החשכ"ל נגד כיל אכן היתה ראויה ואמיצה והניבה למדינה יותר ממיליארד שקל. אבל צריך גם להזכיר שאת הקדנציה שלו באוצר, בין 2003 ל־2008, זליכה סיים מסוכסך כמעט עם כל מי שעבד סביבו. שמקביליו במשרד, כמו גם נגיד בנק ישראל, התייצבו כדי לומר בפומבי שאי אפשר איתו יותר. ושפרויקט הדגל שלו, של חלוקת מניות בנק לאומי לציבור, לא קרם עור וגידים. ושמונופולים שהיו קיימים טרם תקופתו המשיכו להתקיים גם אחריה. ושהצמיחה הגדולה במשק באותן שנים, שאותה הוא שב ומזכיר כאילו הוא אחראי לה, הקבילה פחות או יותר לצמיחה נאה בשאר העולם — והסתיימה בקריסה גלובלית (ולא באשמתו).
זה חשוב כי נדמה שהסימפטומים האישיים ההם עדיין איתנו. זליכה, המבקש לעצמו את תפקיד שר האוצר, היה ונשאר לעומתיסט, שבוי בדימוי העצמי שתפח בדמיונו ומסרב לשתף פעולה עם אלה שאינם במפלס גדולתו. הוא אינו מוכן לחבור לאף מפלגה, חרף הסיכון הלא קטן של בזבוז קולות בוחריו. "תפקידי בקמפיין הזה הוא שמחנה אנטי־ביבי לא יסתפק בלהחליף אותו בסמרטוט אחר", אמר באחרונה בריאיון ל"דה מרקר". ללמדנו שזליכה אינו עם מתנגדי בנימין נתניהו אך גם לא עם ראש הממשלה. הוא מעל כל הסמרטוטים האלה, כוכב זוהר, בודד, מגלומני, שליט יחיד במדינת אוטופיה (השיבוץ של פסיכולוג מתוקשר המנוסה באגואים גדולים כמספר 3 ברשימה שלו נראה כמו החלטה נבונה).
וזה זליכה שרוצה לרסק מונופולים אבל יעץ לוועדי העובדים בחברות החזקות במשק, מנמל חיפה עד הבנקים. וזה זליכה שרוצה לבטל מכסות ומכסים והיה עד לאחרונה ראש מכון המחקר של ההסתדרות. וזה זליכה שלא מסכים עד היום לפרגן באמת לרפורמת הסלולר של משה כחלון, שחסכה בפועל, לא על נייר המצע, מאות שקלים למשפחה, כי לא כללה את תוכניתו המלאה נגד בזק. זליכה שהספיק עוד להיות אפילו דירקטור בבזן.
ואיך יקרה כל הטוב שזליכה מבטיח? באותו ריאיון הזכיר זליכה את מפלגת הגמלאים ומפלגת כולנו. "כחלון הביא עשרה מנדטים. הגמלאים הביאו שבעה", אמר, "מעמד הביניים מבין שאיש לא ישנה את המדיניות הכלכלית אם זה לא יהיה אני". כן, מודל מהפכת ה"אני" של זליכה הוא שתי מפלגות בועה פופוליסטיות שחברו לקואליציה מיד אחרי הבחירות והתפוגגו במהרה.
זליכה, שעבד לצד שר האוצר נתניהו, מכנה אותו היום סמרטוט, אבל במבט מהצד יש לא מעט קווי דמיון ביניהם. המגלומניה, הבוז לסובבים הדיליטנטים, זניחת השותפים לדרך, הקושי להודות בטעות, הנכונות להבטיח כל מה שיביא מנדטים.
אם בכל זאת הכת של זליכה תחצה את אחוז החסימה, לא נוכה בתדהמה אם בסופו של דבר, כשיישכח פופוליזם הבחירות ויצופו שוב קריאות הגעוואלד של מצב החירום הכלכלי, ימצאו הגורו והאיש שאותו כינה “סמרטוט” את הדרך זה אל זרועותיו של זה. לפחות לאחד מהם זו תהיה אוטופיה.
