ל

היות אופוזיציה ברוסיה של ולדימיר ולדימירוביץ' פוטין זו שליחות רק למורעלים לדבר. וזו עובדה היסטורית.

בשונה מאימפריות אחרות, רוסיה הקיסרית לא התפרסמה בשימוש ברעלים למטרות פוליטיות. זה השתנה באמצע שנות השלושים של המאה ה־20, כשהבולשת הסובייטית ייסדה מכון רעלים שנועד לטפל באויבי המשטר השוהים בחו"ל. בין היתר, ידועים מבצעי הרעלה לחיסול ראשי הגולים "הלבנים", בדלנים אוקראינים, ושליטי חסות שניסו להתנער מהאחיזה הסובייטית, כמו נשיא אפגניסטן חפיזולה אמין. היו גם יעדים מפורסמים פחות, כמו בהתנקשות הכושלת (והאירונית משהו) במתנקש הגולה של הבולשת הסובייטית, ניקולאי חוחלוב, ב־1957. לפעמים הוגש סיוע פעיל למתנקשים ידידותיים, כמו במקרה שבו הרעיל הקג"ב הבולגרי את הסופר הגולה גיאורגי מארקוב בלונדון ב־1978, באמצעות מטרייה עם כמוסת ריצין.

עם זאת, ברוסיה פנימה כמעט שלא הופעל הרעל, למעט אולי בניסיון ההתנקשות הכושל של הקג"ב באלכסנדר סולז'ניצין, באוגוסט 1971. אלא שמצב העניינים הזה השתנה מאז עבר השלטון ברוסיה לידי פוטין, איש הקג"ב לשעבר. פוטין ידוע בחיבתו לרומנטיקת הביון, ואולי זוהי הסיבה שבעידן שלו הרעל זכה בעדנה מחודשת. לרעל ניתן תפקיד חשוב במבצעים הרשמיים של שירות הביטחון הרוסי, בהם חיסול הטרוריסט האסלאמיסטי סמיר סאלח עבדאללה ("איבן־חטאב") באמצעות מכתב מורעל באפריל 2002. אבל החידוש הגדול הוא השימוש המאסיבי ברעל במבצעים רשמיים פחות: בעיקר, אבל לא רק, בתוך המדינה הרוסית פנימה.

הפעם, ב־20 באוגוסט השנה, הורעל האדם שהוא הפנים של האופוזיציה הרוסית המודרנית — אלכסיי נַבָאלְנִי, מייסד "הקרן למאבק בשחיתות", שסרטוני היוטיוב המושקעים שלה מספרים לרוסים באיזה פאר לא ייאמן חיים "נבחרי הציבור" ו"עובדי המדינה" שלהם.

נבאלני הוא קוץ חד בגופו של הממסד הפוטיניסטי: משפטן פיננסי בהשכלתו, שחבר לאופוזיציה הליברלית לפני 20 שנה, ובעשור האחרון הפך לנציגה הבולט — בייחוד אחרי הירצחו של בוריס נמצוב סמוך לחומות הקרמלין לפני חמש שנים וחצי. הסיבה לכך, מלבד הכריזמה הכובשת של הבלונדיני התמיר וכחול העיניים הזה, היא העובדה שנבאלני מצא את הנקודה הכואבת באמת של הממסד הרוסי: הוא מצטיין בחשיפתה ברבים של ערוותה הפיננסית של הקלפטוקרטיה הרוסית המודרנית.

לכאורה, קשה להפתיע את הרוסים, המורגלים כל כך לפאר הקיטשי של האוליגרכים שלהם. אזרחי רוסיה מקבלים כמעט כמובנת מאליה את השחיתות של פוליטיקאים ועובדי מדינה, ולא מרימים גבה שעה שהפטריארך הרוסי ובכירים אחרים בכנסייה מתניידים ברכבי פאר מנקרי עיניים ועונדים שעונים בשווי מאות אלפי דולרים. אלא שנבאלני ואנשיו מתמחים במעקב אחרי נתיבי הכסף, בגילוי חברות הקש והמכרזים המכורים מראש, בשימוש יצירתי במעקב אינטרנטי אחר מטוסיהם הפרטיים והיאכטות של עובדי המדינה ה"צנועים", ובסריקה מדוקדקת של הפרופילים שלהם ושל בני משפחותיהם ברשתות החברתיות — ובעיקר, הם מיטיבים להגיש זאת לצופה באופן מסקרן ונוקב. אחרי שצפו בסרטוני החשיפה של "הקרן למאבק בשחיתות", הרוסים הנדהמים מבינים שהם רק חשבו שהם ידעו כמה עושקים אותם, והזעם העממי על "מפלגת הנוכלים והגנבים" (הכינוי שהדביק נבאלני למפלגת השלטון, "רוסיה המאוחדת", לפני כעשור) הולך ומצטבר.

ב־2013 נבאלני התמודד על ראשות העיר של מוסקבה, אחד התפקידים הבכירים במדינה, וגרף 27% מהקולות, מה שהזניק אותו מעבר לשאר המתמודדים — זולת מועמד השלטון. אלמלא כיפוף יצירתי של חוקי הבחירות, סביר להניח שהוא היה זוכה בסבב הבחירות השני ומנצח את סרגיי סוביאנין, המכהן מאז כראש משאבת הכסף המכונה "מוסקבה". מאז, הממסד הבין שאין לשחק עם נבאלני במשחקים פוליטיים, שכן ההימור גבוה מדי — ופוסל את מועמדותו בקביעות בכל מערכת בחירות.

הרעלה מול המצלמות

נבאלני כבר קיבל מספיק סימני אזהרה. לפני עשור נפתחה נגדו סדרת משפטים פליליים לכאורה, שהיה ברור לכל שהם פוליטיים. הוא יצא מהם בעור שיניו, כשעשה שימוש מוצלח בעתירות שהוגשו לבית הדין האירופי לזכויות אדם, ואף אילץ את המדינה לשלם לו פיצויים בגין תביעות השווא. עם זאת, המערכת הצליחה לכלוא את אחיו הצעיר אולג ל־3.5 שנים, שנה וחצי מתוכן בבידוד. אלכסיי עצמו בילה 474 ימים בבית הסוהר ובמעצרי בית בשנים 2011–2019.

סימני אזהרה אחרים כללו אינספור פשיטות על משרדיו (בהן, בדרך קבע, הוחרם לצמיתות ציוד יקר); עיקול חשבונות בנק; תחקירים מפוברקים וצהובים מאוד עליו, על בני משפחתו ועל עמיתיו; תקיפות פיזיות, שבאחת מהן ניזוקה עינו; ניסיון הרעלה בשנה שעברה, בעת ששהה במעצר מנהלי; רדיפה מתמדת של רשויות החוק הרוסיות; וריבוי תביעות אזרחיות ממקורבי הממשל שנועדו לרושש את ארגונו — האחרונה, לפני חודשים אחדים, אכן הביאה לפירוקה הפורמלי של "הקרן למאבק בשחיתות" ולהקמתו של גוף ארגוני חלופי.

אך נבאלני בשלו: השלטון הרוסי יכול להכות אותו, לאסור אותו, לקנוס אותו, להרעיל אותו ולהחזיק את אחיו כבן ערובה — אבל הוא לא עוזב את רוסיה כמו רבים מהאופוזיציונרים הבולטים האחרים, ולא מפסיק לתקוף, לחשוף, לארגן מחאות המוניות ואף לחבל בסיכוייהם של מועמדי השלטון להיבחר למשרות שונות ברחבי רוסיה. לשם כך, הוא ואנשיו הגו תוכנית מקוונת של "הצבעה חכמה" שנועדה לחסום את מועמדי "רוסיה המאוחדת" בכל התמודדות אזורית ופדרלית, תוכנית שאכן מתחילה להניב פירות מדאיגים בעיני השלטון.

וכך אנחנו מגיעים לעיר טומסק שבמרכז סיביר, לשם הגיע נבאלני לפני כשבוע לצורך עריכת תחקיר חשיפה והסברת "ההצבעה החכמה" שלו. מזרח סיביר, נזכיר, בוער כבר יותר מחודש במחאה המונית מתמשכת, אחרי הדחתו ומאסרו של מושל אהוד בידי הממשל הפדרלי. נראה שהגעתו של נבאלני לאזור הרגיש, ועוד לאור ההתרחשויות המאיימות בבלארוס השכנה, הבהילה מישהו חשוב דיו, שפקד על הרעלה שנייה, רצינית בהרבה מהראשונה.

זו היתה פעולה נואשת, מפני שהיא הציגה את השלטון במערומיו. בעידן המידע הזמין באורח מיידי, המון פרטים שבעבר התרחשו תחת מעטה חשאיות נחשפו כעת בזמן אמיתי, באמצעות מצלמות הטלפונים של אנשי נבאלני ואזרחים מן השורה: עובדת המעקב המתמיד שמבצעת הבולשת הרוסית אחר נבאלני ואנשיו, רפיון הידיים של הרופאים המטפלים שצייתו במבוכה להוראות (המבולבלות למדי) שהגיעו מהקרמלין, ושקרים בוטים ומגוחכים שקידמו אמצעי התקשורת השייכים לשלטון.

איחולי החלמה לפצועים

זה לא תמיד היה כך. בסוף מאי 2003, יוּרי שְׁצֶ'קוֹצִ'יכִין, עיתונאי אופוזיציונרי ופוליטיקאי ליברלי לשעבר שחשף בפני קוראיו את התככים הפנימיים של הקרמלין, התחיל לגווע לפתע ומת בתוך שבועיים, כשהוא מפגין סימנים דומים להפליא להרעלת נוביצ'וק —  הרעל שבו הורעלו בהמשך, במרץ 2018, המרגל לשעבר סרגיי סקריפל ובתו יוליה, בסולסברי שבאנגליה. אבל אז הדבר לא משך תשומת לב רבה, מלבד זו של חבריו ועמיתיו הקרובים.

גם ההרעלה של בכירת העיתונאים האופוזיציונריים, אנה פוליטקובסקאיה, בספטמבר 2004, שעה שטסה לנסות להידבר עם טרוריסטים צ'צ'נים שהשתלטו על בית הספר בעיר בסלן — גם הוא לא עורר מהומה יתרה. כמו נבאלני, גם פוליטקובסקאיה לגמה תה בטיסה (היא נמנעה ממזון "לא בדוק", כי הכירה את הסכנות האורבות לה). פוליטקובסקאיה שרדה בקושי עם נזק בכבד, בכליות ובמערכת האנדוקרינית — אבל המשיכה במפעל חשיפת פשעי המלחמה הרוסיים בצ'צ'ניה. שנתיים מאוחר יותר, באוקטובר 2006, רוצחים שכירים ירו בה למוות שעה שנכנסה למעלית בבניין הדירות שבו גרה.

העיתונאי המפורסם הבא שהורעל היה ולדימיר קארה־מוּרְזָה, מקורבו של האוליגרך הגולה מיכאיל חודורקובסקי ורכז הארגון האופוזיציונרי "רוסיה החופשית". גם הוא זכה להתוודע למוות מקרוב, כנראה בשל תפקידו בקידום "חוק מגניטסקי", אוסף של סנקציות אמריקאיות על בכירי הממשל הרוסי בגין הפרה בוטה של זכויות אדם. קארה־מורזה הורעל פעמיים, במאי 2015 ושוב בפברואר 2017; בשתי הפעמים מצבו הוגדר קשה מאוד ובשתיהן שקע בתרדמת, אבל שרד נגד כל הסיכויים. הוא הבין את הרמז והסתלק מרוסיה.

גם מקורביו של נבאלני זכו לטעום רעל. סרגיי מוֹחוֹב, אנתרופולוג מפורסם ובעלה של אחת הפעילות הבכירות בקרן של נבאלני, נדקר ברחוב במזרק מלא בנוזל. התוקף נמלט מן המקום, ומוחוב הספיק להזמין אמבולנס לפני שאיבד את הכרתו. הרופאים לא הצליחו לזהות את החומר, אבל מוחוב התאושש יחסית במהרה, ורק סבל מחולשה וסחרחורת במשך כמה ימים.

האחרון להיות מורעל (לפני נבאלני) הוא פיוטר וְרְזִילוֹב, לשעבר חבר בלהקת פוסי ריוט המפורסמת, שייסד את "מדיאזונה" — אתר חדשות אינטרנטי מצליח וביקורתי מאוד כלפי המשטר. בספטמבר 2018 ורזילוב אושפז במצב קשה בבית חולים מוסקבאי כשהוא סובל משיתוק, איבוד ראייה ויכולת דיבור. גם הוא, כמו נבאלני כעת, פונה אל בית החולים "שאריטה" שבברלין והצליח להשתקם.

בכל פרשות ההרעלה הללו, הרשויות הרוסיות הכחישו מכל וכל את הימצאות הרעל בגופם של הקורבנות, איש מן התוקפים לא אותר, ותיקי החקירה לא נפתחו — או, לחלופין, נסגרו חיש מהר וללא תוצאות.

ההרעלות של מי שהמשטר הרוסי חפץ ברעתו לא מוגבלות, כידוע, לגבולות הפדרציה הרוסית, אם כי ייצואן לחו”ל זוכה לתשומת לב רבה יותר: כל העולם רותק לפרשת הרעלתו של איש הבולשת לשעבר אלכסנדר ליטוויננקו בלונדון בפברואר 2006, ולניסיון ההרעלה הכושל של המרגל הגולה סקריפל ובתו ב־2018.

ראוי להזכיר גם את הפרשה המהדהדת של הרעלת המועמד הפרו־מערבי לנשיאות אוקראינה, ויקטור יושצ’נקו, זמן קצר לפני הבחירות. ב־5 בספטמבר 2004 יושצ’נקו נפגש עם ראש שירות הביטחון האוקראיני בווילה של סגנו, שם הוחדרה לגופו כמות גדולה של דיוקסין, רעל שפגע אנושות בתפקודו ואילץ אותו לצאת לטיפולים באוסטריה ובשוויץ. המראה החיצוני של יושצ’נקו, גבר נאה ופוטוגני, הושחת קשות, והוא מתאושש מן ההרעלה עד היום. החשד המיידי נפל על המועמד המתחרה והפרו־רוסי ויקטור ינוקוביץ’, שהפסיד אז, ולאחר שבכל זאת נבחר אחרי כהונת יושצ’נקו — הודח במהפכת 2014 ונמלט לרוסיה.

כאמור, הממשל הרוסי מקפיד להכחיש מעורבות בפרשות ההרעלה. דובריו תמיד מאחלים רפואה שלמה והחלמה מהירה לכל הקורבנות, אבל הדברים תמיד נאמרים בחצי־קריצה. איכשהו, הסוכנים המעורבים בפרשות הללו בחו”ל זוכים למעמד של גיבורי רוסיה. איש שירות הביטחון הרוסי אנדרי לוּגוֹבוֹי, שהואשם בידי הרשויות הבריטיות ברצח ליטוויננקו, אפילו מכהן כיום בפרלמנט הרוסי.

קדוש מעונה או גיבור נשכח

הרעל הוא, כמובן, לא האיום היחיד שמרחף מעל ראשם של מתנגדי השלטון הרוסי הנוכחי — פוליטקובסקאיה נרצחה בסמוך לביתה, נמצוב נורה למוות ממש מול הקרמלין — אבל הרעל הוא מסר: לא משנה כמה האופוזיציונר יקיף את עצמו בתומכים, לא משנה כמה ייזהר, חייו תמיד בסכנה, וסופם יהיה איטי ומייסר.

ימים יגידו אם רופאי בית החולים שאריטה הברלינאי יצליחו לרפא את נבאלני, כפי שריפאו לפני שנתיים את פיוטר ורזילוב. אם נבאלני יתאושש, סביר להניח שימשיך בשלו והתמיכה בו תלך ותתרחב: בעיניי רוסים רבים, דווקא בו מתרכזת התקווה למעבר שלטון לא אלים כאשר יסתיים עידן פוטין. אלא שהשאלה המרתקת יותר היא מה יקרה אם חלילה ימות. התרחישים הצפויים נעים בין מחאה כוללת שתרעיד את רוסיה ותרומם את נבאלני למעמד של קדוש מעונה, לבין התעלמות ציבורית אדישה — תלוי במידת האופטימיות של החוזה לגבי עתידה הדמוקרטי של רוסיה. דבר אחד בטוח: אלה ימים מלאי חשש במסדרונות הקרמלין.