בסוף נצליח

החודש לפני 100 שנה העניקה ארצות הברית זכות בחירה לנשים. השבוע לפני 50 שנה, כדי לציין יובל לאירוע ההוא, הוכרז על שביתת נשים בארצות הברית ו־50 אלף מהן יצאו לרחובות ניו יורק לדרוש את חיסול האפליה שנמשכה הרבה אחרי מתן הזכות הפוליטית החוקית. המצעד ההוא (בתמונה) היה אירוע מכונן, שבו הציפו בקול רם את החלוקה הלא־שוויונית בין גברים לנשים בעבודות הבית, את הזכות להפלה, את הצורך בהזדמנויות שוות בשוק העבודה ובמסגרות לטיפול בילדים. אלה היו ימי שיא למאבק הפמיניסטי, שבשנים הבאות הוביל לחקיקה למניעת אפליה במקומות עבודה ולפסיקה של בית המשפט העליון שהתירה הפלות.

50 שנה אחרי, במובנים רבים הלכנו אחורה. גם בארצות הברית, שבה למשל בכל הנוגע להפלות המצב רק מידרדר, וגם בישראל. במקום להיאבק, נאמר, על שוויון בשכר, אנחנו נאלצות להילחם על הזכות לחיות בביטחון. המחאות בעקבות האונס באילת נדרשות להזכיר משהו בסיסי הרבה יותר מזכות בחירה — את העובדה שאסור לתקוף נשים. ושאם מישהו תוקף נשים, עליו להיענש בחומרה, בניגוד לרוב העונשים שבתי המשפט בארץ גוזרים על עבירות מין.

במידה מסוימת, נראה שהתרגלנו. לאפליה, להטרדות, לשכר הנמוך יותר, לשקר לוועדות להפסקת היריון כדי לעבור הפלה. רק מקרה מזעזע הוציא אותנו לרחובות, אבל המאבק הזה חייב להיות הרבה יותר עמוק. וכן, הוא ממושך מאוד, יותר ממה שהיה צריך להיות. והוא מתסכל מאוד. תנועת MeToo, למשל, העירה את אחת החזיתות, אבל גם הכאיבה בהצפת העדויות הקשות, בכך שלא יכולנו להדחיק יותר עם מה נשים נאלצות לחיות.

וכשמנהלים מאבק ממושך ועמוק, אי אפשר לעשות בו הנחות. זה אך סמלי שהשבוע סוף־סוף נמחק ציור הקיר הדוחה בחוץ התל־אביבי, שרפרר לסרט מ־1972; נתקענו בערך שם. ועכשיו אסור להרפות. בסוף גברים יפנימו שאסור לתקוף נשים. גם אם זה ייקח עוד שנה, או 50.