יש בו שתי בעיות: הוא בכל זאת קצת ג'אנק פוד — מכינים אותו מחיות וצמחים, לרוב אלה שמשמשים באוכל שלנו, אבל מחלקים שאפילו מקדונלד'ס לא היו מגישים — והוא תפל. בהיותו מזון עתידני, זול להפליא ועם חיי מדף ארוכים, מייבשים את הכרבולות, הגידים והקליפות, טוחנים אותם לקמח, וממנו צרים מזון כלבים. האוכל הרטוב לא משובח יותר. הוא רק לח יותר.

איך מעודדים כלב לאכול קוביית אבק? כמו שמעודדים אדם לאכול חטיף: מוסיפים לו טעם. במזון לכלבים משתמשים בעיקר בשני "תבלינים", שתי תרכובות עם ריח מבחיל במיוחד, שנפוצות באופן טבעי בהבל פה ופטריות ואגינליות: פּוּטְרצין (תרכובת ששמה נגזר מהמילה Putrid, רקוב) וקַדַבֶרין (מ־Cadaver, נבלה). כלבים עטים על מזון שמעלה מידה מדודה של הריחות האלה. אולי בגללם כלב שב על קאו?

אבל למה? כלבים אוכלים את האוכל שלנו לפחות עשרת אלפים שנה, ממקומם הקבוע למרגלות השולחן. מתי צחנת מוות נהייתה החולשה הקולינרית שלהם?

זה הניחוש שלי: הארומות של פוטרצין וקדברין מאפיינות בשר נרקב — כלומר חלבון מהחי שהתחיל להתפרק. וטכנית, פירוק של חלבון הוא עיכול. זה מה שהקיבה עושה. זה מה שעובש עושה — אחת ההגדרות לצורת החיים "פטרייה" היא יצור שמעכל את מזונו מחוץ לגוף. ויש עוד משהו שעושה את זה: סיר. בישול הוא מין התחלה של עיכול המזון. רקב הוא, טכנית, סוג של בישול.

ארוחה ממזון שעוכל חלקית נשמעת כמו איזה עונש על התעסקות עם היאקוזה, אבל לגוף זה טוב. כשהקיבה מעכלת יותר היא שורפת על זה יותר דלק — יותר קלוריות. חסידי דיאטת המזון הנא, לדוגמה, נמצאים בסיכון לתת־תזונה: גופם מאבד המון אנרגיה במאמץ לחלץ מהירקות חומרים מזינים, שבבישול כבר היו ממתינים לגוף פּרוּמים. בישול הופך את האוכל למזין יותר — ואולי זו אחת הסיבות שאנחנו נמשכים לניחוחות בישולים. בושמם הוא המילים "מזון נוח לעיכול" בשפה הפנימית של מערכת ההפעלה שלנו.

צחנת הרקב היא לא מהרקב עצמו. כי כשלעצמו, במזון רקוב אין בעיה. עובדה שאין לנו בעיה עם גבינות עובש וירקות כבושים — שגם הם מזינים יותר בזכות תהליך הרקב הייחודי שעברו. אוכל רקוב מסריח בגלל כל מיני תוצרי לוואי שנלווים אליו. במערכת ההפעלה (וההאכלה) שלנו, הסירחון והקבס הם המילה: "חשש".

אבל מה אם יש רמת רקב שלנו מסוכנת אבל לכלב לא? מה אם יש רקב שהוא יכול לסבול מבחינה תברואתית? במקרה הזה הריח לא יגעיל אותו. אולי הוא יאותת לו רק על היתרון, על העיכול הקל יותר — כלומר יעלה באפו כריח מגרה, ואולי אפילו כ"ריח מבושל". מי יודע? אולי פוטרצין מיתרגם במוחו לריח שאנחנו מכירים כריח צלייה? אחרי הכל, למולקולות אין ריח — יש להן צורה. תחושות ריח נוצרות במוח, ברסיס השנייה שבו הוא מזהה את החומר שנדגם בריריות ההרחה, משווה אותו לזיכרונותיו הגסטרונומיים ו"משמיע" את המסקנה.

וזה גורם לי לחשוב על המזון העתידני האוטופי שאנחנו, בני האדם, אוכלים היום. כשאנחנו קונים ביסקוויטים או נקניקיות וקוראים בסוף רשימת המרכיבים את המילים "חומרי טעם וריח" — מה זה לדעתכם? למה צריכים לטבול את האוכל שלנו בניחוחות שיגרמו לנו להתנפל עליו? ואיזה טעם וריח היו לו בלי החומרים האלה? אני תוהה אם אלמלא הם, כלב היה נוגע בדברים האלה.

אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"