ב

גיל 72, עם רגל אחת בפנסיה, חתן פרס נובל לכימיה ל־2009, פרופ' ונקי רמקרישנן (Ramakrishnan) היה יכול להתמסר ללא היסוס לאורח החיים הנובליסטי: להסתובב בעולם, לייעץ לחברות, לתת הרצאות ולקשט טקסים. אבל רמקרישנן, בריטי־אמריקאי יליד הודו, ראש צוות במעבדה לביולוגיה מולקולרית של אוניברסיטת קיימברידג', הוא לא בדיוק זוכה הנובל הטיפוסי. אחרי שחקר כל חייו את מבנה הריבוזום, אותה מכונה לייצור חלבונים המצויה בכל תא בטבע, הוא כתב ספר על נושא שמעולם לא חקר ישירות — הזדקנות ומוות. המטרה: לצנן את להט המרדף אחר מעיין הנעורים הנצחי, ולאפשר לציבור להישען על עובדות מדעיות, במקום על "מיליארדרים בגיל העמידה שלא רוצים להזדקן", כדבריו.

"ההייפ המוגזם סביב תחום ההזדקנות הדאיג אותי", מסביר רמקרישנן בריאיון ל"מוסף כלכליסט" את מניעיו לכתיבת "למה אנחנו מתים" ("Why We Die: The New Science of Aging and the Quest for Immortality"), שראה אור בחודש שעבר בהוצאת הארפרס קולינס וכבר תורגם ל־14 שפות. "בעשור האחרון לבדו פורסמו 300 אלף מחקרים על הזדקנות, שעלו סכומי עתק, וקמו יותר מ־700 חברות בתחום הלונגביטי (אריכות ימים, ר"ד).

"מיליארדרים מתחום הטכנולוגיה משקיעים בתחום הון. הרגשתי שהגיע הזמן להביט נכוחה בביולוגיה של ההזדקנות ולהבין מה היא מספרת לנו: לאן זה הולך? מה האפשרויות האמיתיות? רציתי לתת לקוראים הבנה אמיתית של למה זה קורה ואיך, כך שבפעם הבאה שיקראו כותרת מפוצצת על הזדקנות, הם יוכלו לברור את התבן מן הבר ולפסוק אם יש בה היגיון או שזה סתם הייפ".

והרי החדשות על פי רמקרישנן: אין ארוחות חינם. באחד הפרקים המרתקים בספרו, הוא מספר את סיפורה של תולעת אחת, שמספקת משל לא רע על התחום כולו. "לפני יותר מ־30 שנה התגלתה מוטציה שמכפילה תוחלת חיים אצל תולעים", הוא אומר כעת. "המוטציה הזו לא ייצרה תולעים חולניות שנאחזות בחיים בקושי רב, אלא תולעים בריאות וערניות למראה, והדבר עורר אופטימיות. אבל אז החוקרים גילו שכשמכניסים את התולעים האלה לצלחת פטרי עם תולעי פרא, בתוך שניים־שלושה דורות הן מובסות.

"הן בעצם משלמות קנס, וזו הסיבה לכך שהמוטציה לא מופיעה בטבע ושצריך לייצר אותה באופן מלאכותי — כי בטבע, התולעים הללו לא יצליחו להתחרות עם תולעים פראיות על אוכל, הזדווגות ורבייה. המסקנה היא שתמיד ישנו איזון, ושהסיבה לכך שהתפתחנו באופן שבו התפתחנו, עם תוחלת החיים שלנו, היא שזהו האיזון האופטימלי למצב הטבעי שלנו. אז פעם המצב הטבעי שלנו הותאם לסוואנות של אפריקה, שם תוחלת החיים האנושית היתה 40 שנה. זה לא המצב הטבעי שלנו היום, ועדיין, זו הביולוגיה הטבעית שלנו, ולהתערבות בה עלולות להיות השלכות".

דוגמה נוספת לסיכון שבתמרון וריאנטים גנטיים היא הגן ApoE, המקודד לחלבון הקשור לנשיאת חלבונים וכולסטרול בדם. "כשמסתכלים על אנשים שעברו את גיל מאה, יש וריאנט אחד של הגן שמופיע אצלם בשכיחות גבוהה יותר, והסברה היא שהוא מגן עליהם מפני אלצהיימר", רמקרישנן מסביר. "אבל הגן הזה גם גורם להם לנטייה לזיהומים. ולכן הימצאות הווריאנט הזה משמעותה חיים ארוכים, אבל היא לא אומרת בהכרח שתשרוד, כי יש לך סיכון למות מדברים אחרים יותר בקלות. ה'התעסקות' בווריאנטים גנטיים היא עניין עדין מאוד, שתמיד מגיע עם מחיר בלתי צפוי. אז כל ה'יש לנו עכשיו קריספר, בואו נהפוך את עצמנו למוטציות ונחיה פי שניים', פשוט לא הולך לקרות, כי יש בעיות שמקושרות עם הרעיון הזה".

"אני לא חושב שתוחלת החיים שלנו קבועה מראש על ידי חוק ביולוגי או פיזיקלי. כך פשוט התפתחנו. כיום, בני אדם יכולים לחיות עד בערך גיל 120. אבולוציה עוברת אופטימיזציה לכושר גופני, שהיא הסבירות לכך שתהיי מסוגלת להעביר את הגנים שלך הלאה"

"לאבולוציה לא אכפת כמה זמן תחיה"

רמקרישנן מסביר כי ההייפ סביב תחום ההזדקנות עלול בסופו של דבר לפגוע במדע. "בגלל כל הכסף שמושקע בו, בייחוד הון פרטי, התחום הפך מעוות. מדענים נאלצים להבטיח הבטחות למשקיעים שלהם, שלא סביר שישימו כסף על פתרונות שיגיעו רק בעוד עשורים רבים. מעורבים בסיפור כל מיני ניגודי אינטרסים. אז ההייפ לא טוב לתחום, משום שבסוף אנשים יפסיקו להאמין למדע".

אז בוא ניגש לשורה התחתונה. הזדקנות ומוות הם בלתי נמנעים, או שיש מה לעשות לגביהם?

"זו שאלה מעניינת. אני לא חושב שתוחלת החיים שלנו קבועה מראש על ידי חוק ביולוגי או פיזיקלי. כך פשוט התפתחנו. כיום, בני אדם יכולים לחיות עד בערך גיל 120. מחזיקת השיא היא ז'אן קלמן, שמתה ב־1997 בגיל 122. אף אחד לא הגיע לגיל הזה מאז, וזה מצביע, לכאורה, על כך שזהו הגבול הטבעי של הביולוגיה שלנו. אבל לאבולוציה לא אכפת כמה זמן פרט כלשהו יחיה. אבולוציה עוברת אופטימיזציה לכושר גופני, שהיא הסבירות לכך שתהיי מסוגלת להעביר את הגנים שלך הלאה".

אתה יכול להדגים?

"אם את עכבר, אין שום יתרון בלגרום לך לחיות יותר על ידי הזדקנות איטית יותר, מפני שהמשמעות היא תיקון מתמיד של כל הנזקים שמתרחשים בגוף מעצם החיים, תיקון שמצריך הרבה משאבים ואנרגיה ביולוגית, ואין לכך שום תועלת אם את הולכת להיטרף או לרעוב למוות הרבה לפני שהזדקנת. לכן הביולוגיה החליטה שעבור עכבר, זה יותר מעשי להתבגר, להתרבות ואז גם להזדקן במהירות.

"במינים אחרים המשוואה שונה, ואפילו לבעל חיים שדומה בגודלו לעכבר, כמו עטלף, יש תוחלת חיים שונה בגלל הכנפיים שלו, שמאפשרות לו להימלט מטורפים ולחפש מזון על פני שטחים נרחבים יותר. המשמעות היא שיש לו יותר סיכוי להעביר את הגנים שלו הלאה, ולכן משתלם לאבולוציה לאפשר לו לחיות יותר. בני האדם התפתחו לכדי תוחלת חיים מקסימלית של 120 שנה, אף שלמשך רוב ההיסטוריה של הקיום האנושי, תוחלת החיים הממוצעת היתה בערך 40 שנה. אבל אין איזה חוק פיזיקלי או ביולוגי שקשור לזה. זוהי פשוט הדרך הטבעית שבה מנגנוני התיקון שלנו התפתחו".

המפתח הוא מנגנוני התיקון האלה?

"אם נוכל להוסיף או לשפר אותם, אולי נוכל לפרוץ את המחסום, אבל זה יצריך כמה פריצות דרך מדעיות משמעותיות מאוד. יש מי שמתנהג כאילו זה ממש מעבר לפינה, אבל אני לא חושב שזה כך. כל הבעיות הללו די מורכבות ומאתגרות, כי יש שלל גורמים להזדקנות, והיא מתבטאת בנזקים בכל הרמות. ההאטה שלהם לא תהיה משימה פשוטה במיוחד".

אז בריאן ג'ונסון, המיליארדר שמבזבז בכל שנה שני מיליון דולר כדי לחיות לנצח, לא יגיע לקצב התבגרות עוקף זקנה?

"להבחין בין מגזימנים לשרלטנים"

רמקרישנן מקפיד להדגיש ש"למה אנחנו מתים" אינו ספר פסימי. "אני רוצה למתוח קו ברור בין מדענים שמגזימים ביכולות הטכניקה שלהם או בהערכת הזמן שייקח לה להתממש, או בקלות, או בהצלחה, או אפילו ביעילות ובבטיחות, לעומת שרלטנים גמורים, שעושים דברים שבעיניי אין להם שום בסיס במדע. התחום מושך ספקטרום שלם של השקפות, ואני נוקט השקפה סולידית שבה אני די אופטימי לגבי הפוטנציאל של המחקר לעזור לנו בזקנתנו בסופו של דבר". כל המדענים הם אופטימיסטים בבסיסם, הוא מוסיף, "אחרת לא היינו מדענים, כי רוב הזמן שום דבר לא עובד באף מעבדה, ואז כשזה סוף סוף עובד, אנחנו עוברים לדבר הבא".

למרות זאת, קשה להתעלם מהעובדה שהמילה "אופטימיזם" מופיעה בספר לעתים קרובות בהקשרים שליליים. כך, למשל, הוא כותב על הגרונטולוג האקסצנטרי אוברי דה גריי: "הוא למד מספיק ביולוגיה כדי להצביע על רבים מהדברים שמתקלקלים כשאנחנו מזדקנים, אך ביהירות הטיפוסית שפיזיקאים ומדעני מחשב רבים מפגינים כלפי ביולוגים, הוא אופטימי ביותר לגבי האפשרות לטפל בהם… מדעני מיינסטרים רבים פטרו את עבודתו כפסאודו מדע… עבודתו בתחום אריכות הימים ראויה לציון, כמו גם יכולתו להמשיך לקבל מימון".

את הביולוג השנוי במחלוקת מאוניברסיטת הרווארד, פרופ' דיוויד סינקלייר (מחבר רב המכר "Lifespan"), הוא מכנה בספר "אופטימיסט קיצוני". זהו אותו סינקלייר שממשיך לטעון שרסברטרול, מולקולה המצויה ביין אדום, משפרת את הישרדות התאים ומאריכה את תוחלת החיים, שנים לאחר שחברת התרופות שרכשה את הפטנט תמורת 720 מיליון דולר סגרה את הפרויקט, ולא בגלל היעדר ניסיונות למסחר אותו; וסימני השאלה לגבי תקפות המחקרים שלו הולכים ומתרבים.

"סינקלייר ידוע בשיווק העצמי המופרז שלו ובטענותיו הנלהבות באופן פרוע", רמקרישנן כותב בספר. "לדוגמה, הוא חזה שזה יהיה נורמלי ללכת לרופא ולקחת תרופה שתהפוך אותנו לצעירים בעשור, ושאין כל סיבה שלא נוכל לחיות עד גיל 200. הצהרות כאלה גורמות לקולגות שלו שמכבדים את יכולותיו לחוש מבוכה… אף שרסברטרול הופרך מזמן על ידי קהילת המיינסטרים, סינקלייר עדיין נשבע בו. במאמר שפרסם בלינקדאין, הקדים בצניעות שהוא אינו נותן עצות רפואיות — ואז פירט שהוא נוטל רסברטרול, מטפורמין ו־NMN מדי יום…

"אין כל ראיה לכך שמשהו מאלה משפר את תוחלת החיים בבני אדם; התוספים הללו לא נבדקו למטרה זו במחקרים קליניים קפדניים, ולא אושרו על ידי מינהל התרופות האמריקאי… כשפרופסור מהרווארד מצהיר הצהרות כאלה ברשתות החברתיות זה בגדר קידום של התרופות והתוספים האלה, ובעיניי זה גם מסוכן וגם מפוקפק אתית. באותו מאמר, סינקלייר התרברב שיש לו קצב לב של 57 חרף העובדה שאינו אתלט, ושריאותיו תפקדו כאילו היה צעיר יותר בכמה עשורים. באופן מוזר, אני בן יותר מ־70, ואף שגם אני אינני אתלט, קצב הלב שלי במנוחה היה 50 וקצת במשך רוב חיי הבוגרים בלי לקחת את התוספים של סינקלייר".

על אחד התוספים שסינקלייר נוטל, מטפורמין, רמקרישנן מסביר כי זו "תרופה מעניינת, ופרופ' ניר ברזילי (מהחוקרים המובילים בעולם בתחום הלונגביטי, ר.ד), מריץ עליה כרגע מחקר מקיף, שזה בדיוק מה שהוא אמור לעשות כמדען קפדן. אבל צריך לציין גם שהוא על הקצה האופטימיסטי של הספקטרום, ושלמטפורמין, תרופה לסוכרת, יש תופעות לוואי. סוכרת היא כמובן מחלה מסוכנת כשהיא אינה מטופלת, ולכן עבור סוכרתיים המשוואה שונה. בדומה לכך, אם היה לי סרטן, הייתי מכניס לגוף חומרים די 'מלוכלכים' כדי להיפטר ממנו. אבל אם את בריאה להפליא, ושוקלת ליטול מטפורמין כדי להרוויח עוד כמה שנים של חיים בריאים, אז המשוואה שלך מגיעה עם דרישות מחמירות של בטיחות ותופעות לוואי".

לאיזו מטכנולוגיות האנטי־אייג'ינג המפותחות כעת יש הכי הרבה פוטנציאל בעיניך?

"יש כמה כאלה, ואני מחלק אותן לקטגוריות. הקטגוריה שהיא ככל הנראה המלהיבה ביותר, אבל גם המאתגרת ביותר, היא תכנות מחדש של תאים. בני אדם מתחילים כביצה מופרית, שמתחלקת עוד ועוד, ובעודה מתחלקת, התאים מתחילים 'להתמחות'. התאים הראשוניים מסוגלים להפוך לכל סוג של רקמה. השאלה היא אם אנחנו יכולים לייצר מחדש רקמות, או לקחת תאים שכבר התחלקו באופן מלא ולהחזיר אותם קצת אחורנית כדי להפוך אותם לסוג של תאי גזע.

"יש פקטורים שמאפשרים לקחת תא מפותח באופן מלא ולגרום לו לחזור למצב עוברי מוקדם, אבל שניים מהם גורמים לסרטן. ולכן השאלה היא איך אפשר לעשות את זה באופן בטוח. היו מדענים שאמרו שנשתמש בהם לפרק זמן קצר, התאים יילכו רק קצת אחורה, וכל עשר שנים תקבלי טיפול לעשור הבא כדי להחזיר את התאים שלך אחורה".

"בנסיבות אחרות הייתי יכול לרוץ לנשיאות"

רמקרישנן נולד בהודו ב־1952, בן בכור לצמד ביוכימאים בכירים. אחותו הצעירה, לאליטה, היא פרופסור לאימונולוגיה ולמחלות זיהומיות באוניברסיטת קיימברידג'. שנות חייו הראשונות היו בלתי שגרתיות. כשנולד, אביו שהה בוויסקונסין לצורך פוסט־דוקטורט בביו־כימיה. הוא לא צירף אליו את רעייתו ובנם מחשש שלא יוכל לפרנס אותם בארצות הברית, וכשחזר להודו כבר היה התינוק רמקרישנן בן שישה חודשים. "לעתים קרובות אני מתבדח שאילו לקח אותנו איתו, הייתי נולד במדיסון ויכולתי לרוץ לנשיאות באמריקה", אמר רמקרישנן בעבר.

כשהיה בן שנה וחצי אביו עזב שוב את הודו, הפעם לאוטווה שבקנדה, לצורך מחקר. הפעם האב לקח איתו את אשתו, ורמקרישנן נשאר עם סבתו ודודתו למשך שנה. בצעד חריג בתרבות ההודית, ובעידודו המלא של אביו, גם אמו של רמקרישנן נדדה לבדה לצורך לימודים. האם השלימה דוקטורט בפסיכולוגיה מאוניברסיטת מקגיל בתוך פחות מ־18 חודשים, ככל הנראה כי חשה אשמה על כך שהותירה אותו ואת אביו בהודו. כשהיה בן שמונה עברה המשפחה לאדלייד שבאוסטרליה לשנתיים.

בגיל 19 נסע לארצות הברית כדי לעשות דוקטורט בפיזיקה באוניברסיטת אוהיו. הוא נוהג לומר שהדבר היחיד הראוי לציון שהשיג שם — מאחר שלא היה נלהב לגבי הבעיה שחקר — הוא ההיכרות עם בת זוגו, ורה, סופרת ומאיירת ספרי ילדים. עם נישואיהם, בגיל 23, הפך לאב חורג לילדה בת חמש, טניה, כיום מומחית לבריאות ציבורית. בהמשך נולד בנם, ראמן (Raman), צ'לן מצליח. כשהבין שביולוגיה היא התחום שבו ירוכזו פריצות הדרך המדעיות בעשורים הבאים, זנח את הפיזיקה ועבר ללמוד ביולוגיה לתארים מתקדמים באוניברסיטת קליפורניה.

ב־1999 היגר לבריטניה, לאחר שקיבל הצעה לחקור את מבנה הריבוזום במעבדה לביולוגיה מולקולרית של אוניברסיטת קיימברידג', שבה הוא משמש כיום ראש צוות. הגילוי שעליו זכה בנובל — תוצר של 30 שנות מחקר — מיפה את מבנה הריבוזום, ואת האופן שבו הוא מייצר חלבונים לפי הוראות ייצור שכתובות באוצר המילים של הדנ"א, תוך תרגומן משפה אחת לאחרת. בצד אחד, הוא נדרש לקרוא את המידע הגנטי, ובצד השני לחבר יחד את חומצות האמינו, שמהן מורכבים החלבונים.

"למה אנחנו מתים" הוא אבן דרך כמעט מתבקשת בקריירה שלו, אף שלא חקר הזדקנות וזקנה ישירות. "רבים מתהליכי הזקנה קשורים לתחום שלי פריפריאלית", הוא מסביר. "המחקר שלי עוסק באופן שבו התא מייצר חלבונים תוך שימוש במידע גנטי. מתברר שהשליטה ואיכות התהליך הזה מתקלקלות או מידרדרות עם הגיל, וזה אחד הגורמים המניעים הזדקנות. אז אפשר לומר שהתחום שלי חשוב מאוד עבור תחום ההזדקנות, אף שהוא לא עוסק בה ישירות".

"אקדמאים לא אוהבים לפרוש לפנסיה"

"למה אנחנו מתים" אינו רק מורה נבוכים מקיף לתחום האנטי־אייג'ינג. הפרק האחרון בספר, "האם עלינו לחיות לנצח?", הוא הרהור פילוסופי במהותו על ההשלכות הסוציו־אקונומיות של הארכת תוחלת החיים. "את קוראת לזה פילוסופי, אני הואשמתי בכך שהחלק הזה דעתני", הוא מחייך במרירות, בהתייחסו לחלק שבו הוא מעביר ביקורת על חוסר האיזון באקדמיה, שגורם לכך שחוקרים בכירים לא יוצאים לפנסיה עד יום מותם. "רבים מהקולגות שלי לא אוהבים את מה שכתבתי על פרישה ועל ירידה קוגניטיבית, שזה רק הוגן. בארצות הברית בפרט זה נושא טעון כרגע, לאור גילם של שני המתמודדים בבחירות לנשיאות, טראמפ וביידן".

מדוע אתה כותב נגד גיל פרישה אחיד?

"המדע מראה לנו שאנחנו מזדקנים בזמנים שונים. אם את עוסקת בעבודה פיזית, לא הגיוני לדרוש ממך לעבוד גם בגיל 75 או 80. לעומת זאת, יש עובדי צווארון לבן שמתקדמים בסולם הדרגות, והם בעיקר מחלקים הוראות לאחרים. כפרופסור באוניברסיטה, לא עשיתי שום עבודת מעבדה זה שני עשורים. אז אקדמאים לא אוהבים לפרוש, אבל כמובן שאנשים גם מזדקנים בזמנים שונים. כולנו מכירים בני 70 שהם מאוד אנרגטיים, פעילים וערניים, אבל יש גם בני 70 שפשוט נראים בני 70. ולכן אני לא חושב שגיל פרישה אחיד הוא פתרון טוב, ובעיניי, עלינו למצוא סטנדרטים אובייקטיביים למספר השנים שאנשים צריכים לעבוד".

שינית משהו בהרגלים שלך אחרי התחקיר שעשית לספר?

"לא ממש. הייתי רוצה לעשות משהו לגבי התזונה שלי, כי יש לי חולשה למתוקים, אבל זה משהו שידעתי עוד קודם. תמיד עשיתי כושר, אין לי מכונית, אני רוכב על אופניים לעבודה מדי יום, חמישה קילומטרים לכל כיוון, אז לא נשארו הרבה דברים שאני יכול לעשות. אני מנסה לשפר את השינה שלי, אף שאני לא מאלה שישנים מעט שעות בלילה. אני חושב שהשילוש שנושא את התועלת הסינרגטית הגבוהה ביותר — כלומר שכל אחד מהאלמנטים שבו מסייע לעשות את האחרים טוב יותר — הוא תזונה, כושר ושינה.

"אם תשני טוב, תהיה לך אנרגיה לעשות כושר ובקרת התיאבון שלך תהיה טובה יותר; אם תעשי כושר, תפחיתי את רמות הסטרס שלך, תוכלי לישון טוב יותר ותקזזי חלק מהשפעות האכילה. השלושה האלה עובדים יחד כתזמורת, ונכון להיום, הם טובים יותר מכל תרופת אנטי־אייג'ינג שקיימת בשוק. הם לא מושלמים, והמטרה של קהילת המחקר היא בין היתר לשפר את מה שניתן באופן טבעי".