במסדרון

צחוקים של פרוטזות

והמספרים חסרי תקדים. לפי משרד הביטחון יותר מ־4,500 אנשי קבע, מילואים, משטרה ושירות הביטחון נקלטו באגף השיקום של המשרד מתחילת המלחמה, לא כולל אלפי פצועים מקרב חיילי הסדיר, שייקלטו בהמשך. מדי יום נוספים עוד כ־60 פצועי גוף ונפש. 46% מתמודדים עם פציעות בגפיים, 20% עם תגובות נפשיות, 9% סובלים מפציעות פנימיות, 4% נפגעו בעמוד השדרה, 3% פגועי עיניים, 3% נפגעי ראש. ואלה רק החיילים, זה לא כולל את האזרחים. הביטוח הלאומי הכיר עד כה ביותר מ־52 אלף נפגעים, שמהם כמעט 4,000 משתי מסיבות הטבע. המספרים היבשים מונים בקרב האזרחים 102 פצועים קשה ו־171 בינוני. וסביב כל פצוע שנאבק יש משפחה וחברים, במסדרונות בית החולים או בבית, כך שבפועל עשרות אלפי ישראלים מתמודדים כעת עם הפגיעות הישירות, המדווחות.

מחלקות השיקום ברחבי הארץ מלאות. "מוסף כלכליסט" ראה את ההתמודדות שלהן מקרוב, בחודש שבו ליווה את הצוות והפצועים בשיבא. "הגענו מ־0 ל־100 בתוך יומיים", מספר שרון חנניה, מנהל מערך הפיזיותרפיה של בית החולים, שמלווה את מחלקות השיקום השונות — אורתופדי, נוירולוגי, נפגעי ראש, שיקום נשימתי. "הוספנו מיטות במחלקות הקיימות, ופתחנו מיד עוד שלוש מחלקות חדשות". המחלקות החדשות נפתחו לא בבניין השיקום הרגיל, אלא בבניין אחר, תוך שינוי במערך האשפוז של חולים גריאטריים. ובפנים, חדר אחרי חדר, מיטה אחרי מיטה, נתקלים בפציעות מורכבות.

"צעירים קטועי איברים הם היום הנוף שלנו", אומר חנניה. "בימי שגרה הקטועים אצלנו הם סוכרתיים מבוגרים, נפגעי תאונות דרכים או פצועי פיגועים, ועכשיו אלה ילדים. זה עושה צביטה בלב. אנחנו לא מתקהים לזה, אבל פה זה מנורמל, ואנחנו רואים את הצד החיובי: הם מגיעים מפורקים, שבורים, אנחנו מרכיבים אותם מחדש והם יוצאים על הרגליים. ובמקרים של פציעות אורתופדיות הבן אדם חוזר לתפקוד מלא, בחלק מהמקרים לא תזהי בכלל שמישהו הולך עם פרוטזה. פגיעות קוגניטיביות הן הדבר היותר קשה".

מה זה אומר?

"הפצועים הקשים יותר הם פגועי חוט השדרה והראש, שם העתיד שלהם יותר אפור, אתה יודע פחות או יותר לאילו הישגים הם יוכלו להגיע מבחינה תפקודית. השהייה שלהם בשיקום ארוכה יותר, והתפקוד בהרבה מקרים יהיה מוגבל מאוד. כך שלהגיע לשיקום אורתופדי זה גוד ניוז. אלה שמגיעים אליו יעברו את הקושי".

ואז ייצאו בחזרה לעולם, למדינה מאוד לא מונגשת, לחברה שלא מספיק רגישה לצורכיהם.

"כן, ידוע שהתקופה הקשה תהיה כשהם ייצאו מהחממה הזאת, שבה כולם עוטפים אותם, ויצטרכו להתחבר לחיים. צריך להסתכל עליהם כעל גיבורים ושהחברה תיתן להם מה שצריך, תפלה לטובה. חייל עם קטיעה, למשל, יקבל ממשרד הביטחון את התותבת הכי טובה שאפשר, להבדיל מסוכרתי שיכול לקבל תותבת מכנית, וזה בסדר. זה כמו לומר: 'נתתם את היקר לכם, שילמתם בגופכם, אנחנו חייבים להחזיר לכם'. אתמול המנהל כאן הודיע על שני חיילים שמשתחררים בהמתנה לאשפוז יום שיקומי, וביקש להמשיך לתת להם טיפול כאילו הם עדיין מאושפזים פה. בימים רגילים אני אומר: 'מה פתאום?'. היום זה נעשה ונשמע".

יזהר שי: "הנה משהו קטן שחברות עסקיות יכולות לעשות - לאמץ פצועים. להצמיד להם עובדים שיוציאו אותם, כדי שהפצועים יהיו בסביבה שמרימה, בחיבור למקום עבודה, עם סיוע, הסעות, מה שצריך. דרושה התגייסות לטווח ארוך, לחשוב איך החברה האזרחית משלבת בתוכה את האנשים האלה וגומלת להם"

האופטימיות של הסגל, לפחות בכל הנוגע לפגיעות אורתופדיות, מאפיינת גם חלק מהפצועים. לנועם בן שלוש (20), לוחם גולני מנהריה, יש חלומות גדולים, והוא מתחיל את הדרך להגשמתם בכך שהוא לומד ללכת, אחרי שלושה חודשים בכיסא גלגלים. רגלו השמאלית ספגה ארבעה כדורים בקרב במושב עלומים בשבת השחורה. הוא היה בטוח שלא ישרוד, התקשר למשפחה להיפרד. ועכשיו הוא כאן, נאבק ללמוד ללכת עם גדם שהותיר לו רק מנוף קטן להפעלת הפרוטזה. זו עבודה קשה, מאמץ מתמשך, התקדמות איטית, אבל בן שלוש מתיידד עם הפרוטזה, לומד לכוון אותה באמצעות אפליקציה בטלפון, ומתרגש. הוא משחק עם הפרוטזה, חוסם את המסדרון; הוא קורא למשחק הזה "סלקטור". הוא משוויץ, מניף אותה מול פצועים אחרים. המסדרון מתמלא חיוכים, אפילו צחוק, של פצועים, אנשי צוות, בני משפחות. "ללכת זה מטורף — שלושה חודשים אתה לא הולך, ופתאום אתה הולך", הוא מסביר את ההתרגשות. "בהתחלה רציתי לעוף מפה, אבל מאז הפרוטזה כבר לא דחוף לי ללכת הביתה, כי בבית אני לא יכול להתאמן איתה. קיבלתי את החיים במתנה, אז מה, אני אבכה?".

זה כמובן לא בא בקלות, ובן שלוש עובד בזה. "אני מתרחק מסביבה פסימית שמסתכלת על הרע, אני צריך סביבי עכשיו אנשים שרואים את חצי הכוס המלאה", הוא אומר. "אני מפתח גוף לשעבר — לא רואים את זה עליי עכשיו כי ירדתי 16 ק"ג בגלל הפציעה. אז אני אחזור להתאמן, אתחרה בזה, ואעבוד קשה כדי לפתוח סטודיו משלי ולאמן אחרים".

הקטיעה לא ערערה את החלום?

"אם כבר אז החלומות נעשים גדולים יותר. אחרי טראומה כזאת אתה מבין שהחיים יכולים להיגמר ברגע, ובגלל זה תעשה הכל כדי להגשים כל חלום, גם אם הוא הכי מטומטם שיש. עכשיו אני חייב לעשות סקי. אני חייב לחזור לגלוש, כדורגל קטועים, טניס קטועים — אם הרווחתי את החיים אני רוצה לעשות הכל".

יש הרבה הומור במסדרונות השיקום האורתופדי: כיסא גלגלים עם השלט "נהג חדש", כיסא אחר עם כריות מעוטרות גולגולות. מי שמקבל פרוטזה חדשה באמת נוטה להתגאות בה. כשהם יחד הפצועים צוחקים הרבה. יש התמודדות, יש כאבי פנטום קשים, אבל השבוע היו פה גם שתי הצעות נישואים.

במחלקת שיקום ראש האווירה טעונה בהרבה. זו המחלקה של הפגיעות המסובכות יותר והאשפוזים הממושכים יותר, אפילו חצי שנה. כרגע מאושפזים בה 18 מפצועי המלחמה, מבין כ־170 פצועים במחלקות השיקום השונות. "אנחנו המחלקה הכי קשה", אומרת המנהלת שלה, ד"ר אלכסנדרה פלאבשיץ', ומתייחסת בין השאר להתמודדות של המשפחות עם האי־ודאות בנוגע לעומק הפגיעה. "הרי ראש זה הכל — תפקוד מוטורי, קוגניציה, תקשורת. אם אין לך ראש מתפקד, אף אחד לא עושה השתלת מוח. מנגד, אנחנו גם המחלקה של הנסים, פה מתרחשים הנסים הכי גדולים. עם המוח אנחנו אף פעם לא יודעים מה יהיה, ואף פעם לא מוותרים. היו כמה פצועים שיצאו מכאן במצב מדהים. אבל צריך ללמוד כאן הכל מחדש, ויש הרבה עליות ומורדות".

איך הסגל, איך את, מתמודדים עם העבודה עם הפצועים ועם מה שרואים שעובר על המשפחות?

"כשלבן שלי יש חום אני מתה מפחד, אז תחשבי מה זה ילד שקיבל 740 בפסיכומטרי ואת מקבלת אותו פגוע ראש בטיפול נמרץ? אני מומחית בשיקום 23 שנה, ולמדתי לשים חומת הגנה כדי לא לחזור הביתה, למשפחה שלי, עם מה שאני רואה - ועדיין אני לפעמים קורסת רגשית. יש פה בחורה בת 23 שיכולה להיות מיס יוניברס, שנפגעה קשה מאוד בכיסופים ב־7 באוקטובר. כשקיבלתי אותה בכיתי. ההורים שלה אומרים: 'היא היתה האור שלנו בבית, ואיבדנו את האור'. הם מצפים ממני להחזיר להם את האור. איך אני עושה את זה כשאני יודעת כמה זה קשה? היא במצב יותר טוב, מגיבה יותר, אבל היא הגיעה פצועה קשה מאוד. אז כן, יש רגעים שגם אנחנו נשברים".

במחלקות האחרות המסדרונות, הלובי, התור לקפטריה, כולם הומים בעשרות קטועי רגל, קטועי יד, פצועים שמתאוששים מניתוח ראש וחלק מהגולגולת שלהם עדיין חסר. הם בעיצומו של מסע ארוך, עם הרבה כאב ותסכול, אבל גם שמחה על כל התקדמות. לא רק כשמצליחים לדרוך על כף הרגל, או כשהפרוטזה מגיעה. גם כשהנפיחות מהפציעה יורדת, ואפשר סוף סוף לנעול נעל. מנגד, פתאום מתפתחת דלקת והחום עולה, או שהעצם לא מתאחה גם אחרי חודשיים. ואת כל אלה עוטפת שגרה משונה של מחלקת שיקום, שחלק גדול ממנה מתנהל בחצר או במרפסת הגדולה של הבניין. אמנים שמגיעים לבקר, מעצבי שיער שבאים לספר את החיילים, מתנדבות שמחלקות עוגיות או פרחים, וקטוע רגל מבוגר, שיש לו פרוטזה מאז ילדותו, ומגיע עם אשתו לחלק את המלבי שהם מכינים בבית. לחלק מהפצועים זה עושה טוב, חלק מתרחקים מההמולה. "אנחנו אנשים טראומטיים, לא קופים בגן חיות", מסביר אחד מהם.

בנפש

איך בונים זהות חדשה

הטראומה היא היבט משמעותי בשיקום. אצל חלק מהפצועים היא מערערת עד היסוד תפיסות או הגדרות עצמיות, אם לא מייצרת משבר זהות של ממש. "כל החיים, מילדות, עבדתי עם הידיים", מספר מילואימניק פצוע, שעד המלחמה התפרנס ממלאכה שמחייבת שימוש בידיים וכעת לומד להיות אדם עם יד אחת. "פציעה יכולה להיות פגיעה מהותית בזהות, קטיעה או כיסא גלגלים זה מצב טוטלי שיכול להשפיע על כל מהותו של הפצוע", מסביר פרופ' חיים חזן, אנתרופולוג וסוציולוג של החברה הישראלית.

חלק מהמעטפת של המחלקות מנסה להקל גם את המשבר הזה. נדב סיגל, למשל, מגיע לשם עם הכלבה שוש. הוא עצמו נפצע בעבר בראשו בתאונת אופנוע, וכיום מלווה פצועים אחרים ככלבן טיפולי. "שוש זה לנפש. כשאני איתה אני עוזב את המחשבות פתאום, זה רק אני והיא. כשבבוקר אני עייף ואין לי כוח לעשות כלום, שוש נותנת לי כוח", אומר אותו מילואימניק שאיבד יד, בשעה שהוא משחק עם שוש בצלחת מעופפת.

"כל אחד בא לפה עם מגה־סיפור", אומרת ענת בן דור, האחות האחראית בשיקום האורתופדי. "החיילים עדיין מרגישים בעזה, ותושבי העוטף עדיין בממ"ד. אלה לא יחידים, אלה קהילות. ואני חושבת על הפוסט־טראומה שמחכה פה. אולי צריך להקים יחידה בצבא שמלווה את האנשים האלה בחיים בחוץ? המטרה ביציאה מכאן צריכה להיות להגיע לחיים נורמטיביים. זה לא 'כמה טוב אתה הולך עם התותבת', אלא היכולת ללמוד, לעבוד, להקים משפחה. העניין הוא לחזור תפיסתית לחיים נורמטיביים".

"לפעמים תפקידנו כאנשי צוות הוא להחזיק עבורם את התקווה שיחזרו לתפקוד, גם כשהם לא רואים את התקווה הזו", אומרת רונית וקסברג לחמנוביץ', מנהלת השירות הפסיכולוגי בבית החולים. "מצפה להם דרך ארוכה, כי הפציעה מטלטלת אותך בכל מיני מישורים — היא משפיעה על התפקוד המקצועי, על תפיסת התפקוד שלך כאב או כבן זוג — כך שיש פה אובדן אמיתי של זהות, וזה מחייב זמן להתאבל. ואנחנו רוצים ללוות תהליכים של בניית זהות חדשה".

איך בונים זהות חדשה?

"אנחנו עובדים על הרחבת הזהות — שאני זה לא רק המקצוע שלי, זה הרבה דברים נוספים. עובדים על ראייה יותר גמישה של הזהות ושל מי אני. זה שיתוף פעולה של הפסיכולוג שלנו עם שאר הצוות — מרפאים בעיסוק, פיזיותרפיסטים, עובדים סוציאליים — וגם עם המעטפת של משרד הביטחון, הרווחה, ביטוח לאומי, לקראת שיקום תעסוקתי. והריפוי בעיסוק חשוב, אם למשל אבדה היד עובדים על העברת הדומיננטיות ליד האחרת".

וכל זה עדיין בתוך מחלקות השיקום עצמן.

"כן. השהייה בשיקום היא הרבה פעמים כמו חממה. הם עם חברים פה, עם פצועים נוספים, הם לא חריגים, ויש תחושה של מקום מוגן. כשהם יוצאים הביתה לסוף שבוע זו עלולה להיות נקודה משברית. פתאום יש מדרגות בכניסה לבית, וצריך להרים אותך. מגישים מרק ואתה לא מצליח לאכול. לפעמים הם חוזרים למחלקה לפני שהשבת נגמרת. יש נסים, אבל השיקום הנפשי הוא מרתון".

ואלה הפצועים שמלווים באנשי מקצוע ושהפגיעה שלהם ניכרת לעין. מחוץ לבית החולים מסתובבים רבים שלא רואים עליהם את הפגיעה. "הרבה יותר קל להתמודד עם פגיעה פיזית ולחיות בכיסא גלגלים מלחיות בלי לרצות לצאת מהמיטה בבוקר", אומר האלוף במיל' נדב פדן. הוא מנהל כיום את ארגון ידידי צה"ל בארצות הברית, ובין השאר גייס 200 מיליון שקל להתמודדות עם פגיעות הנפש מהמלחמה באמצעות מרכז מיוחד שיוקדש לנושא. "ברור שיהיו הרבה יותר פגועי נפש מגוף, יש להערכתי אלפי חיילים שהפגיעה שלהם היא בפנים, זו לא קטיעה שאת יכולה לראות, והאתגר הלאומי הגדול הוא לטפל באלפי אנשים שיתקשו לחזור למסלול החיים".