ק

שה כרגע להימלט משרירים משורגים ומשומנים היטב: מסדרת הדוקו "שרירים ושערוריות" (נטפליקס) על תחרות ההיאבקות מהניינטיז "גלדיאטורים אמריקאים", דרך שתי סדרות דוקו של נטפליקס על חייהם של סילבסטר סטלון ("SLY") וארנולד שוורצנגר ("ארנולד") ועד הסרט "המתאבקים", שעלה בשבוע שעבר לאקרנים, ומגולל את קורות משפחת ואן אריק, שושלת המתאבקים שלהטה בשנות השבעים והשמונים. ולא במקרה בכולן מדובר בשרירני עבר — המבט לאחור מאפשר לנו להתעמק בשינויים המהותיים שעבר המושג "הגבר האידאלי".

"המתאבקים" נפתח בפרולוג בשחור־לבן, המציג את התמרון The Iron Claw, אחיזת צבת בראש היריב שפיתח ג'ק אדקיסון — מתאבק טקסני שהתפרסם בשנות השישים בשם הבמה פריץ ואן אריק (כך לפחות הגו בארץ את השם "פון אוריך"). אלא שהשאפתנות עלתה לואן אריק לראש, והוא הוביל את חמשת בניו, שהפכו למתאבקים כמוהו, להרס עצמי בממדים שלא יביישו טרגדיה יוונית: הבן הבכור ג'ק מת בתאונה שכללה התחשמלות וטביעה בגיל שבע; דיוויד מת במהלך סיבוב הופעות ביפן, רשמית מדלקת מעיים חריפה, אך כנראה ממנת יתר; מייקל שקע בתרדמת בעקבות ניתוח לתיקון פציעה, שממנה לא הצליח להתאושש ולבסוף התאבד בעזרת כדורי הרגעה; קרי איבד את כף רגלו בעקבות תאונת אופנוע והתאבד בירייה לאחר שהתמכר למשככי כאבים; וכריס, שדמותו הושמטה מהסרט, חולה אסתמה שעצמותיו היו שבריריות משימוש בתרופות, סבל מהתמכרות וירה בעצמו. קווין הוא האח היחיד ששרד.

‍בעולם גבריות השרירים כולם הפסידו: הגברים שלא ענו על האידאל הבלתי אפשרי הזה; הגברים ששילמו מחיר כבד כדי להיראות כך; והנשים, שלא היה להן כלל מקום בעולם כזה

כמו ב"המתאבקים", גם "SLY" ו"ארנולד" חושפים מערכות יחסים הרסניות עם אבות אלימים, מתעללים ותחרותיים. אבותיהם של סטלון ושוורצנגר מתגלים כפטריארכים פוסט־טראומטיים ומצולקי נפש מחוויותיהם במלחמת העולם השנייה, שמשתמשים בבניהם כשקי חבטות וככלים להגשמת שאיפותיהם. חולשותיהם של שוורצנגר לסטלון מול אבותיהם מיתרגמות למאבק הטיטנים שביניהם, לכודים בתחרות שתקבע מי הגדול יותר, החזק יותר, המנופח והמשומן יותר מבניהם. אך הצפייה באבולוציה הגופנית שלהם והפיכתם להררי אדם מדגישה עד כמה המבנה הגופני הזה, שבשיא תהילתם נחשב אידאל לשאוף אליו, סמל לכושר ובריאות — נראה שלא במקומו כיום, גרוטסקי ומופרך יותר ממאיים ומרשים.

"SLY" ו"ארנולד" הן יצירות שהופקו בידי הגיבורים שלהן, כך שהן נערכו בזהירות רבה, והן מרחפות כפרפר סביב הנושאים המורכבים יותר בחייהם — כמו מות בנו של סטלון או ההטרדות המיניות של שוורצנגר — בלי לעקוץ כדבורה. בניגוד להן "המתאבקים" לא עושה הנחות ומבקש להתעמת עם המורשת הקטלנית של הגבריות הרעילה דרך גופם המיוסר של גיבוריו, ובראשם קווין, המגולם בידי זאק אפרון, כוכב סרטי הנעורים לשעבר, שהעלה 40 ק"ג של מסת שריר לצורך גילום התפקיד. קווין של אפרון אינו נראה כמו הר אדם מאיים, אלא יותר כמו טינאייג'ר ביישן ומגושם שהשתחל לתחפושת של הענק הירוק. תספורת הקסדה האיומה שלו והגלימות המגוחכות שלו ושל המתאבקים האחרים לא מעוררות הערצה או משיכה — אלא רחמים על ילדים שמשחקים בנדמה לי, בספורט המבוסס על הונאה מוסכמת בין הספורטאים, אתלטים מוכשרים שנעים בכוריאוגרפיה מוקפדת זה סביב זה, כדי ליצור מראית עין של מאבק אמיתי. המצלמה של מתיאס ארדיי אינה נצמדת לשריריו של קווין בלטיפה אלא נדבקת אליהם בחודרנות מעיקה, עד שרווח אפילו לצופה המחפצן ביותר כשהוא הופך לאיש משפחה ועסקים ונוטש את התחתונים הצמודים לטובת בגדים סולידיים.

עולם השרירים המנופחים של "המתאבקים", שוורצנגר וסטלון, היה כל־זכרי, ולנשים לא היתה בו כמעט דריסת רגל. חיי הזוגיות של סליי וארני מקבלים מעט מאוד זמן מסך, ומ"המתאבקים" הושמטו רעיותיהם ובנותיהם של דיוויד וקרי, מה שיוצר מצג שווא שבו אין כמעט נשים בחייהם של האחים – מועדון בנים סגור שבו יש להם זה את זה. ההדרה הזו הרסנית, מאותת הסרט, ואילו האבהות של קווין מסמנת את המוצא מכלא הבשר הזה, לעולם שבו רק גברים שמצליחים לנהל מערכות יחסים מלאות עם נשים, לצמצם את המקום שהם תופסים בעולם כדי לתת למישהי מרחב לצדם – יוכלו לשרוד.

וכך, מה שנדמה במבט ראשון כגעגוע למצ'ואים של פעם, מתגלה כטקס אשכבה מפוכח לגבריות שממנה כולם יוצאים נפסדים — בין שאלו הגברים שלא ענו על האידאל הבלתי אפשרי שלה, הגברים שכן ענו עליו ונדרשו לשלם מחיר כבד עבורו, או הנשים, שלא היה להן כלל מקום במשוואה הדורסנית הזו.

לשמחת כולם, אידאל הגבריות התרחב מאז וכולל כיום לא רק מידות גוף מגוונות, אלא גם ערכים שהיו נחשבים נשיים כמו אינטליגנציה רגשית ועדינות. וכך טימותי שאלאמה האנדרוגיני, שבסרטים של ג'ון יוז היה ודאי מלוהק בתור החנון שמקבל מכות, יכול היום להיות אליל נערות, ואילו חנונים חמודים כמו פול ראד ופטריק דמפסי זוכים לתואר "הגבר הסקסי ביותר בעולם" של מגזין "פיפל". אפילו הקומיקאי קומייל ננג'יאני הביע לאחרונה חרטה על הקוביות שהשיג במאמץ כדי לגלם גיבור של מארוול כי זה עורר אצלו בעיות דימוי גופני ויחס מורכב לאוכל. יש לזה מקום בתרבות של ימינו. כי עם כל הכבוד למראה של אל יווני — התכונה הכי סקסית היא אנושיות.