"

ישראל לא היתה ערוכה לפיצוי המוני הנפגעים באסון של 7 באוקטובר והלכה למחדל הזה בעיניים פקוחות, מכיוון שהיא נמנעה כל השנים מהעברת חוק אסונות לאומיים", קובעת הדוקטור למשפטים עינבל מימון־בלאו, מומחית לפיצוי נפגעים באסונות המוניים. "לכן הדבר הראשון שנפגעי 7 באוקטובר צריכים לעשות זה להגיש תביעות נזיקין נגד המדינה. ההיסטוריה הוכיחה שהדרך היחידה שגרמה לישראל לשבת עם נפגעים היתה חרב של תביעות נזיקין מעל ראשה. אם לא תתבעו, לא ידברו איתכם", היא מזהירה.

בלאו לא חלמה שעבודת הדוקטורט שלה, שכותרתה "מנגנוני פיצוי באירועים רבי־נפגעים בישראל", תהפוך אקטואלית כל כך. אבל הנסיבות האיומות של אסון 7 באוקטובר הפכו אותה, שלא מרצונה, למומחית מובילה ואחת היחידות שבידיה ידע מחקרי מעודכן על התמודדות עם פיצוי נפגעים באסון המוני. "ישראל לא היתה ערוכה מבחינה משפטית לטפל בנפגעי אסונות המוניים, כמו שהיא לא היתה ערוכה צבאית ומדינית", היא אומרת. "הכלים הקיימים של תביעת נזיקין או חוק התגמולים לנפגעי פעולות איבה מתאימים לפיצוי יחידים או קבוצות קטנות, לא קבוצות ענק - לא מבחינת כוח אדם ולא מבחינת התהליך.

"היה צריך להעביר מראש חוק שמתמודד עם אירוע רב־נפגעים, שיקבע מי מגדיר שמדובר באירוע כזה ומאפשר גיוס כוח אדם ייעודי וליווי עד מתן פיצוי לאחרון הנפגעים. אם אין לנו את המנגנון הזה, אנחנו צריכים לעשות את הבלתי אפשרי עם מנגנון קיים, שמתאים למקרים פרטיים, ואז תופרים טלאי על טלאי".

למה חוק נפגעי פעולות איבה לא מתאים לפיצוי נפגעי 7 באוקטובר?

"כי החוק הזה מחייב לעבור ועדות כדי להוכיח שאדם נפגע ושמגיעים לו אחוזי נכות, וזה לוקח חצי שנה. אנשים צריכים סיוע עכשיו, הם עצרו את החיים שלהם ולא הולכים לעבודה. חוק נפגעי פעולות איבה גם לא נותן פתרון למעגל השני והשלישי של הנפגעים. נניח שיכירו אוטומטית בקבוצות מסוימות, אבל מה קורה עם זה שדיבר בטלפון עם אשתו כשהיא נרצחה? העיכוב הזה אומר שחלק מהאנשים לא יטופלו בזמן הקרוב ואחרים לא יטופלו לעולם".

אז איך המדינה תתמודד עם דרישות הפיצוי?

"לאור הניסיון מאירועים קודמים, ההערכה שלי היא שמה שיעשו זה תיקונים קטנים, במקום לחוקק חוק מותאם לאירוע רב־נפגעים, שגם צופה פני עתיד. ההתנהלות של כיבוי שרפות בסופו של דבר עולה לנו יותר, כי אנחנו משקיעים כסף נגד הנפגעים יותר מאשר עבורם".

למה הכוונה "כסף נגד הנפגעים"?

"הנפגעים של 7 באוקטובר ינסו להגיש תביעות נזיקין והמדינה תתקצב פרקליטים ותשקיע המון משאבים כדי לדחות אותן, במקום להשתמש בכסף לפיצויים".

מה המדינה צריכה לעשות?

"למפות את סוגי הפגיעות ולהגדיר סכום פיצוי חד־פעמי לכל סוג של תביעה. לא כולם יקבלו אותו פיצוי, אבל לא צריך להעביר אותם את הוויה דולורוזה של חוות דעת רפואיות. לאנשים יכול להיגרם נזק רב בגלל העיכובים ואי־קבלת הטיפול".

"בכל פעם מדינת ישראל ממציאה את הגלגל מחדש. היא לא מפיקה לקחים ממקרים שהיא יצרה להם מנגנוני פיצוי בעבר, למרות שהשקיעה במנגנונים האלה כסף, זמן ומשאבים, על חשבון הנפגעים"

המדינה לא תתנדב

בחודשיים שלאחר 7 באוקטובר גילה המוסד לביטוח לאומי בדיוק את סוג הגמישות שבלאו תומכת בו, וחילק מענקים מיידיים לנפגעים. לפי נתוני הביטוח הלאומי, עד אמצע ינואר הוגשו לו כ־82 אלף תביעות להכרה כנפגעי פעולות איבה לצורך קבלת סיוע ראשוני, בתהליך מקוצר שהמוסד גיבש, והוכרו 53 אלף תביעות כאלה. זאת לעומת 9,000 נפגעי פעולות איבה בסך הכל שזכו לסיוע מהקמת המדינה ועד 6 באוקטובר. למעשה, מספר נפגעי פעולות האיבה שהוכרו מאז 7 באוקטובר גדול פי 5.5 מכלל הנפגעים מאז קום המדינה. עד היום שולמו לנפגעי 7 באוקטובר והמלחמה 841 מיליון שקל, לעומת 571 מיליון שקל ששולמו לנפגעים ב־2022 כולה.

"הביטוח הלאומי עשה את המקסימום שהוא יכול במסגרת החוקית", אומרת בלאו. "בסוף, הוא גוף שצריך לפעול באופן חוקי, ואם אין לו חוק או החלטת ממשלה הוא לא יכול לעשות כלום". ואכן, בחודש שעבר הודיעה ממלאת מקום מנכ"ל המוסד לביטוח לאומי, ירונה שלום, כי מאותו מועד יידרשו הנפגעים לפנות למוסד ולבקש להכיר בנכות שנגרמה להם בהליך הרגיל שנקבע בחוק נפגעי פעולות איבה. ההליך הזה מצריך משאבים נפשיים רבים, ונחשב בעיני רבים משפיל. ומאחר שהמדינה הפקירה את אזרחיה, לנפגעים לא ברור למה הם לא מקבלים ממנה פיצוי אוטומטי.

מחדל הטיפול בנפגעי 7 באוקטובר חמור פי כמה משום שבקדנציה הקודמת של הכנסת קידמה יו"ר ועדת העבודה והרווחה אז, אפרת רייטן מהעבודה, הצעת חוק סיוע לנפגעי אסון לאומי־אזרחי, שבלאו היתה מעורבת בכתיבתו. הזעזוע מאסון הר מירון ב־2021 נתן להצעה רוח גבית, אבל הקדנציה היתה קצרה ורייטן, שצירפה לחוק 12 חברי כנסת מהקואליציה והאופוזיציה, הצליחה להעביר אותו רק בקריאה ראשונה. הקואליציה הנוכחית בחרה שלא להחיל דין רציפות על החוק הזה והוא נקבר, לפחות לעת עתה.

הצעת החוק של רייטן קבעה שהממשלה תהיה רשאית להכריז על אסון כזה בהמלצת שרי הרווחה והאוצר, וכי בתוך שבוע מההכרזה ימנה שר הרווחה אדם שתפקידו יהיה ליידע את הנפגעים ואת משפחות הנספים בדבר זכויותיהם ולסייע להם במיצוי שלהן. לפי הצעת החוק, הממשלה גם תוכל להחליט על תשלום פיצוי כספי מהיר לפי המלצת שרי האוצר והמשפטים, עוד טרם בירור הנזק. "אתה לא מבין כמה אני רוצה שיעבירו חוק אסונות לאומיים", אומרת בלאו.

המדינה בוודאי מניחה שנפגעי 7 באוקטובר יתבעו אותה בכל מקרה, ואלה כספי ציבור, כך שצריך למזער נזקים.

"אם יש מנגנון מסודר שמותאם לאירוע רב־נפגעים, יתבעו אותה מעט מאוד אנשים, אם בכלל. למדינה יש חובות בסיסיות כלפי האזרחים, והן לא רק חינוך ובריאות אלא גם הזכות הבסיסית לכך שכשקורה אסון היא תהיה לצדם. אם היא לא תעשה את זה, כמו שלא עשתה את זה כלפי קבוצות שנפגעו בעבר, זה ייצור חוסר אמון גדול ופגיעה בכל המרקם החברתי. אנחנו לא רוצים מדינה שאזרחיה מאבדים בה אמון, אם לא איבדו אותו כבר".

אבל איפה זה נגמר? המדינה צריכה לפצות אדם שהיה בקשר בווטסאפ עם נפגע?

"אם נגרם לו נזק — כן. אם הוא היה בקשר עם נפגע כשהרגו אותו — ברור שנגרם נזק לפי חוק נפגעי פעולות איבה. מבחינה סוציאלית צריך לתת את הפיצוי הזה מיד. אני לא אומרת שהמדינה היא היחידה שצריכה לשלם. היא צריכה לעודד ולתקצב תביעות נגד חמאס, למשל".

ומה בנוגע לפיצוי אנשים שנגרם להם נזק מצפייה בסרטונים?

"צריך לבדוק את הנזק. אם לאדם נגרמה נכות נפשית, יכול להיות שכן. אם הוא לא במעגל המיידי של הנפגעים, אפשר לשאול אותו 'למה צפית בסרטון?'. השאלות האלו מדגימות את הצורך לא להסתפק בתיקונצ'יק בחוק הביטוח הלאומי, אלא לחשוב מחדש על קבוצות הנפגעים מול התקציבים ולראות איך לחלק אותם. אחרת בכל פעם יעלו שאלות חדשות, במקום שמראש יעשו חוק מסודר ולא כיבוי שרפות".

מה את ממליצה לנפגעי 7 באוקטובר?

"הדבר הראשון זה להגיש תביעות נזיקין, גם אם הן חלשות. זו הדרך היחידה לגרום למדינה לשבת עם נפגעים, כי היא צריכה להשיב בזמן הקבוע בחוק. אם הנפגעים לא יתבעו, לא ידברו איתם. המחקר שלי בנושא מגלה שרק כשקבוצה מפעילה לחץ, היא זוכה לפיצוי. המדינה מיוזמתה אף פעם לא קידמה פיצוי. היא לא מתנדבת. אם הנפגעים ישבו בשקט ויחכו שמישהו במדינה יניע הליכי פיצוי בשבילם, זה לא יקרה".

למה שלא יגישו תביעה ייצוגית?

"חוק תובענות ייצוגיות בישראל כמעט שלא מאפשר לתבוע על נזקי גוף או נפש. מגבלה נוספת היא שבישראל אי אפשר לתבוע בתביעה ייצוגית את המדינה".

יש ידיים ששוות יותר

בלאו, תושבת כפר סבא, היא מרצה וחוקרת בפקולטה למשפטים של הקריה האקדמית אונו. היא גדלה בחולון ואחר כך בראשון לציון, דור ראשון להשכלה אקדמית. טרם הצטרפותה לקריה האקדמית אונו לימדה בפקולטה למשפטים באוניברסיטת תל אביב, שם עשתה את תאריה האקדמיים וכן זכתה בפרס "דוקטורנטיות מעוררות השראה" מטעם האוניברסיטה. במקביל ללימודיה עבדה במגזר הפרטי והציבורי כעורכת דין בתחום המסחרי וכעוזרת של שופט בית המשפט המחוזי בתל אביב, חאלד כבוב. היא מגדירה את עצמה "אשה, אמא, מזרחית, משפטנית, פמיניסטית", הגדרות שחיוניות להבנת נושאי המחקר שלה. עבודת המוסמך שלה, שכותרתה היתה "זהות אבודה", עסקה בקשר בין זהות מזרחית למועד המאוחר של גילוי נזקי הטיפול בגזזת, והמאבק להכרה בהם ופיצוי בגינם.

איך הגעת לחקור את נפגעי הגזזת?

"באמצע העשור הראשון של שנות האלפיים שאלתי את עצמי איך מפצים קבוצות באסונות רבי־נפגעים. הקבוצה הראשונה שנתקלתי בה היתה נפגעי הגזזת. זה מתחבר לזהות המזרחית שלי, שהובילה לבחירת עוולה חברתית. יש חשיבות גדולה לכך שגם עוולות אתניות ייחקרו באקדמיה, זה כמעט שלא קורה. אני מביאה קול אחר של ביקורת מזרחית על המשפט. כל החיים עשיתי דברים חברתיים. כשהחלטתי להיכנס לעולם המחקר האקדמי, היה ברור שאעסוק במשהו חברתי. זה בדנ"א שלי".

את עבודת הדוקטורט שלה הוציאה בלאו גם בספר, ששמו "אחרי המבול — מנגנוני פיצוי באירועים רבי־נפגעים בישראל". בספר היא בדקה ארבע קבוצות נפגעים, שתיים מהן נפגעו בשנות החמישים: נפגעי הטיפול בגזזת ונפגעי אסון מעגן (1954), ושתיים מהן עשורים לאחר מכן: נפגעי אסון המכביה (1997) ונפגעי עירויי הדם בשנות השמונים, שחלו באיידס בתקופה שזו היתה מחלה חשוכת מרפא. ההקרנות נגד גזזת ועירויי הדם היו אסונות רפואיים מתמשכים, בעוד אסונות מעגן והמכביה היו מקרים חד־פעמיים. באסון מעגן נחת מטוס פייפר לתוך הקהל בטקס המוני של הנחת אבן הפינה לאנדרטה לצנחני היישוב במלחמת העולם השנייה. בין 17 ההרוגים היו ארבעה מהצנחנים ששרדו במלחמה.

לבלאו יש שתי מסקנות עיקריות מהדוקטורט שלה, שתיהן קשות. האחת היא ש"כל פעם מדינת ישראל ממציאה את הגלגל מחדש. היא לא מפיקה לקחים ממקרים שהיא יצרה להם מנגנוני פיצוי בעבר, למרות שהשקיעה במנגנונים האלה כסף, זמן ומשאבים, על חשבון הנפגעים שחיכו".

המסקנה השנייה היא שיש שוני בפיצוי בין קבוצות. "קבוצות חזקות יותר הצליחו להניע מנגנן פיצוי מהיר יותר ובסכום גבוה יותר. נפגעי אסון גשר המכביה למשל, קבוצה עם תודעה משפטית גבוהה, מיד הגישו תביעות נזיקין והצליחו לקדם מנגנון פיצוי מהיר באמצעות בתי המשפט".

ההבדל הבוטה ביותר הוא בין נפגעי אסון מעגן לנפגעי הגזזת. לנפגעי מעגן מינו ועדה בראשות שופטת שפסקה מיד פיצויים. נפגעי הגזזת חיכו ארבעה עשורים, עד 1994, לחוק בעניינם. אפילו נפגעי עירויי הדם, שחלו בשנות השמונים, קיבלו את חוק הפיצוי שלהם ב־1992, עוד לפני קורבנות הטיפול בגזזת. המחיר ששילמו נפגעי שני האסונות שקיבלו פיצוי מהיר הוא שבקושי זוכרים אותם. בלאו סבורה שזהו מחיר סביר לכך שהפיצוי "נותן מזור בזמן אמת וסגירת מעגל".

לקבוצות חלשות יותר, כמו לנפגעי הגזזת, לעומת זאת, "לקח עשרות שנים להבין ולהמשיג את הדבר שקרה להן כעוול, כי הן היו עסוקות בקיום ובקשיי היום־יום ולא הצליחו לעבור את תהליך ה־Naming, Blaming, Claiming (לקרוא לעוול בשם, להאשים ולתבוע, ש"א). כשהן הבינו שנעשה להן עוול, הן מצאו את עצמן בפני חסמים כמו התיישנות או חוסר יכולת לאתר ראיות. קבוצות חזקות מצליחות לדחוף את עצמן יותר. באסון מעגן נפגעה קבוצה של מקורבים לשלטון, ואתה רואה פיצוי מהיר יותר. יש בהחלט השפעה לזהות הקבוצה".

אז אם להיפגע באסון, עדיף שזה יקרה באסון אליטיסטי?

"המצב הנוכחי של מנגנוני הפיצוי מפלה ולא שוויוני. כשיש לך יכולת להמשיג מהר את הדברים ולהתנהל משפטית, תקבל פיצוי גבוה יותר מהר יותר, וקבוצות חלשות יקבלו פחות. לא אמור להיות הבדל בשווי של יד בין אדם אחד לאחר, אבל יש מקרים שבהם יד אחת שווה יותר מאחרת. זו עוד סיבה לכך שצריך לחוקק חוק אחיד".

קחו כסף, לא אחריות

עוד נושא בעייתי שבלאו מצביעה עליו הוא ש"המדינה גם בוחרת לפתח מנגנוני פיצוי בלי הודאה באחריות. זה נקרא מנגנוני פיצוי ללא אשם. זאת אומרת שקופצים מעל השאלה אם נגרם עוול, ישר אל הכסף. יש בישראל הימנעות סיסטמתית מלקיחת אחריות. אם כבר המדינה מוכנה לדון בפיצוי, היא מובילה למנגנונים שקופצים מעל שאלת האחריות, ישר לפיצוי".

למה המדינה לא מודה באחריות?

"סוגית האחריות היא מאוד קשה למדינה, כי יש חשש שישתמשו בזה לקבל פיצוי. קבלת האחריות יכולה לשמש הודאה משפטית באשמה, לכן מאוד זהירים. יש גם חשש שאם תהיה הודאה כלפי קבוצת נפגעים אחת, זה ייצור תקדים ביחס לקבוצות אחרות, שיגידו שגם להן מגיע".

כשאת פוגשת את הקבוצות הנפגעות, מה התחושות שאת נתקלת בהן?

"כשמדובר בפרשות עם אלמנט זהותי, אז יש הרבה כעס ומאבדים אמון במדינה. הכעס לפעמים לא שוכך ויש תהייה אינסופית 'למה לא מתייחסים אליי? למה המדינה לא נותנת לי מענה?' ואז זה מביא למחשבות של 'מה הסיבה? למה אני שונה?'".

למה פרשת עירויי הדם לא הפכה לקרע? הרי יש בה אלמנט זהותי.

"כי הפיצוי היה מהיר מאוד. זה קרה בשנות השמונים והנפגעים קיבלו פיצוי ב־1992. זו קבוצה עם הבנה משפטית חזקה, שידעה מיד לקחת ייצוג משפטי ולקדם את קבלת הפיצוי כך שהיה יותר גבוה ביחס לזה שקיבלו נפגעים אחרים".

את חוקרת גם את שאלת השיקום אחרי רעידות אדמה, ומהדברים שלך עולה שישראל לא תהיה ערוכה לפצות נפגעים גם ברעידת אדמה גדולה.

"אנחנו לא נהיה מוכנים לרעידת אדמה. אתה מכיר חוק שעוסק במה שקורה אחרי רעידת אדמה? אין חוק כזה, אז למה שנהיה מוכנים? כמו שאין חוק שעונה על השאלה איך מטפלים באירוע רב־נפגעים של טרור. אם מחר קורה אסון טבע גדול כמו רעידת אדמה, אנחנו בבעיה רצינית מאוד, ואני אומרת את זה בעדינות. היישובים שיושבים על קו השבר הסורי־אפריקאי ושהכי ייפגעו ברעידת אדמה הם חלשים מאוד, כך ששוב פוגעים בשכבות החלשות".