ל

טל פריאל־מן ולבעלה אוֹרָן יש יער פרטי משלהם. ולא סתם יער, אלא יער מאכל המשתרע על שטח של 30 דונם במושב גאולים שבשרון. יש כאן כל סוגי הפרי שאפשר להעלות על הדעת. מגוון מטורף — פפאיות, בננות, אפרסמונים, רימונים, עצי זית, כל פירות ההדר, שקדיות, כמה סוגים של עצי תות, שיחי ג'ינג'ר, שיבא ונענע. העצים והשיחים גדלים זה לצד זה, פרחי בר ועשבייה פראית מתערבבים עם שיחי מאכל וגידולים. "אני רוצה להציל את כדור הארץ", אומר פריאל־מן. "ואם הרבה אנשים כמוני יעשו אותו דבר, כדור הארץ ישתקם".

יער מאכל הוא שיטה בת־קיימא לגידול עצי פרי, שיחי מאכל ועשבי תיבול כדי לשקם קרקעות ששימשו לחקלאות קונבנציונלית מנזקי הדשנים התעשייתיים וחומרי ההדברה. מדובר במערכת אקולוגית מעשה ידי אדם, שמחקה מבנה של יער טבעי — כלומר הצמחים בו נבחרים ונשתלים על פי דפוסי הגידול הטבעיים שלהם, באופן שיאפשר להם לתמוך אחד בשני ולשגשג.

היער של פריאל־מן נראה אינסופי. הוא נשתל לפני ארבע שנים, וחלק מהעצים שבו כבר מגיעים לגובה שני מטרים. "רוב האורחים שמגיעים לכאן אפילו לא מספיקים להגיע עד לסוף היער", היא אומרת וקוטפת לי פרי אדום משיח קריסה. אני אוטומטית מסרב, כי חונכתי לא לאכול ממה שהגדירו לי צמחי נוי. אבל היא מתעקשת ואני משתכנע. יש לו טעם חמצמץ־מתקתק שמזכיר הכלאה בין סברס לשזיף.

בדרך כלל, כשמדברים על יערות מאכל, שהם חלק מתנועת הפרמקלצ'ר (Permaculture, חקלאות בת־קיימא), האסוציאציה הראשונה היא היפים שמתרוצצים יחפים ביער ומתגוררים בקומונות שיתופיות אקולוגיות, רצוי באוהלים. אך רוב יערות המאכל בארץ הם דווקא בבעלותם של בורגנים ממעמד בינוני־גבוה. פריאל־מן, לדוגמה, היא סמנכ"לית ויועצת משפטית בביטוח ישיר, ובעלה הוא רופא עיניים בכיר — הכי רחוק מזוג היפים.

מאיפה בא לכם הרעיון להקים יער מאכל?

"עשינו יחד קורס פרמקלצ'ר במושב, והתאהבנו", מספרת פריאל־מן. "אנחנו גרים בבית פרטי ובגינה שלנו לא היה אפשר לעשות חקלאות בת־קיימא, כי הכל כאן מתוכנן ושתול. התחלנו לחלום יותר בגדול, והחלטנו שאנחנו רוצים לגדל יער, ואז צמצמנו את החיפושים רק למושב שבו אנחנו גרים".

כשנמצאה הקרקע החלו התכנונים, אבל לדבריה, "אף אחד לא ידע והכיר את הצרכים שדרושים להקמת יער מאכל", עד שהגיעה לחברת Reforest, שהשותפים בה הקימו את יער המאכל הראשון בארץ במושב קדרון לפני כ־13 שנה. יחד הם תכננו לפרטי פרטים את הקמת היער של משפחת פריאל־מן, כולל שימוש במי נֶגֶר (מים שזורמים על האדמה, כי היא אינה מאפשרת להם לחלחל פנימה), שימוש במיני צמחים האופייניים לאזור ויצירת שטחי אחו לחיות בר.

"כילדה שמעתי על החור באוזון והזדעזעתי, אך הרגשתי שאיני יכולה לעשות דבר בנדון", מספרת פריאל־מן. "רק בקורס הפרמקלצ'ר הבנתי שיש לי אפשרות לעשות משהו אמיתי באמצעות חקלאות, ושזה הכרחי שנפעל, אחרת ילדינו לא יוכלו לחיות כאן בעתיד".

אפשרות לא זולה. כמה עלה להקים את היער?

"את המשק קנינו לפני שש שנים בכ־5 מיליון שקל. בפיתוח היער השקענו כ־300 אלף שקל. התחזוק שלו אינו זול, אבל מבחינתי זו עסקה מוצלחת יותר מלקנות דירה להשקעה בתל אביב. החלק שאנחנו אוהבים הוא דווקא לא החלק היקר. כי מה שעולה הרבה כסף הוא הקרקע שעליה אפשר לבנות, מה שנקרא 'השטח הצהוב', שממנו יש כאן בערך כדונם".

המדינה לא דורשת שתגדלו בשטח תוצרת חקלאית? הרי לשם כך השטחים הללו נועדו.

"מבחינת המדינה, זה נחשב יער משקי (יער לצורכי תעשיית העץ). יכולתי להגיד לקק"ל שאני מגדלת יער צופני (יער שמגדלים לטובת שטח מרעה של דבורים) וכך הייתי מקבלת יותר שתילים, אבל לא עשיתי זאת.

"כיום המדינה כבר מבינה את החשיבות של יערות מאכל, רואה את כמויות המשקים שלא מגדלים בהם כלום ומבינה שיש יתרון סביבתי בהחייאתם לטובת הקמת יער מאכל בהם. אבל כשפניתי לרגולטורים האמונים על הפיקוח בשטחים החקלאיים, משרד החקלאות ורמ"י, הם הודו כי התופעה אינה מוכרת להם וכי אין להם נהלים ליערות מאכל. אומנם משרד החקלאות מעודד יערות מאכל, בעיקר באזורים אורבניים, ועושה זאת באמצעות פקיד היערות שנמצא תחת חסותו, אך הוא מסיר אחריות מהפיקוח מאחר שלא מדובר בגידולים חקלאיים מסחריים".

ואכן במענה לפניית "מוסף כלכליסט" מסר משרד החקלאות ש"מכיוון שלא מדובר בענף חקלאי, הנושא אינו בתחום אחריותנו". ברמ"י השיבו באופן דומה וטענו שהאחריות שלהם חלה רק במקרים של חריגות בנייה או השתלטות על שטח.

מסיבה זו העזרה היחידה שקיבלו בני הזוג מהמדינה היתה כמה שתילי איקליפטוס מקק"ל, שאותם שתלה פריאל־מן לצד מאגר המים שבנתה בלב היער כדי ליצור שלולית חורף. "את רוב העצים שיש לי כאן שתלתי מכיסי הפרטי", היא מסבירה. "אבל את המים אנחנו מקבלים במחיר חקלאי מסובסד, כי לא היה אפשר להחזיק את המקום במחירי המים לצריכה ביתית פרטית".

טל פריאל־מן: "השקענו כ־300 אלף שקל בפיתוח היער. התחזוק הוא לא דבר זול, אבל מבחינתי זו עסקה מוצלחת יותר מלקנות דירה להשקעה. ומה שיקר בקרקע אינו החלק החקלאי שאנו אוהבים, אלא דווקא השטח 'הצהוב', שעליו אפשר לבנות"

את חושבת שלמה שאת עושה יש יכולת להשפיע על הסביבה?

"בהחלט. כשקנינו את האדמה היא היתה מושכרת לשכן שגידל תותים, שהם טעימים מאוד אבל מערבים הרבה ריסוס וניילונים. לפני כן גידלו כאן תפוחי אדמה, כלומר, חרשו את הקרקע והפכו אותה ללא פורייה. בשיטה שלנו, עוד לפני שאתה שותל את היער, אתה קודם כל מטייב את האדמה ברמה כזאת שהיא יכולה שוב לקלוט את הפחמן מהאוויר, מה שמסייע למאבק בהתחממות הגלובלית. ואז ברגע שיש כאן את כל העשבייה, מגיעים חרקים וזוחלים ומיקרו־אורגניזמים למיניהם, שמאווררים את האדמה והופכים אותה לכזאת שיכולה לתפקד, ואז גם מי הגשם יכולים לחלחל טוב יותר למי התהום, והם לא נשטפים ויוצרים סחף וגם הפחמן נקלט מעולה".

כלומר, את אומרת שאם אני מניח לאדמה ומזניח אותה זה יכול לקרות לבד, אז למה להשקיע ולא להניח לדברים לקרות באופן טבעי?

"במשך הזמן זה בטח יקרה מעצמו, אבל שתילת העצים יוצרת הצללה, שעוזרת גם להוריד את הטמפרטורה. עשבייה שגדלה לבד מגיעה לגובה של עד שני מטרים, אבל לרוב אנשים לא רוצים עשבייה לידם. וכשלא מגדלים כלום, הם פשוט מרססים את הכל כדי למנוע מעקרבים ומנחשים להגיע וכדי שלא יהיו קוצים. יש שכנים שמסתכלים עלינו קצת מוזר, כל מיני בנים דור שלישי לחקלאות מסורתית שלא מבינים למה קוצים הם אופציה טובה ומקיימת".

הסיור ביער של פריאל־מן מתארך, ואני מבלה בו כשעה וחצי. היא מכירה כל עץ ושיח ואת עשביית הבר. אנחנו דורכים על מין דשא, והיא מסבירה לי שמדובר בדיכונדרה, שהגידול שלה לא הצליח והיא עדיין צריכה לפצח מדוע. "אולי מפני שהסרתי משם את היבלית", היא אומרת, ואז מובילה אותי למקום אחר ביער, שבו הדיכונדרה דווקא משגשגת. "כאן היא צריכה להתחרות על מקומה עם היבלית, וזה מניע אותה לגדול".

אנחנו עוברים מעל גשר עץ, שתחתיו יש חפיר של נחל, שבימים אלה כבר היה אמור להיות מלא מים. "כשקנינו את השטח, כל החלקה היתה מוצפת מים. וגם לפני שנה הכל כאן היה מלא מים, אבל השנה החפיר לא התמלא כי האדמה כל כך בריאה וסופגת", מסבירה פריאל־מן. אנחנו חוצים גשר נוסף, שלצדו יש סירת עץ הפוכה לשם דקורציה. כשאני שואל לפשר הסירה, היא מצביעה על שיח המלוח שלידה ועונה: "רציתי שזה יהיה כמו בשיר... 'חורשת האיקליפטוס, הגשר, הסירה, וריח המלוח על המים'".

מאז הקמתה ריפורסט כבר היתה מעורבים בהקמת 26 יערות מאכל משפחתיים, בין השאר בסתריה, בכפר מל"ל ובבצרה; וחמישה יערות מאכל קהילתיים, בין השאר בפארק הלאומי ברמת גן, בקיבוץ שפיים. זאת מתוך כ־40 יערות מאכל במדינה.

"בהתחלה התמקדנו במגזר הציבורי", אומר נמרוד הוכברג, "כי האמנו, ואנחנו עדיין מאמינים, שהיער הוא מקום לפיתוח קהילתי. ועד היום יש לנו כמה פרויקטים כאלה, הבולט שבהם הוא זה שבאשדוד". אלא שאז הם גילו כמה קשה העבודה עם הרשויות והעיריות.

"לא הצלחנו באמת להיכנס לעולם הזה", אומרת אלדר ליברייך. "זו היתה מסכת סיזיפית שכרוכה בהמון פגישות. מהר מאוד הבנו שכדאי להתמקד במגזר הפרטי. רוב הלקוחות שלנו הם אנשים שקנו משק חקלאי בשנים האחרונות בשביל החוויה הכפרית". ובעיקר כאלה שיכולים לשלם 100 אלף שקל לכל דונם של יער מאכל עבור התכנון, הביצוע והאחזקה שלו.

בעצם מצאתם דרך להגדיל את הגינה הפרטית לשטח עצום.

"אין כמעט חברה בארץ שנותנת פתרון מסוג זה לשטח חקלאי", אומר הוכברג. "רובן עוסקות בגינון או בפיתוח מסביב לבית, מה שנקרא 'המשבצת הצהובה'. כך שאנחנו נכנסנו למלא ואקום של שטחים חקלאיים לא פעילים, שמוטלות עליהם הגבלות ייחודיות ו־90% מהם שייכים לרמ"י. היתרון ביער מאכל הוא שהוא נופל בתוך ההגדרות של מה מותר לעשות בשטחים האלה, כי בסופו של דבר מדובר בחקלאות".

מירה בוכניק: "לדורות הבאים שלנו לא יהיה ביטחון תזונתי. ולכן אני רוצה לעשות את המיטב עבורם. אני חשה שביער המאכל אני מפצה על הנזק שהמשפחה שלי גורמת לסביבה - כי בעיניי מי שצורך ומעודד חקלאות קונבנציונלית מבצע פשע כלפי האדמה"

"כולנו חייבים להתעורר"

במושב משמרת שבשרון נמצא יער המאכל של בני הזוג מירה (67) ואבי (72) בוכניק. אנחנו מתחילים את הסיור בקצה היער, שם ישנם כמה עצי איקליפטוס היוצרים מעין חורשה קטנה. יש כאן שירותי קומפוסט מעץ, שהופכים בהם צואה לחומר דישון, ולצדם קומפוסטר גדול ושולחן פיקניק. מכיוון שהיער חדש יחסית, אפשר לראות בו את מלאכת המחשבת של תכנונו, מהאבנים שפוזרו באדמה כדי לסמן שבילים ועד הפיזור של עצי פרי מגוונים ורבים — בדגש על מגוונים ורבים: נשתלו כאן חמישה סוגי מנגו, ארבעה סוגי אבוקדו, ארבעה סוגי תות עץ, ארבעה סוגי קלמנטינה, ארבעה סוגי פומלה, והרשימה נמשכת עוד ועוד.

עצי הפרי הם הסיבה המקורית להקמת היער. בוכניק, שעבדה בעבר בתחום הביטוח, מקדישה את זמנה כיום לקידום אורח חיים בריא ותזונת רואו־פוד (משטר תזונה הכולל אוכל צמחוני חי בלבד, כלומר לא מבושל, מטוגן או מעובד) ומנהלת קבוצת פייסבוק שנקראת "תזונת גן עדן", המונה 11 אלף חברים. במילים אחרות, בוכניק היא פירותנית שאוכלת כמות פירות עצומה ביום, למשל 15 בננות ושש פפאיות לארוחת בוקר.

"מכיוון שאני אוכלת כמות גדולה של פירות", מסבירה בוכניק, "אני צריכה שהם יהיו אורגניים, ללא דישון והדברה כימיים. אם את אוכלת בננה אחת, מילא, אבל אם את אוכלת כמויות גדולות כמוני, זה מצטבר".

אבל בוכניק מתעקשת שצורכי התזונה שלה הם רק חלק אחד בפאזל. "אני יודעת בוודאות שלדורות הבאים לא יהיה ביטחון תזונתי. יש לי בת יחידה, בת 27. אמרתי לה שאני רוצה להביט בעיניה ולהאמין שעשיתי את המיטב עבורה ועבור הדורות הבאים. אני ממש מרגישה שביער המאכל אני מפצה על הנזק שהמשפחה שלי גרמה לסביבה — כי בעיניי מי שצורך ומעודד חקלאות קונבנציונלית מבצע פשע כלפי האדמה".

רוב האנשים לא יכולים להרשות לעצמם להקים יער מאכל משלהם. זו פריבילגיה למתי מעט.

"כולנו צריכים להירתם ולעשות יותר ויותר יערות כאלה. אפשר להרחיב פרויקטים כמו שלנו למקומות נוספים וגם לגדל פירות וירקות בערים, במקום גינות נוי. אנחנו עצמנו הקמנו את היער עם עוד זוג שרכש מאתנו בפועל את הנחלה.

"אנשים צריכים להכיר באמת, והיא שאנו הולכים לקראת קטסטרופה תזונתית. כבר השנה הגענו למצב שלא היו מספיק פירות וירקות. לא היו עגבניות, למשל, והיה צריך לייבא מטורקיה. כך יקרה גם עם גידולים אחרים. לכן צריך לגדל את הפירות והירקות בארץ, ולהשתדל שלפחות בהתחלה הם יהיו עם כמה שפחות ריסוס וחומרים מזיקים. כולנו חייבים להתעורר".