הממשלה

פער שמעורר זעם

בשעת צער יש רגע אחד שבו נדמה שכולנו באמת מאוחדים. האסון בעזה השבוע הוביל לרגע כזה, שבו ההנהגה לבשה שוב את חזות האומה המאוחדת. אבל הלכידות נשחקה מאוד בחודשים האחרונים, והיכולת להישען על ההנהגה כמעט נעלמה. זה לא עניין פוליטי כלל; אפשר להסית אוכלוסיות שונות אלה באלה, אבל אי אפשר לצייר לאורך זמן תמונה שלא קיימת. ההצהרות הרשמיות, אפילו כשהן מצליחות לומר מילים נכונות, הן מצג שווא. מאחוריהן ישנה מציאות. ובמציאות, בשטח, ההנהגה לא מתפקדת, ואת זה אי אפשר להסתיר. אי אפשר להסתיר מתושבי הדרום את העובדה שהביטחון המובטח להם עוד רחוק. אי אפשר להסתיר מתושבי הצפון את העובדה שאף אחד לא יודע להגיד להם מתי יוכלו לחזור הביתה, לשגרת החיים. אי אפשר להסתיר את העובדה שמינויים חשובים מאוד בשעת מלחמה נעשים בחופזה וברשלנות (התזכורת האחרונה הגיעה בדמות התפטרותו השבוע של הפרויקטור האזרחי טל בסכס). אי אפשר להסתיר מהציבור את מה שמתחולל בקבינט המדיני־ביטחוני, את ההתנהלות התקציבית, ההשתלחויות חסרות הרסן ברמטכ"ל, ההדלפות, הסכסוכים, המתיחות בין משרדי הממשלה שפוגעת בטיפול בעורף, הפופקורן. על רקע כל זה, אי אפשר לדבר על אחדות. כל דיבור כזה הוא אפילו צורם מאוד. אי אפשר לחיות עם "נפילת הלוחמים היא ציווי להשגת מטרות המלחמה", כדברי שר הביטחון, כשראש הממשלה מתאים את המטרות לקהל שאליו הוא פונה, ומסרב לקיים דיון על היום שאחרי. הזעם של משפחות החטופים והאובדן הנורא של החיילים כואבים יותר בכל פעם שמישהו בממשלה פותח את הפה, ומזכיר את הפער בין המילים החגיגיות למציאות.

/// גלית חמי

המגזר הציבורי

מילואים בממשלה

כנס של המכון הישראלי לדמוקרטיה אירח השבוע אישי מפתח במגזר הציבורי בשנים קודמות, ובהם הנגידה לשעבר פרופ' קרנית פלוג, הכלכלנית הראשית לשעבר ד"ר שירה גרינברג, מנכ"לית משרד המשפטים לשעבר עו"ד אמי פלמור ומי שהיה סגן הממונה על התקציבים באוצר, צחי דוד. כמו מומחים רבים אחרים בשבועות האחרונים, גם הבכירים הללו אמרו דברים נוקבים על התנהלות הממשלה, שסירבה לקצץ בחלק הארי של הכספים הקואליציוניים, במשרדים המיותרים ובתקציבים מדכאי צמיחה, וחלק מהדוברים אף התייחסו למצבו הכללי של שירות המדינה. "החדר הזה מלא באנשים שהיו יכולים עדיין להיות במגזר הציבורי", אמרה פלמור (בתמונה). "אם עכשיו היינו שואלים אותם — וקצת בדקתי בארוחת צהריים מי מוכן לחזור — זו שאלה גדולה. כולנו אגב עסוקים בלתמוך באנשים שעוד נמצאים שם, כדי שלא יישברו".

ב־7 באוקטובר ראינו אלופים במיל' שלקחו נשק, ירדו לשטח והצילו אנשים, ומאז יש אינספור אנשים, גם בכירים מאוד, שמגויסים לפעילות צבאית או אזרחית כדי לשמור על המדינה והציבור. לרבים מהם אין כל תפקיד רשמי, הם פשוט עוזרים במה שהם יכולים. גם משרתי ציבור לשעבר, מתברר, פועלים מבחוץ. אבל להשמיע ביקורת ולעודד פקידים כדי שלא יישברו זה לא מספיק. מדובר באנשים עם ניסיון מצטבר של מאות שנים בשירות הציבורי, שליוו את ממשלות ישראל והמשק בלא מעט רגעי משבר, ושיש להם תובנות משמעותיות על האופן שבו נכון להתנהל כעת. כמו אלופים במיל', גם משרתי הציבור בדימוס צריכים לקחת נשק (מטפורי) ולצאת להציל אותנו. אולי עליהם לעמוד בפומבי, פיזית, בכל מקום שאליו מגיעים ראש הממשלה ושר האוצר ולהגיד להם: "אל תובילו את ישראל לתהום, הקשיבו לנו, היעזרו בנו". אם יהיה לנו קצת מזל, מישהו ימצא דרך לשלב אותם בחזרה במערכת. גם מילואימניקים כאלה צריך.

/// שקד גרין

העולים ה"אחרים"

מי מחזיק את המשק

יש מעט סעיפים בחוק הישראלי שמושמצים כמו סעיף הנכד בחוק השבות, המאפשר את עלייתם של מי שעל פי ההלכה אינם נחשבים יהודים. עד עכשיו ידענו שהעולים האלה, המכונים בשפה הסטטיסטית "אחרים", שותפים לנו בשירות הצבאי, בניגוד לחרדים שכל כך מתנגדים לעלייתם, והציבור החילוני מקבל אותם לגמרי כמה שהוגדר במחקרים "גיור סוציולוגי". אבל השבוע התבררה גם תרומתם לכלכלה: מחקר של פרופ' אלכס וינרב ממרכז טאוב מצא שה"אחרים" הם הציבור היצרני ביותר בישראל, מתוך כל קבוצות האוכלוסייה, מבחינת שיעור התעסוקה ושעות העבודה (ואפשר לשער שגם במאפיינים נוספים, פריון תוצר למשל). וינרב כותב שזה בדיוק סוג האוכלוסייה שמדינות במערב מעודדות הגירה שלה אליהן. חשוב לזכור שבמדינה שמממנת כל כך הרבה אברכים, צריך חיזוק בדמות ציבור שאנשיו רוצים להיות עובדי הייטק ורופאים — ושמי שקושר את גורלו בגורלנו דרוש לכלכלה ולחברה שלנו.

/// שחר אילן