ל

כל אחד יש הגיהינום הפרטי שלו, אבל היום נדבר על הגיהינום של פלג אריאל מתל אביב. פלג לא חשה בטעמו של אוכל כבר שנתיים. זה כך מאז שחלתה בקורונה ב־2021, החלימה ונשארה תתרנית. המזון תפל וכך גם היומיום שלה, הריק מניחוחות. אבל לפעמים, כשבאוויר יש ריח של בושם או סבון, פתאום נחיריה מתעוררים לחיים ומתמלאים ריח צחנה, כך סיפרה הקיץ בריאיון ל־ynet.

מיליוני אנשים בעולם עדיין חיים עם הקורונה. הראשונה, המפחידה. בארץ מעריכים שמדובר בלפחות 12 אלף, ואולי רבבות, שהחלימו אבל נשארו עם הסימפטומים. כשחלו הפציץ גופם בדלקות את מעוזי הנגיף: את דרכי הנשימה, הפה, האף, ובמקרים קשים יותר את פאתי פקעת ההרחה של המוח, שניצבת ממש מעל קצה האף, מאחורי העיניים. המאבק שם הותיר פגיעה בקולטני ריח, ולפעמים בנוירונים.

קוראים לזה פוסט־קורונה או סיבוכי קורונה, ובאנגלית Long COVID. מקבלים על זה אחוזי נכות. זה יכול להתבטא בשלל קשיים, מבעיות קשב וריכוז עד קרישי דם ברגליים. אבל הפגיעה הכי נפוצה, שמופיעה אצל מחצית הלוקים בסיבוכי קורונה, היא טרלול מוזר של חוש הטעם.

התכתבתי עם כמה מסובכי קורונה. אצל רובם חוש הריח חזר רק כהד, ולאוכל שלהם יש טעם תפל או שאין לו טעם כלל, עד כדי כך שיתקשו להבדיל בין חומוס לחמאת בוטנים. התברר שבמקרים נדירים לא רק חוש הריח אובד, מה שמותיר מטעמי המזונות רק מתיקות ומליחות בסיסיות, אלא גם הלשון עצמה מפסיקה לטעום. גם המלוח והמתוק נעלמים, ונותר כלום־כלשהו בפה. הנגיף מתנחל גם בבלוטות הרוק. תופעה נוספת היא "טעמי רפאים", מרירות או מליחות שמופיעות סתם כך; או "ריחות רפאים". צעירה מטקסס שאיבדה את חוש הריח כשחלתה בקורונה סיפרה ל"אטלנטיק" שהתחילה להריח פתאום ריחות שריפה, סתם כך. פעם הם העירו אותה בלילה.

הפגיעה הכי אקזוטית נקראת פַּרוזְמיה, כשטעמי המזונות משתנים, מתחלפים במשהו נוראי. דמיינו שאתם חותכים רימון, ועולה ממנו ריח כימי חריף. או שקפה מתחיל להריח כמו ביוב (לא כולל את קפה נמס עלית הקלאסי). איך נגיף, אפילו סיני, יכול לעשות דברים כאלה? הוא לא. זה הכל אנחנו.

לתעלומת הפרוזמיה הוצעו שני הסברים. האחד הוא שהטעמים משתנים במוח, כשנזק שנותר מהקרב בנגיף גורם לו לשגות בפירוש השדרים מהאף: מהמזון או ספל הקפה נידפים כימיקלים, הקולטנים באף מזהים אותם ומשדרים למוח את המפרט הכימי, "מתכון הניחוח". אבל אם בשל נזק נוירולוגי כמה מולקולות נרשמו במוח לא נכון, אז גם אם לאף נכנס ריח קפה, במוח תירשם קקופוניה — וחוש הטעם, שתפקידו לומר לנו מה לירוק, ישלוף את הריח הכי קרוב שמתאים לתמונה ומעביר את המסר, ונריח ביוב.

לפי ההסבר השני, השיבוש חל כבר באף. הקולטנים נפגעו, ומשבשים את מתכון הניחוח. ואכן שיבוש נפוץ בקרב מסובכי הקורונה הוא דיווח למוח על מינונים שגויים באותם חומרי ניחוח. הקולטנים עלולים לדווח שתו ריח מסוים חזק פי עשרה מהמציאות, וכך הטעם והריח שנחוש יוטו.

יש חומר נדיף עדין אחד, שהוא רב־שימושי להפליא, ומשמש תו בטעמים של הכי הרבה מזונות. והוא עדין כל כך, ששינוי קטנטן במינון שלו יכול להפוך טעמים על הראש. אפילו להפוך טעם קפה לטעם ביוב. קוראים לו גופרית.

תרכובות גופרית אכן מצחינות כביוב — כשהן טהורות ובמינונים גבוהים. במינונים זעירים, הגופרית שותפה ליצירת הרמוניות אהובות בפירות ובדבש. העלו במינון, והיא תהיה מרכזית לתווים העמוקים והבשריים בטעמי קטניות. עוד קצת, והיא תשתתף ביצירת הניחוחות הצלויים המגרים של ההשחמה והגריל. הגופרית היא גם חלק מ"מתכון הטעם" של חלב וקפה. בגופרית, שינויים קטנים במינון משפיעים הרבה על הטעם, והגזמה תוביל לתוצאה ברברית: היא תגרום לסבון להריח כמו סטייק, ולקפה להריח כמו ביוב. איזה חומר טעם מופלא.

זה סבל. אנשים סיפרו לי על כעס ותסכול. בעולם מדברים על תופעות של ירידה במשקל ודיכאון. "זה לא להתעוור או משהו כזה", כתב לי אחד, "זה פשוט סתם גרוע". ותיאור ששמעתי בפודקאסט מאנגליה וצמרר אותי מעט היה: "בלי חוש טעם זה קצת כמו לחיות דרך זום".

תרופה ממש עוד אין, אבל יש תקווה. מאז האומיקרון זה כבר לא קורה, וכמה טיפולים נמצאו יעילים, שהעקבי והמוצלח שבהם הוא הזמן. אנשים מחלימים לבד מסיבוכי קורונה גם אחרי שנתיים ושלוש. וזה הדבר המופלא. אפשר לרפא לבד את חוש הטעם. הוא עשוי אף להירפא מעצמו. הפגיעה הזאת הסתבכה, הידד לפלאי החיים, עם המוח הלא נכון.

‍אסף אביר הוא מחברו של הספר "לא ספר בישול"