ה

פגישה שלי עם יובל ריבר מתקיימת בסטודיו של אמנית באמסטרדם, הולנד, במבנה שמזכיר קרוואן נייד ושימש בעבר את עובדי הרכבת. על השולחן מונח תיק עבודות שלו, מלא באיורים וברישומים, אבל הם פה רק להתרשמות. ריבר הולך לקעקע על היד שלי יצירה שלו, ושנינו לא יודעים מה היא תהיה בדיוק. "אני יוצר בגישה של יד חופשית, וזה עובד האמת די מדהים", הוא אומר.

ריבר (32), בוגר מסלול אנימציה בבצלאל, החל לקעקע לפני כשש שנים והפך את זה למקצוע העיקרי. כבר במהלך לימודיו הקים עם חברים סטודיו לקעקועים בירושלים ואחר כך התמחה אצל מאסטר לקעקועים בגרמניה במשך שלוש שנים נוספות. הוא יוצר עבודות חד־פעמיות (One Off) בעור — דימוי שקעקע לא יקועקע שוב, ממש כמו יצירה מקורית. בניגוד לציורים הצבעוניים, המופשטים, שהוא מציג מדי פעם בתערוכה כזו או אחרת, הקעקועים שלו מאוד רישומיים ומופשטים, בשחור לבן. הוא לוקח לעצמו חופש פעולה כמעט מלא ביצירה, אך מקפיד גם להקשיב ללקוח.

אני מציעה לריבר רעיון מופשט, כדי שייתן לו פרשנות יצירתית. אני מראה לו שבידי השמאלית יש לי קעקוע של קו ישר, מינימליסטי וגרפי, ובאמצעו מקטע מקווקו, שאותו קעקע האמן יונתן גולדמן. אני מבקשת ממנו קעקוע באותו המקום ביד הנגדית, שינהל איתו דיאלוג, מהמקום שבו אני נמצאת היום: ההנחיה שלי היא קו רישומי ומופשט, שיש בו משהו רך ומינימליסטי ויבטא אנרגיה של התפתחות וצמיחה בהתהוות.

אתה תמיד יודע מה אתה הולך לעשות, כשאתה מתחיל לקעקע?

"לפעמים לא וגם זו הפתעה. אני אוהב גם מאוד לא לדעת. זה הופך את כל הסיטואציה ליותר מעניינת לכולם ונותן לי יותר אנרגיה".

ממש כמו שאמן ניגש ליצירה, ריבר ניגש לגוף, מצייר את הסקיצה ישירות על העור שלי. רושם ומוחק, שואל ומתקן, עד הרגע שבו נוצרת מעין יצירה משותפת. אחר כך מדברים על הקומפוזיציה של הקעקוע, שלוקחת בחשבון את מיקומו על הגוף ואת התנועתיות שלו, והוא עושה עוד תיקונים בהתאם להחלטה.  

אתה בעצם מתייחס לעור כמחברת סקיצה. הלקוחה רואה ומחליטה במקום אם היא אוהבת או לא.

"כן. בדרך כלל זה עובד מצוין. הכל מבוסס על אמון. היו לי גם מקרים לא טובים. למשל בפריז עשיתי למישהו סקיצת קעקוע לגב. הוא ראה את זה ופחות אהב. הצעתי לו משהו אחר והוא פשוט אמר 'תעשה את זה'. הטעות שלי היתה שהסכמתי ולא שלחתי אותו הביתה לחשוב על זה. אחרי יומיים הוא אמר שזה לא מה שהוא רצה והחזרתי לו את הכסף. אחר כך ראיתי באינסטגרם שמישהו עשה לו עבודה מזעזעת על זה. זה המקרה הכי קיצוני שהיה לי".

"כמו קנבס, אבל תלת־ממדי"

ריבר הוא חלק ממגמה חדשה שנפוצה בשנים האחרונות — יותר ויותר אמנים ואמניות, בוגרי בתי ספר לאמנות, הופכים למקעקעים. הם מביאים איתם קו וסגנון חדשים, מחשבה ויצירה מקורית, והופכים את מה שנחשב בעבר אקט חתרני, שיוחס לאנשים בשולי החברה, לסוגה לגיטימית, נחשבת אפילו, שגם מוצגת במוזיאונים ומלהיבה אספנים מזן חדש.

אחת הסיבות המרכזיות למעבר היא ההתקדמות הטכנולוגית, שמאפשרת לאמנים לממש את כישרונות הציור שלהם: המכונות הישנות עם הכבל הפכו למכונות אלחוטיות קטנות המאפשרות תנועה קלה וניידות, והמחטים השתכללו — ממחט רב־פעמית אחת דקה מאוד, לליינר (Liner), מכשיר קעקוע שבנוי מ־1–5 מחטים חד־פעמיות; ולמגנום, מכשיר להצללות ולצביעה, שמכיל עד 48 מחטים שדוקרות בו־זמנית, ומסוגלות להגיע ל־3,000 החדרות דיו לעור בדקה.

השינויים האלה מאפשרים ליצור ציורים ריאליסטיים מדויקים, בזכות משחקים מתוחכמים באור וצל, טקסטורות ואפקטים חדשים המחקים מדיומים אמנותיים כמו אקוורל, פחם, צבעי שמן ומשיכות מכחול. "זה מאפשר לאמנים לעשות את מה שהם יודעים ומה שהם אוהבים, פשוט על מצע חדש שיש לו נראות בכל מקום", אומר עומרי דובוסק כהן (29), אספן אמנות והבעלים של סטודיו המקעקעים ארט בוקה בתל אביב.

"כל תערוכה של הציורים שלי היתה מתחילה בתחושה של טירוף, ואז בסוף העבודות היו נכנסות לניילונים ומונחות על מדף, כאילו לא קרה כלום. זו היתה סחיטה רגשית שאין לתאר", מספרת רויטל רטיג (42), בוגרת המדרשה ומורה בתלמה ילין, שלפני ארבע שנים הפכה גם למקעקעת. "בניגוד לגלריות ומוזיאונים הגוף הוא מרחב תצוגה חי, שמסתובב בעולם וממשיך לחיות. הקעקועים לא מתניילנים, אלא חוזרים אליי כל הזמן. אנשים מספרים לי: 'ראיתי קעקוע שלך ברחוב', וכשאני מקעקעת מוזיקאים, אני רואה את היצירות שלי על הבמה. זה מרחב תצוגה שמאפשר חשיפה עצומה".

רויטל רטיג: "כל תערוכת ציורים מתחילה בתחושת טירוף, ולבסוף העבודות נכנסות לניילונים, כאילו לא קרה כלום. זו סחיטה רגשית שאין לתאר. אבל הגוף הוא מרחב תצוגה חי, שמסתובב בעולם וממשיך לחיות. הקעקועים חוזרים אליי כל הזמן. אנשים מספרים לי: 'ראיתי קעקוע שלך ברחוב'. זה מרחב תצוגה שמאפשר חשיפה עצומה"

מה מבדיל אמני קעקועים עם רקע באמנות מאחרים? "זיהיתי ביצירה של רויטל משהו שונה מקווים של מקעקעים אחרים", אומרת המוזיקאית קרני פוסטל, שבעקבות קעקוע שראתה על חברה, התקעקעה אצלה. "היא כמו צייר שעובד עם עיפרון ונייר. טכנית, אלה לא דברים שאחרים לא עושים, אבל הטכניקה הרגישה שלה שונה. יש שם טאץ' אחר. יכולתי לזהות את הגישה הרישומית".

רטיג חיה את עולם הקעקועים ועולם האמנות ומשלבת ביניהם. היא אוהבת לקעקע דימויים מימי הביניים או כאלו עם נטייה לאבסטרקט. בחלק מעבודותיה היא מצטטת ומתכתבת עם יצירות מתולדות האמנות, ובהן "The Sleep of Reason Produces Monsters" של פרנסיסקו גויה ועבודותיו המבודחות של מאוריצ'יו קטלן. היא שמה דגש על רישום ויד חופשית, שבאים לידי ביטוי הן בציוריה המוצגים בגלריות והן באלו המוצגים על הגוף. הנטייה הרישומית שלה ניכרת גם בקעקועים שיש בהם משהו גולמי ולא מושלם באופן מכוון.

"הגוף הוא כמו קנבס, אבל תלת־ממדי", אומרת מיטל כץ־מינרבו (49), אמנית ותיקה, בוגרת תואר שני בבצלאל ומרצה במנשר, שהציגה בין היתר במוזיאון נחום גוטמן ובביאנלה לאמנות עכשווית בקוריטיבה, ברזיל. לפני חמש שנים היא נכנסה לתחום הקעקועים ובחרה להתמקצע בטכניקת Stick-and-Poke, שבה הקעקוע מתבצע לא במכונה אלא על ידי לחיצות של מחט עם דיו. זוהי טכניקה ידנית ומסורתית, שמייצרת רישום מנקודות ויכולה להתבצע בכל מקום, בלי שיהיה צורך בסטודיו. סוג הרישום הזה, לדבריה, מאפשר לה להתבונן בחפצים דוממים וליצור אובייקטים בעלי נפח. "המטרה היתה למצוא את השפה האישית שלי", היא אומרת. "הקעקועים שלי נראים יותר אורגניים, פחות תעשייתיים ופחות מסחריים. ובאמת בימים האלו, שבהם כולם לוקחים מכונה ומקעקעים, אני מציעה משהו אחר, פחות גמור, שמתקשר בטכניקה שלו עם משהו הרבה יותר קדום וראשוני. אלה לא קעקועים מסחריים, אלא קעקועים לאמיצים".

כץ־מינרבו שואבת השראה מאיורים עתיקים, ספרים מימי הביניים, צורות אורגניות ויצורי כלאיים. "אבל אם מישהו מגיע עם בקשה אני נענית", היא אומרת. "גם הדימויים הקיימים עוברים איזשהו פילטר דרך הטכניקה שבחרתי, וזה כבר הופך אותם לשלי. למשל, היתה מישהי שרצתה לעשות אגס, כי הגוף שלה מאוד אגסי, והדימוי הזה מאוד מדבר אליה. אז ציירתי אותו עליה ממש כפי שאני מציירת טבע דומם, ריאליסטי, שמזכיר גם קצת איור מספרי בוטניקה, שמופיעים ביצירות האמנות שלי".

במה שונה העבודה על קעקוע מעבודה על ציור?

"יש עוצמה רבה בפעולת החדירה לעור. יש משהו מאוד בשרי (carnal) בפעולה הזאת, שאין בשום פעולה אמנותית אחרת. שום אמנות לא תגיע לג'וס הזה. את יכולה לפצוע את הקנבס, אבל זה הכל סימולקרה. כשאת פוצעת את העור האמיתי, יש עוצמה אחרת לגמרי. זה צד רדיקלי של הפעולה הרישומית והציורית. את חוצה פה איזשהו גבול שמחייב אחריות ועומק".

מהמוזיאון לעור, ולהפך

לפני חודש הגיעה אמנות הקעקועים למוזיאון תל אביב. במסגרת אירועי "לילה לא שקט" ("השתלטות" לילית של המועדון לבונטין 7 על המוזיאון) חמישה מאמני הסטודיו ארט בוקה קעקעו בלייב על שישה מתנדבים עבודות ששאבו השראה מיצירות המופת המוצגות במקום, ובהן יצירות של פיקאסו ופייר בונאר. "זה הישג גדול", אומר דובוסק כהן, "זו פעם ראשונה שהאמנות הנמוכה לכאורה נכנסת לתוך כותלי המוזיאון ומקבלת במה".

זה לא מדויק. אומנם טרנד הקעקועים עדיין לא אומץ בידי הממסד, אך הוא כבר זכה לנראות מוזיאלית בכמה תערוכות ענק: ב־2016 הוצגה במוזיאון ארץ ישראל התערוכה החלוצית "גוף האדם כיצירת אמנות", שאצרה האמנית והמקעקעת הוותיקה יסמין ברגנר; וב־2012 הציגה גלריה זומר את התערוכה "Tuff Enuf" של רונה יפמן, שסיפרה את סיפורן של שתי מקעקעות אמריקאיות. זהו כמובן יישור קו עם מגמה עולמית. כך למשל, ב־2021 הוצגה במרכז התרבות CaixaForum במדריד התערוכה "Art Under the Skin", שכללה 240 עבודות היסטוריות ועכשוויות בפורמטים שונים.

למרות עליית המדרגה בהכרה ובהערכה של עולם האמנות, אמני הקעקוע פחות ממוקדים במוזיאונים, ויותר מחפשים הכרה באינסטגרם, שם החשיפה גדולה הרבה יותר. "כשאדם עושה אמנות, כל סוג של אמנות, הוא לא עושה את זה בוואקום, הוא רוצה הכרה ובעיקר לתקשר דרך מה שהוא עושה", אומרת האמנית הרב־תחומית ענבל הופמן (50), שזה כשנה וחצי גם מקעקעת. "יש לי עכשיו תערוכה במוזיאון פתח תקווה ואני לא מרגישה את זה. כי רוב הזמן החוויה של הצופה היא בינו לבין עצמו. היא לא חוזרת אליך. לעומת זאת, כשאני מקעקעת אנשים, רמת האינטימיות של החוויה והתגובה הן מאוד חזקות וממלאות. אני נמצאת עם אדם בחדר במשך שעות. ואז מגיע הרגע הזה שבו הוא רואה מה עשית — זה רגע נורא חזק, שבו את ממש נספגת במישהו אחר. יש כאן חוויה חושית ואנושית עם כאלה עוצמות, שבדיעבד רק הבנתי כמה הן היו חסרות לי באמנות 'רגילה'".

ענבל הופמן: "בקעקועים את יוצאת מהבדידות של הסטודיו ומהצורך לאשר כל דבר באמצעות שומרי סף. כי אמנות מבוססת על שומרי סף, ועדות, מנהלי מוזיאונים וגלריסטים. היא שום דבר עד שמישהו אומר שהיא משהו. ואחרי שגרמתי לאמנות שלי להיות משהו, רציתי לחזור למצב שבו אני זו שאומרת על משהו שהוא משהו"

הופמן פועלת בשדה האמנות כבר יותר מ־20 שנה. היא החלה את דרכה כמאיירת, המשיכה ללימודי תואר שני באמנות בבצלאל, ומאז הציגה ארבע תערוכות יחיד והשתתפה בתערוכות קבוצתיות רבות, ובהן במוזיאון ישראל ומוזיאון תל אביב לאמנות. לדבריה, העיסוק באמנות גרם לה לחוש בדידות. "כמישהי שמגיעה מתחומים של עיצוב והיתה לה קליינטורה, הדבר הראשון שהייתי צריכה להפקיד בלוקר רום כשהתחלתי לעבוד כאמנית היה היכולת לעבוד מול לקוח. בעולם האמנות אין לקוח. ובהתחלה זה נראה לי רעיון מצוין, שיאפשר לי לעסוק רק ביצירה. אבל בתום עשר שנות עבודה רק כאמנית, גיליתי שוויתרתי על גורם מאוד משמעותי בהתנהלות המקצועית שלי כבן אדם, היכולת שלי לעמוד מול אנשים. בזמן הקורונה, כשהיינו כולנו בוואקום, הבנתי שזה הדבר שהכי חסר לי. לפעול מתוך הסוכנות של עצמי בלי צורך בתיווך של סוכן, ובלי צורך באישורים.

"והיתה גם הבדידות. רציתי נורא לחזור לעבוד בין בני אדם. את יוצאת מהבדידות של הסטודיו ומהצורך לאשר כל דבר באמצעות שומרי סף, כי אמנות מבוססת על שומרי סף, ועדות, מנהלי מוזיאונים, וגלריסטים. את תמיד צריכה לעבור דרך גורמי כוח. אמנות היא שום דבר עד שמישהו אומר שהיא משהו. אחרי שגרמתי לאמנות שלי להיות משהו, רציתי לחזור למצב שבו אני זו שאומרת על משהו שהוא משהו".

הופמן מציינת כי הרבה מהמקועקעים שלה מגיעים משדה האמנות, אמנים, אוצרים, ו"אנשים שעקבו אחריי כאמנית. אלה אנשים מתוחכמים שמחפשים עיצובים מורכבים ולכן היו הלקוחות הראשונים שלי".

בניגוד לרטיג, למשל, הקעקועים של הופמן רחוקים מרחק רב מהשפה של מיצביה. הם מתאפיינים בקווים ובקונטרסט גבוה, הדורשים מיומנות רבה ומזכירים את שפת האיור, שממנו היא באה מלכתחילה. "אני אוהבת מאוד לעשות איזומטריה ואקסונומטריה (דרכים לצייר מרחב תלת־ממדי בדו־ממד, ד"ג)", היא מסבירה. "אני אוהבת שהדימויים שלי לא שטוחים, כי הפסלת שבי עדיין מתקיימת בתוך התחום החדש הזה. בהתחלה בעיקר הייתי מציירת אובייקטים, טוסטרים למשל. כי אחרי שנים שאת מתקשרת באמצעות חפצים כמסמנים של תקופות ועולמות — זה לא נפסק ברגע. אבל זה נראה לי שזה משתנה לאט לאט".

הקעקועים הם תחליף ליצירה? את רואה בזה אמנות?

"כן, אבל זה גם מאלץ אותי לוותר על דברים כמו חשיבה מושגית ועבודה מופשטת. מצד אחד אני מביאה איתי איזשהו קו, שפה, ומצד שני אני מחויבת להקשיב ללקוחות. כי אין מה לעשות, מקעקע הוא אומן־מבצע מהרבה בחינות, ואין לך החופש הגדול שיש באמנות".

לתמחר כמו אמן או שרברב?

האם מעמדו הרם של האמן בשדה האמנות עוזר לו במחיר הכניסה לעולם החדש? חד־משמעית לא. להפך, בשדה החדש האמנים בעצם מתחילים מהתחלה. "איפה שאני נמצאת בקריירה האמנותית שלי, זה לא המקום שבו אני נמצאת כמקעקעת", אומרת כץ־מינרבו, שיצירותיה נמכרות גם בעשרות אלפי שקלים, אך היא מתמחרת את הקעקועים שלה במחיר נגיש: 400 שקל לקעקוע קטן.

גם אצל רטיג מצב העניינים דומה: בעוד יצירות האמנות שלה מתומחרות בין 3,000 שקל ל־20 אלף שקל, על קעקועים היא גובה 800 שקל לשעה. עם זאת, היא מעידה כי "מבחינה כלכלית אף פעם לא הרווחתי מאמנות כמו שאני מרוויחה מקעקועים, משום שעל רישום אני יכולה לעבוד ארבעה חודשים, בעוד המקסימום שעבדתי על קעקוע הוא 12 שעות".

דווקא וייס, היחיד שבחבורה שלא הציג בחללי תצוגה מסורתיים, הוא מי שגובה את המחיר הגבוה ביותר — 1,100 שקל על שעת עבודה. שרוול שלם יכול להאמיר עד 20 אלף שקל. במובן הזה, הענף לא שונה בהרבה מעולם האמנות: אמן מתחיל מתמחר נמוך ובהתאם להצלחה ולביקוש המחירים עולים. וייס הוא אחד המקעקעים הוותיקים שבמרואיינים (שש שנות ניסיון), וגם הפופולרי ביותר באינסטגרם, עם 29 אלף עוקבים.

ניסיון מעניין לפתור את בעיית הזמניות של הקעקועים ולייצר להם שוק מסחרי צץ בשנה שעברה, כשקבוצת אמנים מקעקעים מלוס אנג'לס פתחה מיזם ששמו Scab Shop שמציע למכירה ציורי קעקועים כ־NFT. מטרת המיזם היא לייצר ערך למקור ובמקביל לקרב את הקעקועים יותר לשוק האמנות. "כיום אנחנו מתמחרים יצירות אמנות מקוריות על סמך משך הזמן שלוקח לחרוט על עורו של מישהו אחר", אמר ל־BBC אמן הקעקועים הניו־יורקי סקוט קמפבל. "זה אומר שאנחנו מוכרים את שעות חיינו יותר כמו שרברבים וחשמלאים מאשר אמנים. באמצעות המיזם הזה אני יכול למכור את יצירות האמנות המקוריות שלי כתמונות, בדיוק כמו אמן".

האם הכניסה של אמנים לתחום הקעקועים תהפוך אותו לז'אנר אמנותי חדש? עוד מוקדם לדעת. גם הגרפיטי החל כפעולה חתרנית מחאתית במרחב הציבורי ולבסוף אומץ בידי הממסד, שהפך אותו לקישוט עירוני. אני יוצאת מהסטודיו באמסטרדם עם הקעקוע החדש על היד, מביטה בו ובקעקוע שקדם לו, ומבינה טוב יותר את אספני הקעקועים. יש משהו ממכר בזה, בהפיכה של הגוף לתערוכת אספנות, ביכולת שלנו להפוך למספרי סיפורים רק מעצם חשיפת העור שלנו לעיני הסובבים אותנו. ויתרה מכך, יש באספנות העור הזו משהו שמנתק את האמנות מכלכלת השוק המפלצתית, ומחזיר אותה למה שהיתה פעם: לא תאווה לנכס שישלש את ערכו, אלא תשוקה לרגש שייחרת בלבנו.