*

בראש השנה, נבחרת דנמרק העבירה את נבחרת ישראל שיעור בכדורגל. הנבחרת הדנית, שמייצגת מדינה המונה 5.8 מיליון תושבים, פשוט ריסקה את הנבחרת הישראלית, שמייצגת יותר מ־9 מיליון תושבים. הסיבות לנחיתות הישראלית רבות, אבל בימים אלה כמעט כל נבחרת בעולם היתה מפסידה לדנמרק: מדובר בנבחרת מגובשת, חיובית ודינמית, שמורכבת משחקנים חרוצים ומוכשרים, שמשחקים טוב יותר במדי הנבחרת הלאומית מאשר במדי הקבוצות העשירות בעולם.

התהליך שעברה נבחרת דנמרק מאז הפעם האחרונה שניצחה את ישראל 5–0 (1999) היה משמעותי. בהתאחדות הכדורגל הדנית הבינו שאיכות השחקנים יורדת, והתגייסו לעצב את "חוט השני", תוכנית ארוכת טווח לטיפול שורשי במשחק. המטרה היתה לייצר דנ"א אחיד לנבחרות הדניות, אבל גם לכדורגל הדני כולו, כך שהדנ"א הזה יסייע בפיתוח כישרונות דניים לתוך מסגרת ברורה. בסיס התוכנית הוא לחנך את הילדים הדנים כולם לסגנון כדורגל אחיד ולעקרונות מסוימים — למשל, אימונים במגרשים קטנים שמעודדים נגיעות רבות בכדור, ולימודי טכניקה והבנת משחק זהים לכולם. במקביל לפיתוח הריכוזי והשורשי, קבוצות פרטיות כמו קופנהגן, מיטיולן ונורסאלנד אימצו דרכים חדשניות לנהל את האקדמיות והקבוצות הבכירות שלהן, כך שהכדורגל הדני הפך לכר פיתוח ומחקר כדורגל של ממש.

בשבוע שבו דנמרק ניצחה את ישראל על המגרש, הודיעו הרשויות הדניות כי הן מבטלות את כל הגבלות הקורונה. הווירוס איבד את הסטטוס שלו כ"סיכון חברתי" והחיים חזרו לנורמליות. זה קרה בזכות העובדה שיותר מ־80% מהאוכלוסייה מגיל 12 ומעלה מחוסנת. בגילאי 50 ומעלה השיעור מזנק לכ־96%.

איך זה קרה? פרופ' מיכאל בנג פדרסן, חוקר בתחום מדעי המדינה מאוניברסיטת אורהוס הדנית (אחת ממאה הטובות בעולם), ערך סקר בקרב 400 אלף דנים ואזרחי שבע מדינות אחרות כדי להבין את הסוד הדני. באופן לא מפתיע, ישנם קווים מקבילים בין הגורמים להצלחה הדנית בכדורגל ובין הגורמים להצלחה הדנית בהתמודדות עם הקורונה. "המנבא הטוב ביותר לקבלת החיסון הוא אמון בניהול המגפה על ידי הרשויות", מסביר פדרסן בשרשור טוויטר מרתק (bit.ly/danishcovid). "בדנמרק, האמון הזה היה גבוה ויציב במשך המגפה. באופן מסורתי דנמרק היא מדינה של אמון גבוה ברשויות — אבל גם שבדיה היא כזו, ושם האמון ביכולתה של הממשלה לנהל את המגפה היה נמוך יותר; לכן היתה משמעות גדולה לאופן שבו הרשויות התנהלו בזמן המגפה. מה שתחזק את האמון הזה היה תקשורת פתוחה ושקיפות, אפילו כשהמסרים היו לא נעימים".

לפי פדרסן, היו עוד גורמים שסייעו במאבק המוצלח של דנמרק בקורונה: הראשון הוא מנהיגות שיוצרת "פרויקט קולקטיבי" ("הגל השני בדנמרק הוביל להגברת שיתוף הפעולה למען הדגל, עניין ייחודי לדנמרק", מסביר פדרסן). השני הוא מניעת קיטוב (פדרסן: האופוזיציה בדנמרק "העדיפה מאבק קולקטיבי במגפה על הפקת תועלות אלקטורליות"). השלישי הוא בלימת נטל ההגבלות, שבדנמרק, מסביר פדרסן, התאפשרה בזכות שילוב בין שמירה על ריחוק חברתי לבין הצעת פתרונות לאזרחים — למשל, בתי הספר נפתחו בשלב מוקדם יחסית, והכיתות הוצאו לאוויר הפתוח כדי למנוע הידבקויות; כך התאפשר להורים לחזור לעבודה מלאה בזמן ששאר העולם היה בסגרים.

ואולי הדבר החשוב ביותר בשמירה על האמון ברשויות הוא בנייה ותחזוק של תשתיות חברתיות: מערכת רווחה ממומנת ומעוגנת בחוקה, מועדונים קהילתיים שפזורים היטב ברחבי המדינה, מערכת חינוך חזקה, וגם יוזמות מקומיות וממשלתיות שנועדו לחזק את הקשרים החברתיים. למשל, בהרבה מבנייני הדיור הציבורי יש מטבח גדול משותף, שמתנדבים מהדיור מתפעלים פעם עד שלוש פעמים בשבוע כדי לקיים ארוחה משותפת פעם ביום. דנמרק מנסה לגרום לכמה שיותר אנשים לאכול יחד, לאחר שבעשור הקודם סקר גילה כי אחד מכל ארבעה דנים אוכל לבדו. הקמפיין נועד גם לשלב את המהגרים ואת המאכלים שלהם בתרבות הדנית (החברה הדנית הטרוגנית יותר משנדמה: כ־15% מהאזרחים הם מהגרים, שאחראים לעיקר הצמיחה באוכלוסייה בעשור האחרון).

כמו בכדורגל כך גם באתגרים לאומיים: אין הצלחה ללא גיבוש, סולידריות, פשרות חברתיות ומקצועיות וראייה רחבה — הרבה מעבר לשפיץ של הנעל או הבחירות הבאות.