*

ב־1 בספטמבר נכנס לתוקפו בטקסס חוק שאוסר על נשים לבצע הפלה מהשבוע השישי להיריון, אפילו לא במקרים של היריון מאונס. מדובר באחד החוקים השמרניים והדכאניים באמריקה של ימינו, שמחזיר את טקסס 50 שנה אחורה. שבוע לאחר מכן עלה שם לאקרנים סרט האימה "מורעל" ("Malignant") — התזמון אולי מקרי אבל האופן שבו סרט האימה מגיב למה שקורה בשנים האחרונות במדינות הדרום לא יכול להיות מקרי. "מורעל" הוא סרט מפלצתי על אמריקה והיחס המפלצתי־לא־פחות של חלקים ממנה לנשים, למדענים ולמיעוטים.

כדי להציע ניתוח של המשל והנמשל של הסרט, אין מנוס מלהסגיר את עלילתו, כפי שהיא מתבררת בסיומו: הסרט מספר על מדיסון, אשה בהיריון שהותקפה באלימות בידי בן זוגה ואיבדה את עוברה בתקיפה. מדיסון נוכחת לגלות שיצור מפלצתי מסתורי מחסל את בן זוגה, ובהמשך טובח בעוד דמויות מעברה.

רק לקראת סוף הסרט מתברר (זהירות ספוילר!) כי היצור הוא עובר לא מפותח שנשאר צמוד לגבה של מדיסון מלידתה, תאום־טפילי עם יצר הרג, שניזון מהמוח ומעמוד השדרה של אחותו. אחרי שנים שבהן טיפול רפואי גרם לכך שגבריאל נותר נעול, רדום ומודחק בתוך גולגולתה של מדיסון, החבטה שהיא קיבלה בהתקף האלימות של בעלה העירה אותו לחיים, והוא משתלט על גופה ועל תודעתה ויוצא למסע נקמה ורצח. בהמשך מתברר שגבריאל ומדיסון נולדו לנערה בת 15 שנכנסה להיריון מאונס, והתינוקת הועברה לאימוץ בלי לעדכן את המשפחה המאמצת שיש בגופה עוד יצור חי ואכזרי, שאת קיומו הצליחו הרופאים לדכא.

העלילה אמנם מופרכת והאלימות קיצונית, אבל אי אפשר שלא לשער כי וואן מציע סרט בכוונה גרוטסקי באלימות שלו, כדי לשמש משל לאמריקה בתקופה כה טעונה פוליטית. זה לא יכול להיות מקרי.

זו עובדה ידועה שסרטי אימה הם הז'אנר הכי פוליטי בתוך הממסד התאגידי ההוליוודי. הסיבה לכך פשוטה: סרטי אימה הם סוגה יחסית זולה להפקה, שמגיעה עם קהל מעריצים מובטח מראש. לכן האולפנים מעניקים ליוצרי האימה חופש יצירתי שנדיר למצוא בהפקות הגדולות יותר. והיוצרים, כשמאפשרים להם את החופש, רוצים להשתמש בפלטפורמה הזאת כדי לבטא על המסך את מה שמאיים עליהם ואת החומרים שמהם עשויים הסיוטים שלהם. לפעמים זה אישי, ולפעמים ההשראה מגיעה מכותרות העיתונים והאירועים האקטואליים.

מי שהבין את זה היטב באחרונה היה הקומיקאי ג'ורדן פיל, שכדי לדבר על מצב השחורים באמריקה כיום, הפך את מחאותיו למשלי אימה בסרטים "תברח" (שזכה בשל כך למועמדות לאוסקר לסרט הטוב ביותר) ו"אנחנו". השנה יצא העיבוד המחודש ל"קנדימן", שפיל הפיק וכתב, ובו יצור רצחני שצץ בבבואת המראה משמש כדי לדבר על היסטוריה של גזענות והווה של משברים פנים־קהילתיים של הקהילה השחורה באמריקה. בדומה לכך, גם "אנטבלום", שעלה לפני חודש בארץ, השתמש באימה כדי לעסוק בנוכחות המתמדת של זיכרון העבדות ביחסים בין שחורים ללבנים באמריקה העכשווית.

אף ש"מורעל" מרומז הרבה יותר במסריו משני הסרטים הללו, סופו מבהיר כי יוצריו רוצים לשקף תחושה שהציפה לא מעט ליברלים מאז בחירתו של טראמפ לנשיאות, והיא שאמריקה התפצלה שוב לשתי ישויות נפרדות ומנוגדות — מדינות הצפון, שמקדמות ברובן ערכים ליברליים, לעומת מדינות הדרום, שקוראות תיגר על יסודות הדמוקרטיה ועל עצם הרעיון של זכויות אדם.

הסרט, שצולם עוד לפני מגפת הקורונה, יצא לאקרנים בעיצומו של מאבק בין מדינות כחולות למדינות אדומות שפועלות נגד המדע והמדענים, שמתנגדות לביטוח בריאות אוניברסלי, שמפיצות תיאוריות קונספירציה, שסובלות מהוריקנים הרסניים יותר ויותר בתכיפות הולכת וגדלה, ועדיין מחשיבות את משבר האקלים שקר ליברלי. וואן מציג אמריקה אחת — קטנה, לא מפותחת ועם יצר הרג — שחיה בטפילות על חשבונה של אמריקה אחרת. ולאמריקה הזאת — הגדולה, הכחולה, שרוצה להיטיב עם העניים, המהגרים והמיעוטים — נמאס לסחוב את החטוטרת הזאת על הגב שלה. אמריקה האדומה מוצגת כגיבנת שלתוכה מתנקזים כל חטאיה הקדמוניים של האומה.

הסרט נגמר בסוף טוב שהוא מעין מלחמת אחים בזעיר אנפין: האחות הגדולה מצליחה לנטרל ולהשתיק את האח הקטן. אבל ברור לכל שזו הפסקת אש זמנית. כי בסרטי אימה, וגם בפוליטיקה, תמיד יש סרט המשך.